ביאור:משנה בבא מציעא פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
אונאה וביטולי עסקות
[עריכה]חטיבה I: מתי ניתן לבטל עיסקה?
[עריכה]|
הדוגמא במשנה ב מלמדת שהשאלה היא עד מתי יכולים הקונה או המוכר לבטל את העיסקה. העיקרון בה הוא שתשלום הכסף אינו מקנה לצרכן את הסחורה המיטלטלת, כלומר אינו מחלט את העיסקה, אבל קניית הסחורה קונה אותו ומחייבת את הצרכן לשלם אותו, אם עוד לא שולם. הזהב, הנחושת, המעות הרעות האסימון והמטלטלין הם סחורות; לכן גם טוענת תוספתא שבועות ה, ד שאם טען אותו בזהב והודה לו בכסף שאין הדיון מחייב שבועה כי אינו מודה במין הטענה. ברקוביץ, המשנה של רבי, רואה בדין זה עיקרון אידיאלי: הכסף אינו מטרת העיסקה אלא השגת המצרך ע"י הצרכן היא המטרה והתשלום הכספי הוא מעין פיצוי למוכר. אבל מעמדן המיוחד של מטבעות הכסף כאמצעי תשלום ולא כסחורה היה תהליך מסחרי כלל עולמי. וראו גם קידושין א, ה-ו: נכסים שאין להם אחריות (הם המטלטלין) אינם נקנים בכסף, אבל נקנים בחליפין. וראו משנה ב, שר' שמעון סובר שהמטלטלין נקנים בכסף. והשוו מע"ש ב, ו-י: גם שם מודגש הייחוד של הכסף על פני שאר המטבעות. דינר הזהב נמצא במעמד ביניים: אמנם הוא קונה כסף, ויחסית לכסף הוא מטלטלין, אבל ביחס לסחורות אחרות הוא מטבע, ולכן הן קונות אתו - ראו תוספתא ג, ז. |
(א) הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב.
הנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת.
מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות.
אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון.
מטלטלין קונים את המטבע, והמטבע אינו קונה את המטלטלין.
- זה הכלל: כל המטלטלין קונין זה את זה:
|
אמנם מותר לקונה לבטל את העיסקה בתנאים מסויימים, אבל הדבר אינו ראוי. לפנינו דוגמא לפער בין ההלכה המשפטית לבין המוסר, וראו גם שביעית י ט. עיקר הפרק מוקדש למקרים יוצאי דופן, שבהם העיסקה בטלה מאליה כי יש בה אונאה. לדעת ר' שמעון צריך להפוך את הדוגמא: אם משך את הפירות ולא נתן מעות יכול לחזור בו, אבל אם עשה זאת נחשב כמי שאינו עומד בדיבורו. |
(ב) כיצד "מטלטלין קונים את המטבע והמטבע אינו קונה את המטלטלין"?
- משך הימנו פירות דוגמא למטלטלין ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו
- נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו.
אבל אמרו:
- "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו".
רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה המטבע קונה את המטלטלין!
חטיבה II: שיעורי האונאה במכירה, וביטול העיסקה במקרים אלו
[עריכה]|
איסור אונאה מפורש בתורה, ראו ויקרא כה יד. חז"ל קבעו, אולי לפי יחזקאל יח ז, שאם נעשתה אונאה - מותר לבטל את העיסקה (ראו משנה ד). כאן מוגדרות האונאה וזמן ביטול העיסקה. ההגדרה קובעת את הרווח המקסימלי שניתן לעשות בסבב אחד במסחר. ההוראה של ר' טרפון עסקה בדינרים ובסלעים ולא במטבעות גדולים יותר - שם ערך המטבע הוא לפי משקלו, ראו תוספתא ג, י. |
(ג) האונאה - ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח שישית מהעיסקה.
- עד מתי מותר להחזיר?
- עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.
הורה רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף לסלע, שליש למקח
- ושמחו תגרי לוד.
אמר להם: כל היום מותר להחזיר.
- אמרו לו, יניח לנו רבי טרפון במקומנו, וחזרו לדברי חכמים:
|
ראו דוגמאות ודעות נוספות בתוספתא ג, ט. |
(ד) אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה.
כשם שאונאה להדיוט - כך אונאה לתגר.
- רבי יהודה אומר: אין אונאה לתגר.
מי שהוטל עליו אונאה - ידו על העליונה: רצה, אומר "תן לי מעותי", או "תן לי מה שאוניתני":
חטיבה III: אונאה במטבעות
[עריכה]|
לדעת ר' שמעון האונאה בהחלפת מטבעות אינה שונה מאונאה במסחר רגיל. חבריו מחמירים בה יותר. אבל ראו כלים יב, ז, שמותר להשאיר את הסלע בעינו אלא אם נשחק עד חצי מערכו, וכך דעת ר' יהודה בתוספתא ג, י. אלא שערכו של "סלע" כזה הוא לפי משקלו ולא לפי ערכו הנקוב. |
(ה) כמה תהא הסלע חסרה, ולא יהא בה אונאה?
- רבי מאיר אומר: ארבעה איסרין, איסר לדינר אחד מעשרים וארבעה.
- רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר אחד משנים עשר.
- רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות, שני פונדיונות לדינר שישית
|
השוו לעיל משנה ג, לאונאה בסחורה. לענין הלשון "עד מתי" השוו לעיל ב, ו: "עד מתי חייב להכריז?" - המטבעות דומות למציאה, ולכן אם בעליהן מכירים במטבעות השחוקים שנתנו אותם בעיסקה קודמת לאותו לקוח - עליהם לספוג את השחיקה ולקבל את המטבעות השחוקים אפילו אחרי שנה שלמה, למרות שה"מציאה" כאן אינה רצויה כלל, שהרי המטבעות פגומים. וראו תוספתא ג, י: "כשם שאתה אומר בחולין כך אתה אומר במעשר שני". כלומר: כל מטבע הכשר – כשר גם לחלל עליו מע"ש; למרות שהוא שחוק - הקב"ה מכיר בו ומאשר את השימוש בו. ההיתר לא לקבל מטבע לאחר הזמן, וכן ההגדרה "נפש רעה" למי שעומד על משקל המטבע - מסמנים את המעבר משקילת המטבע אל הערכתו לפי ערכו הנקוב, ואת הצד המוסרי במסחר - כמו הלכת "מי שפרע" במשנה ב. ההעדפה היא לערך הנקוב! |
(ו) עד מתי מותר להחזיר את המטבעות?
- בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים - עד ערבי שבתות.
אם היה מכירה, את המטבע אפילו לאחר שנים עשר חודש - מקבלה הימנו ממידת חסידות
- ואין לו עליו, אלא תרעומת אם לא הסכים לקבל את המטבע
ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו המקפיד על משקל המטבע אלא נפש רעה:
חטיבה IV: אונאה שאינה מבטלת עיסקה
[עריכה](ז) האונאה - ארבע כסף מעות. ובפחות מזה גם אם הונה בשישית אינו חוזר, והטענה - שתי כסף, וההודאה לעניין שבועת המודה במקצת הטענה - שוה פרוטה.
|
לגבי הטענה וההודאה - ראו שבועות ו, א. לעניין קדושי אשה ראו קידושין א, א. האשה מתקדשת והקשר בינה לבין החתן מקודש ואינו תלוי רק ברצונה. לעניין מעילה ראו מעילה ה, ב. לעניין מציאה ראו תוספתא ב, ה, ולעניין גזילה ראו ב"ק ט, ה. גם הגזלן נשבע, כמו הלווה המודה במקצת; אבל הגזלן נשבע לשקר, ולכן עליו לפגוש את הנגזל פנים אל פנים ולתקן את האמון ביניהם. |
חמש פרוטות הן:
- ההודאה שוה פרוטה, והאשה מתקדשת בשוה פרוטה,
- והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מעל, והמוצא שוה פרוטה - חייב להכריז,
- והגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפלו למדי.
(ח) חמישה חומשין הן:
|
חמישה קנסות של 25%; לגבי האוכל תרומה וכו', ראו ויקרא כב יד. לגבי פדיון מעשר (ונטע רבעי דומה לו) - ראו ויקרא כז לא. לגבי פדיון ההקדש ראו ויקרא כז יט. לגבי מעילה ראו ויקרא ה טז, ולגבי גזילה ראו ויקרא ה כד. שני החומשים האחרונים קשורים לחמש הפרוטות במשנה הקודמת. כל החומשים קשורים לקדשים חוץ מהגוזל. המשנה רומזת שרכוש הזולת הוא מקודש. |
- האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והבכורים כולם מכונים "תרומה", אבל אין חומש על אכילת מעשר או דמאי.
- מוסיף חומש.
- והפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו - מוסיף חומש.
- הפודה את הקדשו - מוסיף חומש.
- הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מוסיף חומש.
- והגוזל את חברו שוה פרוטה, ונשבע לו - מוסיף חומש.
|
על דרך "אלו דברים שאין להם שיעור", פאה א, א. כשם שאם הונה בפחות מהשיעור אין האונאה חוזרת, כך גם במכירות של עבדים וכו' אין אונאה:
גם שם מחלק ר' שמעון בין קדשים שחייב באחריותן אם אבדו או נפסלו - לבין קדשים שאינו חייב בה. מעניין לציין שהפסוק האוסר אונאה נאמר, כפשטו, דוקא בקרקעות: ראו ויקרא כה יד, ובספרא בהר פרשה ג א. לדברי ר' יהודה ראו תוספתא ג, יג. |
(ט) אלו דברים שאין להם אונאה:
- העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.
- אין להן - לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה לשור או שה של הקדש
- שומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם.
רבי שמעון אומר: קדשים שהוא חייב באחריותן - יש להן אונאה,
- ושאינו חייב באחריותן - אין להן אונאה.
רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית - אין להם אונאה.
- אמרו לו: לא אמרו אלא את אלו:
|
אונאת דברים (בדיבור הפה) אינה חוזרת, כי אין מה להחזיר. בכך היא דומה לאונאה בעבדים וכו' ולאונאה בפחות מהשיעור. מכאן, שאסור להונות גם במקרים הנ"ל, למרות ש"אין להם אונאה". ואכן, הדוגמא הראשונה היא לאונאה בפחות משוה פרוטה. שתי האחרות דומות לה ולאונאת ממון בכך שכולם מסורים ללב, ולעולם אי אפשר להוכיח כוונה רעה מצד המאנה. בכל האונאות יכול המאנה לטעון שלא התכוון לפגוע: שטעה בעצמו במחיר, שאכן רצה לבדוק את המחירים כדי לקנות, או שהזכיר לבעל התשובה ולגר את מעשיהם כדי לשבח אותם על ההתקדמות שלהם. וראו גם ערכין ג, ה: האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. לדוגמא הראשונה ראו גם דרך ארץ רבה ח. וראו גם תוספתא ב"ב ו, ד, שמתירה לערוך סקר שוק אם הודיע למוכר מראש. המשותף לשתי הדוגמאות האחרונות הוא שהן האשמות שאי אפשר להתגונן בפניהן כי הן על העבר: בעל תשובה אינו אחראי עוד למעשיו הישנים, כשם שגר אינו אחראי למעשי אבותיו או למעשיו לפני הגיור. לגבי בעל תשובה, השוו בן סירא ח, ז. הגר מופיע בסוף כי עליו יש פסוק מפורש. עם זאת, במשנה נאסרה רק העלבה של בן הגרים, ואילו בתוספתא (ג, יד) נאסרה גם פגיעה בגר עצמו. בתוספתא נאסר גם להאשים אדם הסובל בכך שחטא (כשם שעשו רעי איוב). בכך היא מרחיבה את האיסור לכל העלבה, אפילו כזו הקשורה לצידוק האל (תיאודיציה). וראו לגבי ההבחנה בין הגר לבניו גם קידושין ד, ז, וכן ביכורים א, ד-ה, |
(י) כשם שאונאה במקח וממכר -
- כך אונאה בדברים:
לא יאמר לו "בכמה חפץ זה?"
- והוא אינו רוצה ליקח.
אם היה בעל תשובה,
- לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים".
אם הוא בן גרים,
- לא יאמר לו "זכור מעשה אבותיך",
- שנאמר (שמות כב כ): "וגר לא תונה ולא תלחצנו".
חטיבה V: איסורי הונאה בשיווק ופירסום
[עריכה](יא) אין מערבין פירות בפירות, אפלו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר חדשים בישנים.
- באמת ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו.
|
לעניין עירוב פירות בפירות ראו בכורים ג, י, עיטור הביכורים. לגבי כמות השמרים הטבעית ביין, ראו לעיל ג, ח. איזכור התגר מחזיר אותנו למשנה ג, של תגרי לוד. גם הם כעסו כשהאריך ר' טרפון את מועד ביטול העסקה, ומכאן שגם הם השתדלו לרמות את לקוחותיהם. |
אין מערבין שמרי יין ביין כי הערבוב מקטין את כמות היין הנקי, אבל נותן לו את שמריו הטבעיים.
מי שנתערב מים ביינו, לא ימכרנו בחנות לצרכנים אלא אם כן הודיעו.
- ולא לתגר - אף על פי שהודיעו לתגר אסור להחזיק יין מדולל בכלל, שאינו אלא לרמות בו.
מקום שנהגו להטיל מים ביין - יטילו:
(יב) התגר נוטל מחמש גרנות - ונותן לתוך מגורה אחת. מחמש גתות - ונותן לתוך פיטס אחד.
- ובלבד שלא יהא מתכוון לערב סחורה טובה ברעה.
רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו.
- וחכמים מתירין.
|
האם מותר לפרסם באמצעים שאינם ישירים? כך היו שרים לפני הכלה: "לא כחל, ולא שרק, ולא פרכוס - ויעלת חן" (כתובות יז א). גם בחתונה אין מפרכסים. כאן מדובר על שוק עבדים ובהמות, אבל הדמיון ברור. וראו גם ערכין ו, ה, שם מובא הכלל המסחרי "עבדים נמכרים בכסותם, שאם תלקח לו כסות בשלושים דינר - משביח הוא מנה", כלומר הבגד מעלה מאד את מחיר העבד. שם נראה שבדרך כלל היה נהוג לפרכס, בניגוד לדברי המשנה כאן. בתוספתא ג, טו מובאות הדרכים שבהן נהגו לפרכס בהמות, ונראה שהן אסורות גם משום צער בעלי חיים. |
ולא יפחת את השער.
- וחכמים אומרים: זכור לטוב.
לא יבור את הגריסין, דברי אבא שאול.
- וחכמים מתירין.
- ומודים שלא יבור מעל פי מגורה בחלק העליון של הכד בלבד, שאינו אלא כגונב את העין.
אין מפרכסין - לא את האדם, ולא את הבהמה ולא את הכלים: