רמב"ם על ביצה ה

<< · רמב"ם · על ביצה · ה

ביצה פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה ביצה ה רמבם

משנה א

מותר להשיל פירות דרך ארובה בגג אחד כשירצה לטלטלן ממקום למקום, אבל להשילן מגג לגג אחר אסור. והטעם מה שאמרנו כמה פעמים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ודלף - המים הנוזלים מן הגגות החלושות בעת ירידת הגשם:

משנה ב

אמרם משום שבות, ומשום רשות, ומשום מצוה - רוצה בו כי מה שאמר ה' "תשבת"(שמות לד, כא) נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר, והם הנקראים "שבות". ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלוין במצות, ויש להם מבוא בדברים התוריים והם הנקראים "רשות". ועוד יכנס תחת אמרו "תשבת" בהשלמת הדברים שעשייתן מצווה ושילום מצווה והם אותן שנקראין "משום מצווה".

וטעמי איסורן כולם מה שאגיד לך:

אין עולין באילן - גזירה שמא יתלוש.

ולא רוכבין על גבי בהמה - גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה.

ולא שטין - גזרה שמא יעשה חבית של שייטין.

ולא מספקין, ולא מרקדים, ולא מטפחין - גזרה שמא יתקן כלי שיר.

ומספקין - הוא הנגון וההכאה בצלצל.

ומטפחין - ההכאה יד על יד.

ואמרו משום רשות, לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין - לכולם יש תנאים:

לא דנין - בתנאי שיהיה במקום יותר חכם ממנו.

ולא מקדשין - בתנאי שיהיו לו אשה ובנים, שאינו חייב במצות פריה ורביה.

ולא מיבמין, ולא חולצין - בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה, כמו שאמרנו מצוה בגדול ליבם.

וכשיהיו אלו התנאים אז יהיו אלו הדברים רשות, אבל אם הדבר להפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיו משום רשות אלא משום מצוה. והטעם שאסרום, כולם גזירה שמא יכתוב.

ולא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין - גזירה משום מקח וממכר.

ולא מגביהין תרומות ומעשרות - ואפילו ליתנם לכהן בו ביום, ובזה דיבר, ולא דיבר בהוצאתם ביום טוב כדי ליתנם אחר יום טוב.

וזה שאמר אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי.

אבל דעת בית הלל, כי יש דברים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת, ומהם אמרם בתחילת הפרק משילין פירות, וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה, כמו שביארנו במה שקדם:

משנה ג

כבר קדם לך בערובי תחומין כי האדם יכול לילך לאיזה רוח שירצה יותר מאלפים אמה, והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכים שקדם חילוקם לשם.

ואמר בכאן, כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו.

ואמרו המוסר את בהמתו לרועה או לבנו, הרי אלו כרגליו - רוצה בו רגלי הבעלים, ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימו קנייתה לאחד מהם, אבל אם נתנה לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה:

משנה ד

אמרם כרגלי השואל - אפילו לא נתן לו אותו הבגד אלא ביום טוב, כיון שקדם שאילתו מערב יום טוב הרי היא כרגלי השואל.

ואמרם כרגלי המשאיל - ואפילו היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יום טוב, לא נאמר שיהיה עיקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי בעליו.

ואין הלכה כרבי יהודה.

ואמרם כרגלי שתיהן - עניינו שבאותה העיסה היו בה שותפות, כדי שלא תלך אותה העיסה אלא עד מקום ששתיהן יכולין לילך, שאם האחת ערבה למזרח אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת במערב אפילו זרת אחת כמו שנתבאר, והאחרת ערבה במערב אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת בצד המזרח כלל, אותה העיסה לא יזיזנה ממקומה:

משנה ה

כל זה מבואר:

משנה ו

( ראו משנה ה )

משנה ז

רוצה באמרו לנות בעיר - בתוך תחום שבת.

ולנות באפר - שיהיו בכפרים כל ימי החום והקיץ, ואינן נכנסות לעיר עד שירדו הגשמים.

ואפר - שם הכפרים.

ואמרו משקין - להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה, ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת.

ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה:

משנה ביצה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב