ביאור:תוספתא/בבא מציעא/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק שלישי[עריכה]

שמירת פיקדון[עריכה]

(א)
אין השואל רשאי להשאיל, ולא השוכר רשאי להשכיר


ראו משנה ג, ב, דעת ר' יוסי, שאין להתיר את העברת הבהמה, אלא באישור הבעלים, אפילו אם ההעברה משפרת את השמירה (משוכר לשואל).
המשך הברייתא קשורה למשנה ג, א: אם השומר שילם, בין אם היה חייב לעשות כך בין אם לא – הכפל שלו. אם היה חייב לשלם - תשלומי ארבעה וחמישה הם של הבעלים. אם היה יכול להישבע, ובחר לשלם – תשלומי ארבעה וחמישה הם שלו.



ולא השואל רשאי להשכיר, ולא השוכר רשאי להשאיל
ולא זה שמפקידין אצלו רשאי להפקידן אצל אחר, אלא א"כ נתן לו בעל הבית רשות
השואל פרה מחבירו ונגנבה, וקדם השואל ושלם, ואח"כ נמצא הגנב
משלם תשלומי כפל לשואל ותשלומי ד' וה' לשני. לבעלים
השוכר פרה מחבירו ונגנבה או אבדה, ואומר הריני משלם ואיני נשבע
שלם ואח"כ נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל ד' וה' לשני לשוכר
המפקיד פרה אצל חבירו, ונגנבה או אבדה, ואמר הלה הריני משלם לך בלא שבועה
ואח"כ נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל לראשון, ותשלומי ד' וה' לשני.

(ב)

המוכר פרה לחבירו ונגנבה, זה אומר ברשותך נגנבה וזה אומר ברשותך נגנבה - יחלוקו

נמצא גנב, זה אומר ברשותו נגנבה וזה אומר ברשותו נגנבה - יחלוקו


במקרה השני כל אחד מעוניין להיות הנגנב כדי לקבל את הכפל.
המקרה השלישי והרביעי הם דומים, אבל החמישי דומה במיוחד לרביעי, אלא שבו מישהו משקר ולכן המנה השלישי יהא מונח, וראו משנה ג, ג-ה, בדעת ת"ק.



האומר מנה אני חייב, ואיני יודע אם לפלוני ואם לפלוני - נותן לזה מנה ולזה מנה
שהודה מפי עצמו
אמר לב' גזלתי את א' מכם מנה, ואת אחד מכם מאתים, ואיני יודע איזה מכם
נותן לזה מאתים ולזה מאתים, ואם לאו היה לו לשתוק
זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי - נותן לזה מנה ולזה מנה
והשאר לא יתן להם עד שיעשו ביניהן פשרה
שנים שהפקידו אצל א', זה מנה וזה מאתים
בשעת התביעה זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי –
נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו
אמר ר' יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו
וכן שני כלים א' גדול וא' קטן.

(ג)
המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין - לא יגע בהן


ראו משנה ג, ו.
בהמשך מופיעה אותה מחלוקת, אבל במקום ת"ק יש ר' מאיר, ובמקום רשב"ג – חכמים.



לפיכך בעל הבית עושה אותן יכול לעשות אותם תרומה ומעשרות על מקום אחר
רשב"ג אומר: באבודין ימכור בפני ב"ד, מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים.
המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש
אפילו הן אבודין לא יגע בהן, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עושה אותן דמים בב"ד.
מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו
כיוצא בו גבאי צדקה שלא מצאו עניים לחלק להן את הפת
מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן
גבאי צדקה פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן.

(ד)

המפקיד פירות אצל חבירו - הרי זה יוציא לו חסרונות

במה דברים אמורים? בזמן שעירבם עם פירותיו


ראו משנה ג, ז-ח.
גם אם קרא על פירותיו שם מעשר שני ואחר כך הפריש אותו - מוציא חסרונות.



אבל אם היו מונחין בפני עצמן - יאמר לו "הרי שלך לפניך"
א' מערב וא' קורא שם מעשר שני במגורה
במתיקה צמחי תבלין ושאר מיני קטניות ולא נתנו להן חכמים שיעור
אמר בן עזאי הוחזק הורע כחו של ר"ע, שנתן שיעור לאלו ולא נתן שיעור לאלו
אמר ריב"נ מה איכפת להן לעכברין? אוכלין בין מהרבה בין מקימעא
אין יוציא לו חסרונות אלא לכור בלבד
אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שמדד לו מתוך ביתו והחזיר לו מביתו
אבל מדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מביתו - אין יוציא לו חסרונות, מפני שהן מותירות
א"ל לר' יוחנן בן נורי מפני שהן מתפזרות, מפני שהן אובדות
וכן היה ר' יהודה אומר: לא אמרו "שמרים" לדבר אחר, שמוציא שמרים ליין אלא בשמן בלבד
שפעמים שאדם לוקח מחבירו שמן מזוקק בלא פקטין.

(ה)

שאל ר' יוסי לחכמים: הרי שהפריש עשר כורין למאה, ומדד את המעשר ופחת מהן. מה הוא?
אמרו לו: כשם שפחת מעשר - כך פחתו חולין; ואף על פי שלא פחתו חולין - מותר

מדד את החולין והותירו, מהו?


ראו תרומות ה, ט. לעניין מכירת המע"ש ראו מע"ש ד, ב. אם יתקלקל המעשר – יוכל למכור אותו בשער זול, ואינו מחוייב למכור אותו קודם.



אמרו לו: כשם שהותירו החולין - כך הותירו המעשר; ואף על פי שלא הותיר מעשר - מותר
יש לו חולין ומעשר שני והם מתחילים להתקלקל ומבקש למוכרן, איזה מהן מוכר תחלה?
אמרו לו: מוכר את החולין, ואח"כ מוכר מעשר שני.

(ו)
השולח יד בפקדון; בית שמאי אומרין: ילקה בחסר וביתר

כיצד? הפקיד לו משתים ועמדו מארבע, מארבע ועמדו משתים - נותן לו משתים.

אונאה[עריכה]

(ז)
הזהב קונה את הכסף. כיצד? - נתן לו דינר זהב בכ"ה כסף - ה"ז קנה כל מקום שהוא


ראו משנה ד, א-ב.
בברייתא מדגימים את קניית המטלטלין לא בפירות אלא בטלית.
הנושא והנותן בדברים, שבדעתו לעשות עיסקה, אבל התחרט – אינה נחשבת הונאה, גם לא הונאת דברים, אבל לא ראוי לעשות כך.



אבל אם נתן לו כ"ה כסף דינרי כסף בדינר זהב - הרי זה לא קנה עד שעה שימשוך.
הנחושת קונה את הכסף. כיצד? נתן לו ל' איסר נחושת בדינר כסף - הרי זה קנה כל מקום שהוא
אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלשים איסר - הרי זה לא קנה עד שימשוך.
אסימון קונה את המטבע. כללו של דבר: כל שנקנה - קונה.
טלית קונה דינרי זהב, ואין דינר זהב קונה טלית
ר"ש אומר: אף כשאמרו "אין דינר זהב קונה טלית בכל מקום" - כך הלכה
אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו
והנושא ונותן בדברים אין לו עליו אונאה
אבל אמרו חכמים כל המבטל את דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו.

(ח)
אונאה - ד' כסף מכ"ד כסף לסלע, לשתות למקח

עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לבקי
הורה רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף לסלע, שליש למקח, ושמחו תגרי לוד.
אמר להם: כל היום מותר להחזיר. אמרו לו, יניח לנו רבי טרפון במקומנו, וחזרו לדברי חכמים.
אחד הלוקח ואחד המוכר - יש להן אונאה.

(ט)

מי שהוטל עליו - ידו על העליונה. כיצד? מכר לו חלוק שוה ה' בשש - ידו של לוקח על העליונה

רצה אומר לו: תן לי סלע; רצה אומר לו: הילך חלוקך ותן לי מעותי


ראו משנה ד, ד,
שתי השורות האחרונות עוסקות במקרה שלא משך את הקניה אלא רק נתן את הכסף – המקרה המתואר במשנה ד, ב, ואינן קשורות לדיני האונאה.



אבל אם מכר לו שוה שש בחמש - יד המוכר על העליונה
רצה אומר לו: תן לי סלעי; רצה אומר לו: הילך מעותיך ותן לי חלוקי
ור' אומר: לעולם יד המוכר על העליונה
וכשם שהמוכר יכול לחזור בו כך לוקח יכול לחזור בו
רש"א: המוכר יכול לחזור בו; הלוקח אין יכול לחזור בו, שכבר קבל הלה את מעותיו.

(י)
סלע, כמה תהא חסרה ולא יהא בה אונאה?


ראו משנה ד, ה-ו.
בסוף הברייתא מפרשים את דברי ר' טרפון לתגרי לוד (משנה ד, ג), דווקא במטבעות שכיחים. אבל במטבעות גדולים הנשקלים או בסחורות מסכים ר' טרפון שהאונאה היא אחד משש.



סלע - ארבעה אסרות, ודינר - איסר, דברי רבי מאיר
רבי יהודה אומר: סלע - ארבע פונדיונות, ודינר - פונדיון
ור"ש אומר: סלע - ח' פונדיונות, ודינר - ב' פונדיונין
יתר על כן אמר ר' יהודה: היה מוציאה בשוייה, לפי משקלה האמיתי הסלע - עד שקל, והדינר - עד רובע שקל, חצי דינר
פחות מכן אפילו איסר - אין להוציאה
לא ימכרנה לא לתגר ולא להרג ולא לחרם, מפני שמרמה בה את אחרים
אבל נוקבה ותולה בצואר
וכשם שאתה אומר בחולין - כך אתה אומר במעשר שני, ובלבד שלא יתכוין להטיל סלע על השני.
האונאה שמנה כסף. לדעת ר' טרפון בד"א? בדינרין ובסלעיהן
אבל בדינרי זהב ובמטבעות גדולים של כסף היה מוציאן בשויהן. לפי משקל ולא לפי הערך הנקוב

(יא)
עד מתי מותר להחזיר? בכרכין עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים עד ערבי שבתות


ראו משנה ד, ו-ז, ולעיל הלכה ח.
לעניין האונאה ראו גם שבועות ו, א. המילים "והטענה שתי כסף" לקוחות מהמשנה ד, ז, ואינן במקומן כאן.



שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת
האונאה ד' כסף, והטענה שתי כסף.
בד"א? - בזמן שמכר לו סתם אבל אם קצץ עמו עשו חוזה שיתעלמו ממחיר השוק אין כלום אחר הקציצה.

(יב)
הנושא ונותן באמונה, שאינו קובע מחיר אלא מסמיך את חברו לקבוע אותו והאומר לחבירו "ע"מ שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה


אם קנה באמונה הרבה פירות, טובים ורעים, במחיר אחיד – לא ימכור את הטובים ביוקר ואת הרעים במחיר ששילם.
בסוף הברייתא מופיעה רשימת הוצאות מוכרות: שכר החמור, החמר והפונדק. אין לו להחשיב גם את שכרו של הנושא והנותן ביניהם, כי קיבל אותו באופן ישיר.



לא יהא מוכר לו את היפה בשוויה ולא את הרעה באמונה
אלא או שתיהן בשווייהן או שתיהן באמונה
מחשב עמו שכר חמור שכר החמר שכר הפונדק
ולא יהא מחשב עמו שכרו מפני שנוטל שכרו ממנו.

(יג)
ר' יהודה אומר: ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה


ראו משנה ד, ט-י. לעניין אונאת דברים ראו גם ערכין ג, ה: האומר בפיו חמור מן העושה מעשה.



ס"ת מפני שאין לו דמים, בהמה ומרגלית מפני שרוצה לזווגן
אמרו לו והלא כל דבר רוצה לזווגו
ר"י בן בתירא אומר: הסוס והאיטוס מגן והסייף במלחמה אין להן אונאה
כשם שאונאה במקח כך אונאה בדברים
ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון
באונאת ממון אומר (ויקרא כה יד) אל תונו איש את אחיו
ובאונאת דברים הוא אומר (ויקרא כה יז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך
ויראת ממי שפוקד על אלו.

(יד)

היו חמרין מבקשין יין ושמן לא יאמר להן "לכו אצל פלוני", והוא לא מכר יין ושמן מעולם

היו חלאין באין עליו ויסורין באין עליו וקובר את בניו


ראו משנה ד, י, וכן ספרא בהר פרשה ג.
אין להזכיר למתיסר את חטאיו, אפילו לא בלשון "נא".
אין לו לעורר אצל המוכר ציפיה שיקנה, ובגלל זאת המוכר לא ימכור לאחר.
גר הלומד תורה – ראו מכילתא משפטים יח. הפסוק ממשלי ל נדרש על משה, אהרון ואליהו, שבניהם לא היו גדולים כמותם. הפסוק על אשה משכלת מלמד שגם אשה יכולה להיות משכלת.



לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד ו) והלא יראתך כסלתך וגו'
זכור עתה אין כתיב כאן, אלא "זכור נא מי הוא נקי אבד",
ר' יהודה אומר: אף לא יתלה את עיניו ויאמר לו בכמה חפץ זה והוא אין רוצה ליקח.
ראה גר שבא ללמוד תורה לא יאמר "ראו מי שבא ללמוד
פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין"
וכן הוא אומר כתגובה לדברי העם, שזלזלו בשאול (שמואל א י יב) "ויען איש משם ויאמר ומי אביהם?"
וכי יש אב לתורה? ולא כבר נאמר (משלי ל ד) "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"
ואומר (משלי יט יד) "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת".

(טו)

אין מערבין פירות בפירות, ואפילו חדשים בחדשים וישנים בישנים

ואצ"ל חדשים בישנים וישנים בחדשים


ראו משנה ד, יא-יב.
בסוף הברייתא מובאות שיטות פרכוס בהמה אסורות: פוצעים אותה ומנפחים אויר בחיי הבהמה מתחת לעורה.



אפילו סאה בדינר, וסאה בדינר וטריסית שהם קרובים במחירם - לא יערבם; וימכרם סאה בדינר.
אין מערבין יין חדש בחדש וישן בישן, ואצ"ל חדש בישן וישן בחדש ולא קשה ברך
ור' יהודה מתיר קשה ברך מפני שהוא משביחו את הקשה ואת הרך, וממצע ביניהם
וכן היה רבי יהודה אומר מין א' המשביח את חברו – מותר. שני מינין המשביחין את אחד - אסור.
אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותנים לו שמריו
כיצד? היה שופה יין לחמרין שחייב במזונותיהם - נותן לו שמרי אותו יין, אבל לא שמרי יין אחר.
אף כשאמרו נותן לו שמריו - נותן לו של היום היום, ושל מחר למחר
אבל לא של היום למחר ולא של מחר להבא.
לא יערבם חנווני וימכרם בחנותו, אא"כ הודיע
לא ירביץ ישפוך על הרצפה חנוני בתוך חנותו יין ושמן, מפני שגונב דעת הבריות שיחשבו שיש לו הרבה ומוכר בזול
מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע – יטילו, ואין משנין ממנהג המדינה
מערבין חומטין מלח המשמר את התבואה בתבואה קב בכור ואינו חושש, ובעלי בתים מטילין כל צרכן לעצמם גם יותר מקב לכור
חנוני צורר את החומטים ומניח ע"פ המגורה
אין משרבטין ומסרטין את הבהמה, ואין נופחין בקרבים, ואין מטיל בשר לתוך המים.