משנה ביצה ה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ה · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת, חייבין עליו ביום טוב.

ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדיןט.

ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין.

ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומות ומעשרות.

כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר יד בשבת.

אין טו בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בְּשַׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת:

לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין.

וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת:

לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין.

וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה:

לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.

כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּשַׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

נוסח הרמב"ם

כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטים על פני המים ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין ואלו הם משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו ואין צריך לומר בשבת ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

פירוש הרמב"ם

כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות כו': אמרם משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה רוצה בו כי מה שאמר ה' תשבת נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר והם הנקראים שבות ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלוין במצות ויש להם מבוא בדברים התוריים והם הנקראים רשות. ועוד יכנס תחת אמרו תשבת בהשלמת הדברים שעשייתן מצוה ושלום מצוה והם אותן שנקראין משום מצוה וטעמי אסורן כלן מה שאגיד לך. אין עולין באילן גזירה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ולא שטין גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. ולא מספקין ולא מרקדים ולא מטפחין גזרה שמא יתקן כלי שיר. ומספקין הוא הנגון וההכאה בצלצל ומטפחין ההכאה יד על יד. ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין לכלן יש תנאים לא דנין בתנאי שיהיה במקום יותר חכם ממנו. ולא מקדשין בתנאי שיהיו לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה. ולא מיבמין ולא חולצין בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה כמו שאמרו מצוה בגדול ליבם וכשיהיו אלו התנאים אז יהיו אלו הדברים רשות. אבל אם הדבר להפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיו משום רשות אלא משום מצוה. והטעם שאסרום כלן גזרה שמא יכתוב. ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר. ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום ובזה דבר. ולא דבר בהוצאתם ביום טוב כדי ליתנם אחר יום טוב. וזה שאמר אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי. אבל דעת ב"ה כי יש דברים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת. ומהם אמרם בתחילת הפרק משילין פירות וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו במה שקדם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל שחייבין עליו - שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות:

או משום רשות - שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים:

או משום מצוה - או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו - שלא לעשותו ביו"ט:

ואלו הן משום שבות - שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן - גזירה שמא יתלוש ה:

ולא רוכבין על גבי בהמה - גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה:

ולא שטין על פני המים - גזירה שמא יעשה חבית של שייטין ו:

ולא מטפחין - כף על כף ז:

ולא מספקין - כף על ירך ח:

ולא מרקדין - ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר:

ואלו הן משום רשות - משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות י:

לא דנין - דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון:

ולא מקדשין - קדושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות, כגון דאית ליה אשה ובנים:

ולא חולצין ולא מיבמין - נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב יא:

ולא מעריכין - ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין:

ולא מחרימין - הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית יב. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר יג שמוציא מרשותו לרשות הקדש:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות - ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יו"ט דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפ"ה אסור, דה"ל מתקן. והני מילי פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו"ט ויהבינן לכהן:

אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד - הך סתמא כב"ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיי"ל כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך טז. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פירקין, דבשבת אסור וביו"ט מותר:

פירוש תוספות יום טוב

לא עולין באילן. עיין משנה ח' פרק בתרא דערובין. ומ"ש הר"ב גזירה שמא יתלוש דהוי איסורא דאורייתא. דהיינו קוצר שתולש מן המחובר. רש"י:

ולא שטין על פני המים. כתב הר"ב גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. פירש"י כלי של גומא. שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה. ולמדין בו לשוט:

ולא מטפחין. פירש הר"ב כף על כף. ויכו כף ויאמרו יחי המלך. דמלכים ב' י"א [י"ב] מתורגם וטפחו יד. [*ועיין לקמן]:

ולא מספקין. פי' הר"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל"א [י"ח]. [*ודברי הר"ב מפירש"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ"ד). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי"ט סימן תקכ"ד. תפס לפירש"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של"ט. לא כתב אלא כפירש"י. אכן נ"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ"ל דקשיא לרש"י ודמש"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר"ב. וגם הרי"ף והרא"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ"ל זו]:

ולא מרקדין. בקהלת ג' עת לרקוד. מתורגם לטפזא בהלולא ובשמואל ב' ו' מפזז ומכרכר. מתרגמינן מרקד ומשבח. [*ועיין לעיל]:

ואלו הן משום רשות. פי' הר"ב משום דהנך דסיפא כו' קרי להני רשות. ולהנך קמאי קרי שבות. דאסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן. שאין בהן לחלוחית מצוה. רש"י:

לא דנין וכו'. כתב הר"ב וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת. וכתובה ליבמה. רש"י. וכתב הר"ן וכ"ש גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה. וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום. ומש"ה לא חש למתנייה. ומיהו בתוספתא תני ליה:

ולא מעריכין. כתב הר"ב ערך פלוני עלי. וכ"כ רש"י. והר"ן פירש ערכי עלי ע"כ. ולענין הדין שניהם שוים אלא לישנא דמעריכין דייק טפי לפי' הר"ב ורש"י. דאומר ערכי עלי בכלל נערכין הוא. כדפי' ברפ"ק דערכין. ודתנן מעריכין. משום דאסורא הוא מצד המעריך. ואילו תנא נערכים הוה משמע דאסורא מצד הנערך. וליתא:

ולא מחרימין. כתב הר"ב וסתם חרמים לבדק הבית. וכפירש"י והר"ן. ותמיהני שפירשו דלא כחכמים דס"ל דסתמן לכהנים במשנה ו' פ"ח דערכין. והא ודאי דכשמחרים לכהן. דהוי נמי כמקח וממכר. ואפשר דכ"ש הוא דדמי למקח וממכר. כיון שהוא מהדיוט להדיוט. ורבותא הוי. לאשמועינן דאפילו לבדק הבית דלגבוה. מחזי כמקח וממכר. אלא דאכתי לא ניחא מ"ש וסתם חרמים לבדק הבית. דהא ליתא אליבא דהלכתא. ומ"ש הר"ב דכולהו אסרינהו משום מקח וממכר. עיין מ"ש בזה משנה ו' פ"ג. וכי תימא הא אמרינן דחפצי שמים מותרין. כמ"ש במשנה ג' פרק כ"ג דשבת גבי מחשיכין כו' דמשדכין התינוקות כו'. י"ל דלא דמי כולי האי למקח וממכר. שאינו יוצא מרשות לרשות לגמרי כמו הני דהכא. ולדסבירא להו כמ"ש בטור וב"י סימן ש"ו גבי משדכין. דאין להזכיר סכום ממון. רק לדבר אליו אם רוצה להשתדך לא קשיא כלל:

ולא מגביהין תרומה כו'. עיין פ"ק משנה ו':

כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת. ה"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יו"ט מיתנו. וק"ו בשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת. חייבים עליו ביו"ט ר"ל אחרים שלא הוזכרו במשנתינו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות כו'. [*ואף שבמשנה שבסדר ירושלמי הגי' כל שהוא משום שבות. משום רשות. משום מצוה חייבים עליו בי"ט. אפילו הכי ודאי דר"ל בשבת. דאלת"ה מאי שבות רשות ומצוה איכא. ואהיכא קאי]:

אין בין י"ט לשבת כו'. להיות מותר לכתחלה בי"ט. מה שאסור בשבת. אבל לענין עונשין. יש הרבה. שזה בסקילה. וכרת. וזה בלאו גרידא. כ"כ רש"י ותוס' במשנה ה' פ"ק דמגילה. ומה"ט ניחא נמי דלא חשיב מוקצה דבי"ט אסור. ובשבת מותר. כמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל דלא בא אלא לומר דאין מותר בי"ט מה שאסור בשבת. וכתב הר"ב. אבל אנן קי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' במשנה ה' פ"ק. וה"נ הבערה במשנה ה' פ"ב. ומ"ש הר"ב וה"נ איכא משילין. וה"ה דלפירושו ופירש"י לעיל. איכא נמי מכסים פירות כו'. דתני בתריה. ובפ"ק דמגילה משנה ה' כתב כגון משילין כו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על הברטנורא) דהוי איסורא דאורייתא דהיינו קוצר שתולש מן המחובר. רש"י:

(ו) (על הברטנורא) כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) ויכו כף ויאמרו יחי המלך מתורגם וטפחו יד:

(ח) (על הברטנורא) כמו ספקתי על ירך:

(ט) (על המשנה) מרקדין. עת לרקוד מתרגם לטפזא בהלולא. ומפזז ומכרכר מתרגם מרקד ומשבח:

(י) (על הברטנורא) ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירות חכמים מעליהן שאין בהם לחלוחית מצוה. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה רש"י. וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה ובו ביום ומש"ה לא חש למתנייה. הר"נ:

(יב) (על הברטנורא) ותמיהני שפירשו דלא כחכמים דס"ל דסתמן לכהנים דהכי קיי"ל (בערכין פ"ח מ"ו) והא ודאי דכשמחרים לכהן דהוי נמי כמקח וממכר. ואפשר דכ"ש הוא ורבותא הוא לאשמעינן דאפילו לבדק חבית דלגבוה מחזי כמקח וממכר:

(יג) (על הברטנורא) עיין מה שכתבתי פרק ג' משנה ו'. וכי תימא הא אמרינן דחפצי שמים מותרין כו' י"ל דלא דמי כולי האי למו"מ שאינו יוצא מרשות לרשות לגמרי כמו הני דהכא. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) ק"ו בשבת. ה"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יר'ט איתנו וק"ו בשבת וברישא דקתני כל שחייבים כו' בשבת חייבים עליו ביר'ט ר"ל אחרים שלא הוזכרו במשנה זאת ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו"ט כו':

(טו) (על המשנה) אין כו' להיות מותר לכתחלה בי'ט שאסור בשבת אבל לענין עונשין יש הרבה שזה בסקילה וכרת וזה בלאו גרידא. רש"י ותוספ'. ומה"ט ניחא דלא חשיב מוקצה דבשבת מותר דלא בא אלא לומר דאין מותר ביו"ט מה שאסור בשבת:

(טז) (על הברטנורא) וה"נ חבערה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו הן משום שבות וכו':    בגמ' דייק והני משום רשות איכא משום שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום שבות ליכא פי' וכי אין בהם משום שבות והלא אסרום כדאמרי' כל שחייבין עליו אלמא כולה לאסורא והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ואמצעי ובתראי לא אדכר שבות ומשני א"ר יצחק ל"מ קאמר ל"מ שבות גרידתא שאין בה שום לחלוחית מצוה דאסור אלא אפי' שבות דרשות נמי אסור ול"מ שבות דרשות דאסור אלא אפי' שבות דמצוה נמי אסור וכולן משום שבות הן:

לא עולין באילן:    ביד פ' כ"א דהלכות שבת סי' ו':

ולא רוכבין:    ביד שם סי' ט' ובטור א"ח סי' ש"ה וסי' של"ט וסי' תקכ"ד:

ולא שטין:    ביד שם פ' כ"ג סי' ה':

בפי' ר"ע ז"ל ולא שטין שמא יעשה חבית של שייטין ע"כ. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל חבית של שייטין כלי של גוׁמֶא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: ותוס' ז"ל פירשו שהוא של חרס כדמוכח בפ' שני דמסכת כלים סי' ג':

ולא מטפחין וכו':    ר"פ שואל ור"פ המביא כדי יין וה"ר יהונתן הכהן ז"ל פי' בסוף עירובין טפוח בידו על לבו ספוק כף על כף והר"ן ז"ל פי' לעיל פ' המביא מטפחין כף על ירך מספקין ידיו זו על גב זו והכא פי' ואין מטפחין ביד ואין מספקין כף על ירך גם בטור בסי' שצ"ט ובסי' ת"כ ובסי' תקכ"ד כתב אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ובסימן של"ח כתב ובלבד שלא יספוק כף אל כף ולא יטפח כפיו על יריכו והעתיק לשונו מהרי"ק ז"ל בספר שלחן ערוך: ועיין במה שכתבתי בשלהי מסכת מועד קטן: ובירוש' משמע דשניהם יד על יד אלא שסופק בחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וטפוח לרצונו ומיהו אשכחן נמי קרא דכתיב ספקתי על ירך ועיין בכל בו סי' נ"ח:

ואלו הן משום רשות:    תוס' פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ה:)

לא דנין:    ביד שם סי' י"ד ויש ג"כ בסי' ט' ובטור ח"מ סי' ה':

ולא מקדשין:    בתוספתא מוסיף ולא מגרשים אמנם בר"פ הזורק מוכיח שהתירו לגרש במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולהכי לא קתני מתניתין אין מגרשין וז"ל הר"ן ז"ל לא מקדשין גזרה שמא יכתוב וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתנייה ומיהו בתוספתא תני ליה ודאמרינן בפ' הזורק גבי שכיב מרע דתקיף לה עלמא טובא דשרו לגרש דוקא בשכיב מרע שירא שמא תזדקק אשתו ליבום וכדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל ז"ל:

ואלו הן משום מצוה וכו':    כתב החכם הר"ס ז"ל וז"ל יש לדקדק דאדרבא אפכא מסתברא שהמקדיש והמעריך ומחרים אין בו קיום שום מצוה כלל וראוי לקרותן רשות והדין אפי' במקום גדול ממנו והמקדש אשה אפי' שיש לו אשה ובנים והמייבם אפי' במקום שיש גדול כולן קיימו מצוה וראוי לקרותם מצוה. ונראה לומר דמ"מ לכתחלה הבא לימלך להקדיש ולהעריך ולהחרים נותנין לו רשות ותבוא עליו ברכה אבל הבא לימלך לדון במקום גדול ממנו ולקדש אשה במקום שיש לו אשה ובנים ולחלוץ ולייבם במקום שיש אחיו גדול ממנו בכולן מונעים אותו מלעשות ולכן נקראים רשות לגבי אחרים. ואחרים נקראים לגבי דידהו מצוה עכ"ל ז"ל:

לא מקדישין:    בשבת פ' שואל ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס"ו) מוקמינן לה בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן כגון פסח וחגיגה יכולים להקדיש לכתחילה פסח דלא אפשר ביו"ט יכול להקדישו בשבת וחגיגה דלא אפשר בשבת יכול להקדישו בי"ט: וכתוב בכל בו סי' נ"ח וכ' גאון אחד דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מייחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר ע"כ ומייתי לה נמי בירוש' דפסחים פ' האשה וכתב הר"ן ז"ל לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין גזרה משום מקח וממכר ואע"ג דמקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן האי בהדי מקח וממכר חדא מילתא וחדא גזרה היא ואתי לאחלופי ע"כ:

ולא מחרימין:    כתוב בתוס' יו"ט כתב הר"ב ז"ל וסתם חרמין לבדק הבית וכפרש"י והר"ן ז"ל ותמהני שפירשו דלא כחכמים כו' ולע"ד נראה דפירשו כן משום דדומיא דמקדישין ומעריכין קתני דהוו לבדק הבית וגם חרמין פירושן ודאי לכ"ע אם פירש לבדק הבית הוי לבדק הבית ובפ"ק דר"ה דף ד' אברייתא דהתם פי' רש"י חרמין חרמי גבוה ותוס' ז"ל פירשו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים עובר בבל תאחר:

אין בין יום טוב לשבת:    הך סתמא כב"ש דאי לא תימא הכי קשיא רישא אסיפא דלעיל תנינן בראש פירקין משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת אלמא גזרינן שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב והכא תנן אין בין י"ט וכו': ורב יוסף אוקי לההיא דמשילין כר' יהושע דשרי בברייתא להעלות אותו ואת בנו בהערמה מן הבור הכא נמי שרי טרחא ביום טוב משום אבוד ממון והאי דאין בין כר' אליעזר שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון דס"ל דכל שבות שגזרו על שבת גזרו על יום טוב אלא דבגמ' דחי להאי אוקמתא: וביד פ"א דהלכות יו"ט סי' י"ז ובטור א"ח סי' תצ"ה. וכתוב טור שם בכל בו סי' נ"ח וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו"ט וכל שמותר בשבת מותר בי"ט חוץ ממוקצה שאסור בי"ט ומותר בשבת פי' דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקים ובי"ט אית לן כל מוקצה והטעם לפי שיו"ט קל משבת שמא יבואו לזלזל בו ע"כ ועיין עוד שם וגם בהר"ן ז"ל ס"פ בתרא דמכלתין ותוסיף לקח: ושמא דבזה יובן יתור המשנה דהדר קתני כל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת כלומר אלו הנזכרים דוקא בי"ט אמרו ק"ו בשבת אמנם יש דבר אחר דלא מיבעי דליכא למימר ביה ק"ו בשבת אלא אדרבא דוקא בי"ט ולא בשבת כגון מוקצה והיינו אלו דקתני לשון מיעוט דוק: וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כל אלו ביום טוב אין צורך לומר בשבת: ומתני' מייתי לה בשבת פ' במה אשה (שבת דף ס') ובפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) ובפ' אין צדין (ביצה דף כ"ח) ברייתא בפלוגתא ותוס' ס"פ המצניע והכריחו הם ז"ל כאן ושם פ' כל הכלים דאין בין י"ט דפ"ק דמגלה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא מיירי במילי דשבות ואינם מענין אחד ע"ש:


פירושים נוספים