ביאור:משנה בבא מציעא פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא מציעא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

גוף הפרק ערוך בשני טורים: חטיבות I-III קשורות לאיסורי ריבית, וחטיבות IV-VIII בהיתרים שונים. יש בין הנושאים גם הקבלה פנימית, ולכן העדפתי לפרט יותר. חטיבה IX מסכמת את הגדרות האיסור וחומרתו.

נשך וריבית[עריכה]

חטיבה I: הגדרת האיסורים בנשך וריבית[עריכה]

(א) איזהו "נשך" ואיזהו "תרבית"? (ויקרא כה לז)

איזהו נשך? - המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש
מפני שהוא נושך.
ואיזהו תרבית? - המרבה בפירות.

מותר לסוחר לעשות עסקת אופציה, גם אם בכך הוא מרבה בכמות החיטה עבור כל דינר, אבל אסור להמיר סחורה שסוכם עליה בסחורה אחרת, אלא אם האחרת קיימת בעין. לאנשים פרטיים אסור לעשות עסקות כאלו גם אם החזירו את אותה הסחורה, השוו משניות ז-ט לקמן.

כנראה ההבדל בין נשך לתרבית הוא שהתרבית היא ע"י עיסקה גדולה, והנשך הוא הלואה בלבד, ויש אומרים שהאיסור על אדם פרטי מכונה "נשך" או "ריבית", והאיסור המופחת על סוחרים מכונה "תרבית"

כיצד?

לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עיסקת אופציות לקנית חיטה במחיר 25 דינר לכור עמדו חיטין בשלושים דינרין התייקרה החיטה,
אמר לו "תן לי חטי, שאני רוצה למכרן ולקח בהן יין".
אמר לו "הרי חטיך עשויות עלי בשלושים, והרי לך אצלי בהן יין" - ויין אין לו:

חטיבה II: השכרה, מכירה ושיעבוד[עריכה]

(ב) המלוה את חברו - לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור ממנו בפחות

ראו גם להלן משנה י, לאיסור נתינת מתנות למלווה: מתנות כאלו נחשבות ריבית, וראו תוספתא ד, ד.

בשכירות מותר להוריד את המחיר לפי תנאי התשלום, כי לא מדובר בחוב. אבל במכירה - אסור, כי אינו מוריד את המחיר אלא לוקח ריבית על הזמן שיעבור בין העברת הסחורה לבין קבלת התשלום.

אבל ראו תוספתא ו, ד, וכן תוספתא שקלים ב, יב, שלקונה מותר לשלם מיד (ולהוריד את המחיר) כדי להקדים את אספקת הסחורה.

מפני שהוא רבית.

מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר.

כיצד?

השכיר לו את חצרו, ואמר לו "אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה,
ואם של חודש בחודש - בסלע לחודש" - מותר.
מכר לו את שדהו, ואמר לו "אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא שלך באלף זוז
אם לגורן - בשנים עשר מנה" - אסור:


גם כאן, כמו במשנה ב, המכירה אסורה. במכירה הרי ה"מקדמה" היא כיסוי להלואה. הלווה שילם עליה הן בהחזרת הכסף הן בפירות השדה למלווה בזמן ההלוואה. לכן מדובר בריבית.

גם בהלוואה, המלווה משתמש בשדה במשך שלוש השנים, אבל אם הלווה החזיר את הכסף בזמן הנקוב - הוא מקבל את השדה וגם את הפירות.

ההבדל בין המקרים הוא בדין הפירות בתקופת ההלוואה: אם הם רכוש המלוה - הרי זו ריבית. אם הוא יחזיר אותם ללווה, ומחזיק אותם רק כבטוחה – מותר, וראו תוספתא ד, א.

(ג) מכר לו את השדה, ונתן לו מקצת דמים מקדמה,

ואמר לו הקונה "אימתי שתרצה - הבא מעות וטול את שלך" תחזיר לי את הכסף ותקבל את השדה - אסור.

הלוהו על שדהו, ואמר לו "אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי"

הרי היא שלו.
וכך היה ביתוס בן זונין עושה, על פי חכמים:


חטיבה III: שותפות[עריכה]

בשיטת "מחצית שכר" האחריות של בעל הפירות מוגבלת: הוא יקבל אותם מהחנווני בכל מקרה, ואם יהיה רווח - שניהם יתחלקו בו.

לשאלת גובה השכר ולחובות המוטלות על המוכר ראו תוספתא ד, ז ואילך.

הדוגמא של המעות היא ריבית עוד יותר מובהקת. הדוגמאות של התרנגולים והעגלים דומות לזו של החנווני. לעניין העגלים ראו גם תוספתא ה, א.

אבל אם בעל הפירות לקח על עצמו את הסיכון שמא יאבדו הפירות או לא יימכרו - כמובן מותר, בין אם משלם לחנווני משכורת - בין אם מתחלק איתו ברווחים בלבד.

לכן, מותר למגדל לקבל במתנה את העגל, ואם וכאשר גדל לגיל שלוש - לחלק את מחירו לפי יחס מוסכם עם נותן המתנה, שהרי אם ימות העגל - בעליו הפסיד אותו, ואין זו הלוואה.

(ד) אין מושיבין חנווני למחצית שכר למכור סחורה שאינה שלו בעד מחצית מהרווח.,

ולא יתן מעות ליקח בהן פירות מאדם שלישי למחצית שכר ויחזיר את הקרן ומחצית הרווח למלווה.
אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל החנווני מקבל משכורת מבעל הפירות.

אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלין וסייחין למחצה אסור לגדל תרנגולים או עגלים בעד מחצית הרווח.,

אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו.

אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה, ומגדלין אותן עד שיהו משולשין.

וחמור - עד שתהא טוענת:


בניגוד לעגלים שבמשנה ד, את הבהמות הבוגרות מותר לגדל למחצה, כי הן עובדות והמגדל מרויח במהלך גידולן, ולכן אין זו הלוואה. לדין צאן ותרנגולות בעניין זה ראו תוספתא ה, ג-ו.

ראו לגבי הביטוי "עושה ואוכל" לעיל ב, ז.

רשב"ג מתיר לחשב גם עגל עם אמו, למרות שעגל לבדו אסור לגדל כך, ראו משנה ד.

חכירת שדה דומה לגידול בהמה, כי השדה עושה (פירות) ואוכל (עבודה). ובהתאם לדעת רשב"ג, ניתן להוסיף על יחסים אלו גם מעין הלוואה בריבית: החוכר מקבל הלוואה ומגדיל את דמי החכירה.

(ה) שמין פרה וחמור, וכל דבר שהוא עושה ואוכל - למחצה.

מקום שנהגו לחלק את הולדות  של הפרה וכו' מיד עם היוולדם - חולקין, מקום שנהגו לגדל ולמכור בסוף הזמן - יגדלו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו.

ומפריז על שדהו, ואינו חושש משום ריבית:


(ו) אין מקבלין צאן ברזל אסור לשכור עדר צאן, כך שהשוכר מחזיר בסוף הזמן את העדר ומוסיף סכום כסף מישראל, מפני שהוא ריבית בדומה לגידול תרנגולים למחצה.

להגדרת צאן ברזל ראו תוספתא ה, ז.

חטיבה IV: אין ריבית לנכרים[עריכה]

איסורי הריבית מבוססים על אחווה יהודית, וזו אינה חלה על הנכרים, ראו דברים כג כא. ההיתר הזה מחייב הגבלות על ניצולו לעקיפת איסורי הריבית בין יהודים:

מותר להעביר הלואה בריבית שקבל יהודי מהנכרי - ליהודי אחר, בתנאי שהודיע על כך לנכרי, ונכנס לנעליו של הלווה הראשון.

לדינים נוספים הקשורים לממשק בין נכרים יהודים וריבית ראו תוספתא ה, ח-ט.

אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים, ולווין מהן ומלוין אותן בריבית, וכן בגר תושב.

מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי

אבל לא מדעת ישראל.


חטיבה V: עסקות להבטחת מחיר[עריכה]

אין לעשות עיסקה במחיר מוסכם מראש לפני שהתחילה העונה ונקבע מחיר בשוק.

רוב המשנה עוסקת בהגדרת "התחלת העונה" בהקשרים שונים. העיקר הוא שבזמן המו"מ תהיה למוכר סחורה. וראו לעניין זה גם תוספתא ו, א-ב. אם לא קבע מחיר יקנה במחיר בינוני, ראו תוספתא ו, ה.

לאחר שנקבע המחיר, אם משלם מראש - קובעים לפי שער זול יחסית.

וראו שקלים ד, ח: בדרך כלל כדי להבטיח שיד הלקוח תהיה על העליונה, הוא צריך לשלם מראש, אבל בהקדש - משלם רק לאחר ההקרבה.

(ז) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער.

[יצא השער - פוסקין, ואף על פי שאין לזה - יש לזה].
היה הוא תחילה לקוצרים - פוסק עמו על הגדיש למרות שעדיין לא נקבע מחיר בשוק התירו לו אם יש בידו גדיש משלו.,
ועל העביט של ענבים עם הראשון בבוצרים ניתן לסכם על מחיר לכל העונה וכו', ועל המעטן של זיתים, ועל הביצים של יוצר תבניות להכנת כלי חרס, ועל הסיד - מששקעו בכבשן.
ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה.

רבי יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל, אלא אם כן היתה לו זבל באשפה.

וחכמים מתירין כי זבל מצוי תמיד.

ופוסק עמו כשער הגבוה. השער שיקבל הרבה פירות בעד אותו סכום, כלומר הזול יותר.

רבי יהודה אומר: אף על פי שלא פסק עמו בפירוש כשער הגבוה - יכול לומר "תן לי כזה, או תן לי מעותי":


חטיבה VI: חיטין בחיטין לאריס ולחבר[עריכה]

הלוואה לזריעה היא הלוואה מסחרית, ולכן מקילים בה יותר מהלוואה פרטית לאכול, ולא מתחשבים במחיר הזרעים.

מותר לקבל את הכמות או את הערך כפי מה שסיכם איתם מראש, ואסור רק להחליף לסחורה אחרת - כמבואר במשנה א.

וראו תוספתא ו, ג-ד.

(ח) מלוה אדם את אריסיו חיטים בחיטין חיטה בעד חיטה, שיחזירו באותה הכמות לזרע, אבל לא לאכול

שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חיטין בחיטין לזרע, למרות שרבן גמליאל החמיר על עצמו - אין זה משנה את הדין.
ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו - נוטל מהן כשער הזול, רבן גמליאל היה מקבל את המינימום בין כמות החיטה שנתן או ערך החיטה שנתן.
ולא מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו:


(ט) לא יאמר אדם לחברו "הלויני כור חטין, ואני אתן לך לגורן" בעוד זמן קבוע מראש..

אין ללוות חיטין בחיטין, ראו משנה ח.

אבל ראו משנה ז, שם התירו לבעל הגורן לפסוק מחיר, ולא חששו שמא תתייקר החיטה - כי הוא סוחר.

אבל אומר לו "הלויני עד שיבוא בני, או עד שאמצא מפתח".

והלל אוסר.

וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה - עד שתעשנו דמים,
שמא יוקירו חיטים, ונמצאו באות לידי רבית:


חטיבה VII: הלוואת עבודה[עריכה]

(י) אומר אדם לחברו, "נכש עמי ואנכש עמך", "עדור עמי ואעדור עמך" מותר להלוות עבודה זהה,

משחק מילים נכש – נשך.

לעניין עבודה מותר לכל אדם מה שמותר לסוחר. וראו משנה א, שאסרה לסוחרים להחליף את הסחורות.

ראו דוגמאות נוספות בתוספתא ו, ה.

ולא יאמר לו "נכש עמי ואעדור עמך", "עדור עמי ואנכש עמך" אין להחזיר בעבודה שונה.

כל ימי גריד דין כל ימי הקיץ - אחד, כל ימי רביעה דין כל ימי הבוץ - אחד.

לא יאמר לו "חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה".

חטיבה VIII: מתנות והלוואות[עריכה]

רבן גמליאל אומר: יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת.

כיצד?

נתן עיניו ללוות הימנו, והיה משלח לו ואומר בלבו "בשביל שתלוני" - זו היא ריבית מוקדמת.
לווה הימנו והחזיר לו את מעותיו
והיה משלח לו ואמר "בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי" - זו היא ריבית מאוחרת.

ראו בתחילת משנה ב, שם האיסור היה רק במהלך ההלוואה עצמה.

ריבית דברים - השוו לאונאת דברים לעיל ד, י.

רבי שמעון אומר: יש ריבית דברים:

לא יאמר לו "דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני":

חטיבה IX: איסורי הריבית[עריכה]

לעניין "לפני עיוור" כאיסור לגרום לאחר לעבור עבירה ראו תוספתא דמאי ב, יד.

לחומרת עבירת הריבית ראו תוספתא ו, ו.

(יא) ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה, והלוה, והערב, והעדים. וחכמים אומרים, אף הסופר.

עוברים משום "לא תתן" (ויקרא כה לז), ומשום "בל תקח מאתו" (ויקרא כה לו)
ומשום "לא תהיה לו כנשה" (שמות כב כד), ומשום "לא תשימון עליו נשך" (שם)
ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט יד):