ביאור:משנה בבא מציעא פרק ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
|
הפרק ערוך בדרך של מרכז משותף: חטיבות I-II עוסקות בכלל "כל המשנה ידו על התחתונה", ואילו חטיבות II-III עוסקות באחריות השומר לרכוש בעל הבית: השוכר בהמה אחראי לא לשנות את השימוש המוסכם בה, ואם לא עמד בתנאי זה נחשב כשומר שפשע בפיקדון. |
יחסי ממון בין בעל הבית לבין עובדיו
[עריכה]חטיבה I: אחריות בעל הבית והפועלים זה לזה במקרה של שינוי
[עריכה](א) השוכר את האומנין, והטעו זה את זה השוכר או האומנים התחרטו וביטלו את העבודה לפני שהתחילו בה - אין להם זה על זה, אלא תרעומת.
|
למרות שבדרך כלל אם חוזרים בהם לפני תחילת העבודה אין לבעל הבית אלא תרעומת עליהם, אם בגלל החזרה הוא נקלע למצוקה - חשש מהפסד או פגיעה בשמחה או בלווייה - הוא יכול לאכוף עליהם לשלם שכר למי ששכר עליהם, או להטעות אותם ולהבטיח להם שכר שאינו מתכוון לשלם. המצב הרגיל שבו אין להם אלא תרעומת חוזר לעיל ד, ב, ובמקומות נוספים. הוא משקף את החופש שיש לאדם בדרך כלל, שאינו משועבד לחברו. בתוספתא ז, א, דנים גם במקרה שיצאו לשדה והתברר שאין השדה מוכן לעבודה - ומקבלים את כל שכרם. |
- שכר את החמר ואת הקדר להביא פריפרין כסאות וחלילים לכלה או למת,
- ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן
- מקום שאין שם אדם ואינו יכול למצוא עובדים במקומם, ולא להמתין למחר - שוכר עליהן או מטען:
|
לאחר שהתחילו בעבודה - חזרה של הפועלים מחייבת אותם: אם שכירת פועלים אחרים יקרה יותר - מנכה את ההפרש משכרם; ואם היא זולה יותר - אינו משלם מה שהתנה אלא מחיר זול. דבר דומה נכון גם אם בעל הבית חזר בו. וראו דרכי חישוב שונות בתוספתא ז, א. לגבי המונח "ידו על התחתונה" - ראו ב"ק ט, ד. גם במקח וממכר יש כלל דומה - ראו תוספתא א, ט. |
(ב) השוכר את האומנין וחזרו בהן - ידן על התחתונה.
- אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה
כל המשנה - ידו על התחתונה. וכל החוזר בו - ידו על התחתונה:
חטיבה II: אחריות בעל הבהמה והשוכרה זה לזה במקרה של שינוי
[עריכה](ג) השוכר את החמור להוליכה בהר - והוליכה בבקעה, בבקעה - והוליכה בהר,
|
שמירת בהמה מושכרת – דוגמאות ל"כל המשנה..." בקשר להתעוורות החמור או לאנגריא (חרם על ידי המדינה), לשון המשנה מאפשרת שני פירושים מנוגדים: לפי הראשון, הנתמך גם בתחילת המשנה ובסופה, מדובר על פטור של השוכר מלהחזיר למשכיר את חמורו. אבל התוספתא (ז, ה) מסבירה שמדובר בהגבלת אחריות המשכיר לחמור, אחריות הנדונה גם במקרה שבאמצע המשנה, שהחמור מת או נשבר: במקרים אחרונים אלו זכאי השוכר לחמור חילופי, וראו גם לקמן ח, חטיבה III. והשוו ב"ק י, ה, לגבי אחריות הגזלן לגזילה. |
- אפילו זו עשר מילין - וזו עשר מילין, ומתה - חייב.
[השוכר את החמור והבריקה והחמור התעוור, או שנעשית אנגריא, אומר לו "הרי שלך לפניך". אין המשכיר אחראי להפסד, כי זה כח עליון.
- מתה או נשברה - חייב להעמיד לו חמור]. ולקחת אחריות על החמור, כי לכך נשכר.
השוכר את החמור להוליכה בהר - והוליכה בבקעה,
- אם החליקה - פטור, ואם הוחמה - חייב. כי הבקעה חמה יותר.
- להוליכה בבקעה - והוליכה בהר, אם החליקה - חייב, ואם הוחמה - פטור.
- אם מחמת המעלה התחממה - חייב:
(ד) השוכר את הפרה עם המחרשה, המכונה "קנקן" לחרוש בהר - וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן - פטור. כי האדמה רכה יותר בבקעה.
- בבקעה - וחרש בהר, אם נשבר הקנקן - חייב.
- לדוש בקטנית ודש בתבואה - פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית - חייב,
- מפני שהקטנית מחלקת:
|
ראו תוספתא ז, ו, שם מרחיבים את דברי סומכוס. |
(ה) השוכר את החמור להביא עליה חיטים, והביא עליה שעורים - חייב.
- תבואה, והביא עליה תבן - חייב, מפני שהנפח קשה למשאוי. למרות שהמשקל זהה.
- להביא לתך חיטים והביא לתך שעורים לפי נפח, וכיוון שהביא שעורים המשקל ירד - פטור.
- ואם הוסיף משקל על משאו - חייב.
וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב?
- סומכוס אומר משום רבי מאיר: סאה לגמל, שלשה קבין לחמור:
חטיבה III: הגדרת חובות האומנים לרכוש בעל הבית, ויחסם לשומרים אחרים
[עריכה]|
השוו ב"ק ט, ג-ד. שם מדובר על הגדרת הפשיעה, וכאן על השמירה במהלך הטיפול בחפץ. ראו תוספתא ז, ח לעניין האחריות של האומן לחפץ שבו הוא מטפל, ולשינוי באחריות משהודיע על סיום עבודתו. החזרה לאומנים מרמזת לתחילת הפרק, אבל כאון עוסקים באומנים שעובדים בביתם שלהם. |
(ו) כל האומנין - שומרי שכר הן.
- וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" סיימו את עבודתם - שומר חינם.
"שמור לי, ואשמור לך" מחר - שומר שכר.
- "שמור לי", ואמר לו "הנח לפני" - שומר חינם כי הסכים לשמור.
(ז) הלווהו על המשכון - שומר שכר. על המשכון
|
לדעת ר' יהודה כדאי למלווה להלוות פירות, שיקבל פירות טריים. אבל המלווה מעות - אין לו רווח מההלואה, שהרי הריבית אסורה. לכן הוא נחשב כשומר חינם על המשכון. וראו תוספתא שביעית ח, ג. לגבי השכרת המשכון, השוו לעיל ג, ו, וב, ז - בניגוד לדעת ר' יוסי. |
רבי יהודה אומר: הלוהו מעות - שומר חינם.
- הלוהו פירות - שומר שכר.
אבא שאול אומר: מותר אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך, ולנכות את דמי ההשכרה מההלוואה
- מפני שהוא כמשיב אבידה:
|
בב"ק ט, ג עסקה המשנה באומן שגרם נזק במהלך עבודתו, וקבעה שהוא חייב לשלם, כמו גזלן. בהעברת חביות יש סיכון מקצועי גבוה, ולכן במקצוע זה איפשרו חכמים באופן חריג לפועל להישבע ולא לשלם. ר' אליעזר שואל: איך ניתן להישבע שטלטול חבית לא גרם לשבירתה? |
(ח) המעביר חבית ממקום למקום לפי בקשת בעלי החבית ושברה,
- בין שומר חינם, בין שומר שכר גם אם שילם לו בעל החבית וגם אם לא - ישבע. שלא פשע ופטור מתשלום.
- רבי אליעזר אומר: זה וזה ישבע, ותמה אני אם יכולין זה וזה לישבע: