ביאור:משנה מועד קטן פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
ר' יהודה ור' יוסי על הצלה ומסחר במועד
[עריכה]חטיבה I: הצלה
[עריכה]|
לאחר האבל או האונס וכו' התחיל המועד, והזיתים עלולים להתקלקל אם לא יטחן אותם ויתחיל לעצור את השמן. הטעייה ע"י פועלים מופיעה גם בב"מ ו, א, וגם שם מותר לבעל הבית שהוטעה להציל את ממונו אפילו במחיר הונאת הפועלים, כשם שכאן מותר לו לעבוד במועד. |
(א) מי שהפך את זיתיו וארעו אבל או אונס, או שהטעוהו (פועלים)
- טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה.
- רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף, כדרכו:
(ב) וכן מי שהיה יינו בתוך הבור שבגת וארעו אבל או אונס, או שהטעוהו (פועלים)
|
ר' יוסי מתיר למי שלא היה יכול להתכונן למועד להמשיך את חייו "כדרכו". לדעתו איסורי המלאכה במועד מיועדים רק כדי להמריץ אותנו לעשות מה שאפשר לפני המועד, והם מעין קנס למי שלא עשה כך. ר' יהודה רואה במועד קדושה משלו, ולכן גם במקרה כזה הוא מתיר רק את המינימום שיאפשר לשרוד את המועד בלי להינזק. וראו גם לעיל א, ו, שר' יהודה מחמיר במועד ואוסר לייצר ארון למת אם אין לו נסרים. הביטוי "כדרכו" מלמד שאחד השיקולים בדרך כלל הוא הימנעות במועד ממעשי חול. משניות א-ב בנויות בסדר כיאסטי. משנה ג היא לדברי הכול. לפי התוספתא א, ז, יש הבחנה בין עבודות במחובר לקרקע לבין עבודות בתלוש ממנה, וקשה למצוא הבחנה זו במשנה. |
- זולף וגומר וגף, כדרכו, דברי רבי יוסי.
- רבי יהודה אומר: עושה לו למודים, בשביל שלא יחמיץ:
(ג) מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד
- ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד.
- וכולן, אם כוונו מלאכתן במועד - יאבדו:
חטיבה II: מסחר
[עריכה]|
מותר לקנות במועד לצורך המועד או לצורך המוכר. פינוי כלים מותר רק אם שני המקומות שייכים לאותו אדם ("חצרו"). אם יש לו סחורה אצל אחר והוא חושש שתגנב - מותר, וראו משנה ג. |
(ד) אין לוקחין בתים, עבדים ובהמה, אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר - שאין לו מה יאכל.
אין מפנין מבית לבית, אבל מפנה הוא לחצרו, מפני שהיא שמחה לו.
אין מביאין כלים מבית האומן.
- ואם חושש להם - מפנן לחצר אחרת:
(ה) מחפין את הקציעות בקש.
|
לדעת ת"ק המכירה במועד צריכה להיות בצינעה, ויש המתירים לעשות זאת בפרהסיה בערב יו"ט האחרון, ראו תוספתא ב, ז-ח. לדעת ר' יוסי מותר לדשושות ולמוכרי הפירות וכו' לעבוד כרגיל לכבוד המועד - אלא שהחמירו על עצמם, ועושים בצנעה. לדעתו ההחמרה מיותרת, כשיטתו שאין איסור על מלאכה במועד אם היא לצורך המועד. |
- רבי יהודה אומר: אף מעבין.
מוכרי פרות, כסות וכלים - מוכרים בצינעה לצרך המועד.
הציידין והדשושות והגרוסות מוכרי ויצרני עדשים וגריסים - עושין בצנעה לצרך המועד.
- רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמן: