מלאכת שלמה על ביצה ה
<< · מלאכת שלמה · על ביצה · ה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משילין פירות וכו': פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) וביד פ"ה דהלכות י"ט סי' ה' ובטור א"ח סי' של"ח וסי' תקכ"א. ובגמ' אתמר רב יהודה ורב נתן חד תני משילין וחד תני משחילין אמר מר זוטרא מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש מאן דתני משילין דכתיב כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין דתנן בפ' ששי דמסכת בכורות השחול וכו' איזהו שחול שנשמטה ירכו דכולהו לשון השפלה נינהו אמר רב נחמן בר יצחק אי הוה תנא דתנא משירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא משחירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא מכשירין לא משתבש מאן דתני משירין דתנן בפ' שלשה מינין מפני שמשרת את השער ומאן דתני מנשירין דתנן בשבת פ' חבית מי שנשרו כליו בדרך ותנן נמי בפ"ד דמסכת פאה איזהו לקט הנושר וכו' ומאן דתני משחירין דתנן בפי"ג דמסכת כלים השחור וזוג של ספרים וכו' פי' רש"י שמשחיר את השיער אלמא לשון השפלה הוא ע"כ. וכן קרא בהדרי קדש מרחם משחר דבספר תלים סי' ק"י פי' רש"י ז"ל וז"ל זאת תהיה לך בזכות הדרות קדושה שהיה בך מבטן אמך שהכיר בוראו בן שלש שנים מרחם משחר משנפל מן הרחם כמו משילין פירות ואיכא דתני משחירין עכ"ל ז"ל וכתבו תוס' ז"ל מי שנשרו כליו בדרך כאן משמע שהוא לשון נשירה מלשון פירות הנושרים ולא כמו שפי' רש"י ז"ל בפ' חבית לשון שרייה ומיהו לכך קאמר הכא ותנן איזהו לקט דהא איכא לדחויי ולפרושי לשון שריה כדפירש בקונטרס עכ"ל ז"ל. ובערוך משלשלין משחילין משחירין משירין מנשירין משילין כולן פי' אחד להם לשון הורדה ושלשול ע"כ. ובגמ' איבעיא לן הני פירות דמשילין עד כמה וא"ר יוחנן כאותה ששנינו רפי"ח דמסכת שבת מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ומספקינן עלה דדילמא שאני התם דאיכא בטול בית המדרש אבל היכא דליכא בטול בית המדרש לא כלומר דלא שרינן כולי האי א"נ לאידך גיסא דהתם היינו טעמא דארבע וחמש קופות אין טפי לא משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא נמי ולא מסיימינן בה מידי והרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דלא איפשיטא נקטינן בהו לקולא אבל הר"ז הלוי סובר דלא דחינן מאי דפשיטא ליה לר' יוחנן משום דחיישא בעלמא. ועוד גרסי' בגמ' אמר רב נחמן לא שנו אלא שהארובה והפירות בגג אחד אבל מגג לגג לא ואפי' בשגגותיהן שוין ע"כ ובירושלמי פליג עלה בשאינו שוה אבל אם היה שוה מותר ע"כ ודוקא דרך ארובה אבל דרך חלון כגון גג שמוקף מחיצה כמו מעקה אסור וכבר פירשו רעז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל משילין פירות דרך ארובה מי שיש לו פירות או תבואה שטוחה על גגו וכו' אכן לשון רש"י ז"ל מי שיש לו חטים או שעורים שטוחין וכו' ונלע"ד דלאו דוקא נקט רש"י ז"ל חטים או שעורים אלא כל מין פירות הראויות להטלטל וכמו שיתבאר עוד בסוף מתני' דהיינו פירות שאינם מוקצים התירו לו להשילן דרך ארובה ולטרוח טרחא זוטא כי האי ואפשר שלזה כיון ר"ע ז"ל בשנותו את לשון רש"י ז"ל: ולשון הטור שם סימן תקכ"א מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורדים למטה בחבל אבל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא במדרגה ולא בחלונות שבמעקה אפי' להפילם דרך שם ולא יושיטם מגג לגג ע"כ. וכתב שם בית יוסף ביאור דברי רבינו יכול לשלשלם למטה דרך ארובה שבגג ושלשול זה דוקא שמורידם בחבל אבל ע"י סולם ומדרגה לא ואפי' שלא ע"י סולם ומדרגה אלא ע"י הורדה בחבל דרך ארובה אבל דרך חלונות לא ול"מ בהורדה בחבל דלא אלא אפי' להפילם שלא בחבל נמי לא דהא אפי' מפילם דרך שם מ"מ יש טורח להעלותם בחלון. ודע דלהרמב"ם ז"ל פי' אחר במשנה זו שכתב בפ"ה מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותן למקום אחר לא יושיטם מגג לגג וכו' אבל משילין אפי' דרך ארובה ממקום למקום באותו הגג ע"כ:
ומכסין פירות וכו': ובגמ' אמר עולא ואפי' אוירא דליבני שמתיירא שלא ימוחו מטלטל כלים לצרכן ולדידיה הא דקתני פירות לאו דוקא אלא משום רישא נקט לה ויין ושמן דקתני במתני' מוקי לה בטבלא דלא חזי כל כמה דלא תקנו דאי לא תימא הכי היינו פירות דרישא פי' דהא ודאי פירות דרישא בראויין להטלטל מיירי דהא מטלטל הן עצמן ומשילן ור' יצחק אמר דוקא פירות הראויין דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והא דקתני במתני' יין ושמן בתר דתנא פירות איצטריך סד"א להפסד מרובה כגון שמרקיבין חששו אבל להפסד מועט לא חששו קמ"ל ולדידיה דלף דקתני במתני' ונותנין כלי תחת הדלף בדלף ראוי פי' שהן צלולין וראויין לבהמה ולא קיימא כר' יצחק אלא כעולא: ואיתא להאי סיפא בשבת פ' כירה (שבת ד' מ"ג) וביד פכ"ה דהלכות שבת סי' כ"ד וכתב שם והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכתב עליו הטור שם בסימן של"ח דלא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו ע"כ ועיין במה שרצה להשיב כסף משנה בעדו ז"ל: והר"ן ז"ל ג"כ כתב ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו ע"כ: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דגרסי' נותנין כלי בלא וי"ו וצ"ע כי לפי הספרים דגרסינן ונותנים קאי בשבת אלעיל נמי אמכסין פירות וכו' וכן נראה עיקר ע"כ:
ואלו הן משום שבות וכו': בגמ' דייק והני משום רשות איכא משום שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום שבות ליכא פי' וכי אין בהם משום שבות והלא אסרום כדאמרי' כל שחייבין עליו אלמא כולה לאסורא והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ואמצעי ובתראי לא אדכר שבות ומשני א"ר יצחק ל"מ קאמר ל"מ שבות גרידתא שאין בה שום לחלוחית מצוה דאסור אלא אפי' שבות דרשות נמי אסור ול"מ שבות דרשות דאסור אלא אפי' שבות דמצוה נמי אסור וכולן משום שבות הן:
לא עולין באילן: ביד פ' כ"א דהלכות שבת סי' ו':
ולא רוכבין: ביד שם סי' ט' ובטור א"ח סי' ש"ה וסי' של"ט וסי' תקכ"ד:
ולא שטין: ביד שם פ' כ"ג סי' ה':
בפי' ר"ע ז"ל ולא שטין שמא יעשה חבית של שייטין ע"כ. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל חבית של שייטין כלי של גוׁמֶא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: ותוס' ז"ל פירשו שהוא של חרס כדמוכח בפ' שני דמסכת כלים סי' ג':
ולא מטפחין וכו': ר"פ שואל ור"פ המביא כדי יין וה"ר יהונתן הכהן ז"ל פי' בסוף עירובין טפוח בידו על לבו ספוק כף על כף והר"ן ז"ל פי' לעיל פ' המביא מטפחין כף על ירך מספקין ידיו זו על גב זו והכא פי' ואין מטפחין ביד ואין מספקין כף על ירך גם בטור בסי' שצ"ט ובסי' ת"כ ובסי' תקכ"ד כתב אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ובסימן של"ח כתב ובלבד שלא יספוק כף אל כף ולא יטפח כפיו על יריכו והעתיק לשונו מהרי"ק ז"ל בספר שלחן ערוך: ועיין במה שכתבתי בשלהי מסכת מועד קטן: ובירוש' משמע דשניהם יד על יד אלא שסופק בחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וטפוח לרצונו ומיהו אשכחן נמי קרא דכתיב ספקתי על ירך ועיין בכל בו סי' נ"ח:
ואלו הן משום רשות: תוס' פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ה:)
לא דנין: ביד שם סי' י"ד ויש ג"כ בסי' ט' ובטור ח"מ סי' ה':
ולא מקדשין: בתוספתא מוסיף ולא מגרשים אמנם בר"פ הזורק מוכיח שהתירו לגרש במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולהכי לא קתני מתניתין אין מגרשין וז"ל הר"ן ז"ל לא מקדשין גזרה שמא יכתוב וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתנייה ומיהו בתוספתא תני ליה ודאמרינן בפ' הזורק גבי שכיב מרע דתקיף לה עלמא טובא דשרו לגרש דוקא בשכיב מרע שירא שמא תזדקק אשתו ליבום וכדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל ז"ל:
ואלו הן משום מצוה וכו': כתב החכם הר"ס ז"ל וז"ל יש לדקדק דאדרבא אפכא מסתברא שהמקדיש והמעריך ומחרים אין בו קיום שום מצוה כלל וראוי לקרותן רשות והדין אפי' במקום גדול ממנו והמקדש אשה אפי' שיש לו אשה ובנים והמייבם אפי' במקום שיש גדול כולן קיימו מצוה וראוי לקרותם מצוה. ונראה לומר דמ"מ לכתחלה הבא לימלך להקדיש ולהעריך ולהחרים נותנין לו רשות ותבוא עליו ברכה אבל הבא לימלך לדון במקום גדול ממנו ולקדש אשה במקום שיש לו אשה ובנים ולחלוץ ולייבם במקום שיש אחיו גדול ממנו בכולן מונעים אותו מלעשות ולכן נקראים רשות לגבי אחרים. ואחרים נקראים לגבי דידהו מצוה עכ"ל ז"ל:
לא מקדישין: בשבת פ' שואל ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס"ו) מוקמינן לה בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן כגון פסח וחגיגה יכולים להקדיש לכתחילה פסח דלא אפשר ביו"ט יכול להקדישו בשבת וחגיגה דלא אפשר בשבת יכול להקדישו בי"ט: וכתוב בכל בו סי' נ"ח וכ' גאון אחד דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מייחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר ע"כ ומייתי לה נמי בירוש' דפסחים פ' האשה וכתב הר"ן ז"ל לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין גזרה משום מקח וממכר ואע"ג דמקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן האי בהדי מקח וממכר חדא מילתא וחדא גזרה היא ואתי לאחלופי ע"כ:
ולא מחרימין: כתוב בתוס' יו"ט כתב הר"ב ז"ל וסתם חרמין לבדק הבית וכפרש"י והר"ן ז"ל ותמהני שפירשו דלא כחכמים כו' ולע"ד נראה דפירשו כן משום דדומיא דמקדישין ומעריכין קתני דהוו לבדק הבית וגם חרמין פירושן ודאי לכ"ע אם פירש לבדק הבית הוי לבדק הבית ובפ"ק דר"ה דף ד' אברייתא דהתם פי' רש"י חרמין חרמי גבוה ותוס' ז"ל פירשו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים עובר בבל תאחר:
אין בין יום טוב לשבת: הך סתמא כב"ש דאי לא תימא הכי קשיא רישא אסיפא דלעיל תנינן בראש פירקין משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת אלמא גזרינן שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב והכא תנן אין בין י"ט וכו': ורב יוסף אוקי לההיא דמשילין כר' יהושע דשרי בברייתא להעלות אותו ואת בנו בהערמה מן הבור הכא נמי שרי טרחא ביום טוב משום אבוד ממון והאי דאין בין כר' אליעזר שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון דס"ל דכל שבות שגזרו על שבת גזרו על יום טוב אלא דבגמ' דחי להאי אוקמתא: וביד פ"א דהלכות יו"ט סי' י"ז ובטור א"ח סי' תצ"ה. וכתוב טור שם בכל בו סי' נ"ח וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו"ט וכל שמותר בשבת מותר בי"ט חוץ ממוקצה שאסור בי"ט ומותר בשבת פי' דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקים ובי"ט אית לן כל מוקצה והטעם לפי שיו"ט קל משבת שמא יבואו לזלזל בו ע"כ ועיין עוד שם וגם בהר"ן ז"ל ס"פ בתרא דמכלתין ותוסיף לקח: ושמא דבזה יובן יתור המשנה דהדר קתני כל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת כלומר אלו הנזכרים דוקא בי"ט אמרו ק"ו בשבת אמנם יש דבר אחר דלא מיבעי דליכא למימר ביה ק"ו בשבת אלא אדרבא דוקא בי"ט ולא בשבת כגון מוקצה והיינו אלו דקתני לשון מיעוט דוק: וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כל אלו ביום טוב אין צורך לומר בשבת: ומתני' מייתי לה בשבת פ' במה אשה (שבת דף ס') ובפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) ובפ' אין צדין (ביצה דף כ"ח) ברייתא בפלוגתא ותוס' ס"פ המצניע והכריחו הם ז"ל כאן ושם פ' כל הכלים דאין בין י"ט דפ"ק דמגלה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא מיירי במילי דשבות ואינם מענין אחד ע"ש:
{{דה מפרש|הבהמה והכלים כו' ביד פ"ה דהלכות י"ט סי' ט' י"א ובטור מכאן ע"ס הפרק בא"ח סי' שצ"ז:
או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים: ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כרגליו: ומתני כשיש בעיר שני רועים וכולי' לשון ר"ע ז"ל אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל אבל הר"ן ז"ל כתב שנראה מדברי הרי"ף ז"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתני' בשני רועים היינו שמסר אותן מעי"ט לשניהם ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לאחד מהם ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים דאע"ג דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה אפ"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמר אדעתי' לאפוקה מרשותיה ע"כ ולכל הפירושים בהאי אוקמתא אתיא מתני' אפי' כר' דוסא ואמרי לה אבא שאול דאמר בברייתא בגמ' המוסר בהמתו לרועה אע"פ שלא מסורה אלא בי"ט הרי היא כרגלי רועה דר' דוסא או אבא שאול מיירי ברועה אחד ומתני' בשני רועים דייקא נמי דמתני' בשני רועים דקתני מתני' לבנו או לרועה ש"מ:
הרי אלו כמקום שהולכין: ס"א כמקום שכולן הולכין ואין נראה כן מפי' רש"י ז"ל:
השואל כלי מחבירו כו': ביד פ"ה דה' י"ט סי' י"ז וסוף הפרק וכן האשה ששאלה אי גרסי' מלת וכן הכי פירושא האשה ששאלה וכו' דינה כרישא דקתני הרי אלו כמקום שכולן הולכין אלא ששנאה לבסוף משום דאית בה פלוגתא אכן אית דלא גרסי' מלת וכן וגם בהרי"ף ובהרא"ש ז"ל ליתה וכן משמע מלשון רש"י ז"ל גם כן גם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:
תבלין ומים ומלח לעיסתה וכו': בגמ' פריך ולבטלי איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא ובמסקנא אמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא אמר תבלין לטעמא עביד וטעמא לא בטיל ופי' רש"י ול"פ אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה ורב אשי אמר משום דה"ל דבר שיש לו מתירין דלמחר יוליכוהו או היום יאכלוה כאן וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דלא אמרי' הכי אלא במין במינו אבל בשאינו [מינו] אפי' דבר שיש לו מתירין וכדתניא בתוספתא וכו' הכא נמי ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמיין כיון דבלאו הכי לא מיתקנא ע"כ ועיין עוד שם וגם שם בהר"ן רפ"ק דמכלתין: ועוד כתב הר"ן ז"ל בנדרים פ' ששי דף נ"ב דשאני בין דבר שיש לו מתירין לאחר זמן ליש לו מתירין עכשיו כו':
כרגלי שתיהן: ואם האחת ערבה למזרח והשני למערב אותה עיסה לא יזיזוה ממקומה. פי' משום דבעיסה המים והמלח של זו יקנה שביתה עמה והקמח קנה שביתה עם זו וכן גבי תבלין לקדרה:
{{דה מפרש|ר' יהודה פוטר במים כו' פ' המוציא תפילין דף צ"ז ובירושלמי פ' כיצד משתתפין ועיין במה שכתבתי שם סי' ו':
שאין בהם ממש: אין ניכרות וכו' לשון ר"ע ז"ל עד כגון שהתבשיל עבה. אמר המלקט ואם אינו עבה אינו בטל בקדרה מפני רוטבה הניכר לעינים דהכי א"ר יהודה בברייתא: עוד בלשונו ז"ל ובמלח לא פליג ר' יהודה. אמר המלקט ובברייתא פליג ר' יהודה אמלח נמי ומיירי במלח סדומית שהיא דקה מאוד ונדבק' ביד ואינה נכרת ומהאי טעמא אמרינן בעלמא שהיא מסמא את העינים ופי' רש"ל ז"ל דלאו דוקא סדומית דהא אמרינן בפ' כל הבשר דלא משתכחא כי אם קורטא בכורא אלא כל מלח דקה קרויה סדומית הואיל ודומה לשל סדום בדקות:
הגחלת וכו': ביד שם פ"ה סי' י' י"ד ט"ו ט"ז:
ושלהבת בכל מקום: הלשון שם ביד והשלהבת כרגלי מי שהוא בידו לפיכך המדליק נר או עץ מחברו מוליכו לכל מקום שהוא הולך ע"כ: גם בטור בשלחן ערוך הלשון אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת של חברו הרי הוא כרגלי זה שהדליק לפי שאין בשלהבת ממש שתקנה שביתה עם בעליה:
המוציא גחלת בשבת לר"ה חייב: ושלהבת שדחפה בידו וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט והא דתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב בגמ' מוקי לה רב ששם כגון שהוציאו בקיסם דלית ביה שיעורא דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא כלומר בלא שיעור ואביי מוקי לה כגון דשייפיה למנא דחספא דלית ביה שיעורא במשחא ואיתלי ביה נורא ורבותא אשמועינן אביי דאפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כ"כ חשיבא הוצאה ושלהבת דקתני מתני' פטור משכחת לה בדאדייה אדויי כגון שהיתה דולקת ברה"י סמוך לר"ה ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לר"ה. וכתב הר"מ דילונזאנו ז"ל בנכ"י וירוש' ורי"ף אין שם חלוקה זו גם מן הבבלי נראה לי דל"ג לה הכא מיהו רש"י ז"ל נ"ל ע"כ: גם ה"ר יהוסף ז"ל מחק זו הבבא:
גחלת של הקדש מועלין בה: פ' שני דהלכות מעילה סי' י"ג בבלי וירושלמי ת"ר חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין. גחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת. המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. המוציא את הגחלת לר"ה חייב והשלהבת פטור ומברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. רב חייא בר אשי בשם רב אם היו הגחלים לוחשות מברכין ר' יוחנן דקציון בשם ר' נחום ב"ר סמאי ובלבד בנקטפת ע"כ:
בור של יחיד וכו': במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה בְאֵר של יחיד. ושמא טעמו ז"ל מדאיצטריך ליה לתלמודא לתרץ דמתני' במכונסין כמו שאכתוב בסמוך ש"מ דגרסי' ונדחק התלמוד מפני הקושיא לומר דבאר דהכא היינו מכונסין אבל אי הוה גרסינן במתני' בור מאי קא רמי ליה מברייתא דקתני בה בהדיא מעיינות והכא בור דהא ודאי פשיטא דבור הוי מים מכונסין: ואיתה למתני' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה) ובגמ' ורמינהו נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם פי' רש"י ז"ל אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכו כרגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה ע"כ ומשני בגמ' הב"ע במכונסין ואתמר נמי א"ר חייא בר אבין אמר שמואל מתני' במכונסין. וההיא ברייתא דקתני בור של שבטים דהיינו של עולי בבל יש להם אלפים אמה לכל רוח פי' ולא כרגלי הממלא מוקמינן לה שם בפ' מי שהוציאוהו כר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן גבי מי שישן בדרך וכמו שנכתב שם. ובמה שפי' רש"י ז"ל הרי הן כרגליו דכל מידי דנייד וכו' משמע דה"פ דאם נתנו לאחר הרי הם כרגלי השני וכן שני לשלישי הרי הן כרגלי השלישי אבל הר"ן ז"ל נהרות המושכים ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם לומר כרגלי הממלא ע"כ גם תוס' ז"ל שם פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה) הוכיחו דכרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הכל אחד:
ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר: כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה מעט הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא מעיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל אנשי אותה העיר יכולין לילך הר"ן ז"ל. וכתוב בתוס' יו"ט כרגלי אותה העיר כתב הר"ב כו' [עי' בתוי"ט] ואיתה למילתיה דהרשב"א ז"ל ג"כ שם בכסף משנה וז"ל ואם עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור שותפין ויש ברירה ע"כ בקיצור:
ושל עולי בבל כרגלי הממלא: ואם מילא מתחלה לצורך חברו פלוגתא דאמוראי בגמ' איכא מ"ד כרגלי הממלא ואיכא מ"ד כרגלי מי שנתמלאו לו ופשטא דמתני' משתמעא כמ"ד כרגלי הממלא:
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו: כך היא עיקר הגרסא ביד פ"ה דהלכות יו"ט סי' י"ג. וז"ל הטור שם סי' שצ"ז מי שהוא בעיר ופירותיו בעיר אחרת רחוקה ממנו ד' אלפים אמה וערבו בני אותה העיר לבא לכאן לא יביאו לו מפירותיו עמהם לפי שהן כרגלי בעליהם שלא ערבו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ויכול לילך שם להביאם עמו. ובגמ' אתמר המפקיד פירות אצל חברו רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו ושמואל אמר כרגלי המפקיד ואליבא דרב דאמר כרגלי מי שהפקידו מוקמינן מתני' דקתני ואם עירב הוא פירותיו כמוהו בשיחד לו קרן זוית דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דִמְשָכַן שומר וקבל עליו שמירתם הרי הן כרגליו וכן פרכינן מהא דתנן בסמוך מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא"כ זיכה להם ע"י אחר במנותיהם מעי"ט ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו כי זיכה להן ע"י אחר מאי הוי ומשנינן לה הכא נמי כיון דזיכה להם ע"י אחר כמו שייחד לו קרן זוית דמי ואיבעית אימא זיכה שאני שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן:
מי שזימן וכו': ביד שם ופי' הר"ן ז"ל מי שזימן אצלו אורחים מעיר אחרת ויבואו אצלו ע"י עירוב לא יוליכו בידם המנות לאתר הסעודה אא"כ יזכה להם אחר במתנותיהן מעי"ט אא"כ מסרן בעל הבית במשיכה לאדם אחר ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני שנמצא שהם בעלי המנות מאתמול שזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דתנן לעיל השואל כלי מעי"ט כרגלי השואל ואע"פ שלא מסרו לו אלא בי"ט כדאמרי' שאני התם דא"ל משאיל לשואל גופיה הלכך סמכא דעתיה אבל הכא דלא א"ל בעי זיכוי ומיהו בהכי מהני דכיון שזיכה לו ע"י אחר א"נ דא"ל משאיל לשואל גופיה ואע"פ שלא לקחו אלא בי"ט כמי שייחד לו קרן זוית דמי עכ"ל ז"ל:
אין משקין ושוחטין: בשבת פ' כירה (שבת דף מ"ה) ובס"פ מי שהחשיך אמרי' דר' יוחנן לא חייש להאי סתמא דסתם לן הכא כר' יהודה דאסור משום מוקצה דסתמא אחרינא אשכח ההיא דמעבירין מעל השלחן דפ' נוטל כדכתיבנא התם דרב נחמן מפיך לה:
הַבַייָתוׁת אלו הן בַייָתוׁת: כתב הר"מ דילונזאנו ז"ל כך מצאתי נקוד ופירוש לנות תרגום לא תלין לא תבית וכן בלשון ישמעאל ומיהו מן הגמרא נ"ל דְבַיְתוׁת גרסי' לישנא דבית והיינו הפך המדבר ע"כ:
והמדבריות הלנות באפר: פי' בהמות הלנות באפר והיה נראה דמתני' אפי' רבי היא דתניא אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא דמדקתני הלנות באפר משמע דכבר נכנסות קצת לעיר לכל הפחות בחורף אע"ג דאיכא למידחי דתנא הלנות באפר בסיפא אגב רישא אבל הרמב"ם ז"ל לענין הלכה פירש רוצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימות החום והקיץ ואינם נכנסות לעיר עד שירדו הגשמים ע"כ וכן הוא בהרי"ף ז"ל ולחומרא: ובגמ' בחד לישנא אמרי' דהני מדבריות שאין נכנסות ליישוב כלל לדעת רבי הוו כגרוגרות וצמוקים שמקצה אותן מאצלו בידים דמודה בהו ר"ש ורבי אפשר דכר"ש ס"ל. וכתב הר"ן ז"ל ומיהו כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה"מ בבהמות של ישראל אבל של גוי לית בהו משום מוקצה דהא אמרי' בירושלמי דאין הגוי צריך הכן ומיהו יש לחוש אם בשביל ישראל באו מחוץ לתחום ע"כ. וביד פ' שני דהלכות יו"ט סי' ב' ובטור א"ח סי' תצ"ח.
סליק פירקא וסליקא לה מסכת יום טוב: ובעה"י הפוקד עקרות וגם שרה וחנה נתחיל מסכת ראש השנה: