ביאור:משנה מעשר שני פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת מעשר שני: א ב ג ד ה

מסכת מעשר שני עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

הפרק עוסק לסירוגין בקדושת הפירות (חטיבות I, III) ובמשמעות הכספית של הקדושה (חטיבות II, IV). בהקשר של מע"ש הקדושה חלה במידה רבה על ערך הפירות, כלומר קדושת הפירות עצמם (המתבטאת בדרכי הצריכה שלהם) מומרת בקלות רבה לקדושת הערך הכספי שלהם. לעובדה זו משמעויות להקלה ולהחמרה בקדושת הפירות.

ראו השערה נוספת לדרכי עריכת הפרק בתחילת חטיבה IV.

קדושה הניתנת לפדיון[עריכה]

חטיבה I: השימושים במעשר שני[עריכה]

בשביעית ח, ב, נזכרים דינים דומים מאד לגבי פירות שביעית, פרט לכך שבשמן של שביעית מותר גם להדליק את הנר. ראו גם תוספתא תרומות ט, י.

לגבי שתיה - ראו במשנה י.

(א) מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה

לאכול - דבר שדרכו לאכול, לסוך - דבר שדרכו לסוך.
לא יסוך יין וחומץ, שאין דרכם לסוך, כלומר בדרך כלל לא סכים אותם אבל סך הוא את השמן.

חטיבה II: השבחת המעשר וחישוב ערכו[עריכה]

ראו תוספתא א, טז-יח. למרות שמותר לסוך שמן מע"ש, אין לערב אותו בבשמים הפוסלים אותו מאכילה ("לפטם" אותו).

מותר לתבל את היין, כי אינו פוסל אותו משתיה ע"י כך, אבל אין להכין אותו לסיכה כי בכך פוסלים אותו לשתיה, וראו תוספתא ב, ה.

"חשבון השבח" הוא חישוב יחסי של ערך המוצר המוגמר, לפי אחוז המע"ש שבו. כך לוקחים בחשבון גם את העליה בערכו בעקבות תוספת התיבול מהחולין - או, כבדוגמא של הדגים, כאשר תבלין של מע"ש נוסף לתבשיל החולין.

משחק המילים מלמד על כך שגם לשבח יש קדושה. כל החישובים במעשר שני הם כספיים, כי המע"ש מתורגם למעות.

אם השימוש בחולין לא היה בגוף המוצר, כגון עצי הסקה שבהם אפה את המע"ש - השבח מכונה "לא ניכר", וכל המאפה נחשב מע"ש.

אין מפטמין שמן של מעשר שני, ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם

אבל מפטם הוא את היין.

נפל לתוכו דבש ותבלין, והשביחו - השבח לפי חשבון ראו בהערה.

דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני, והשביחו - השבח לפי חשבון.

עיסה של מעשר שני, שאפאה והשביחה - השבח לשני.

זה הכלל: כל ששבחו ניכר - השבח לפי החשבון.

וכל שאין שבחו ניכר - השבח לשני:

מתוך דיון בדעת ר' שמעון מוצגים כמה מקרים של החמרה בדיני מע"ש על פני התרומה. חכמים עשויים להסביר את ההחמרה הזו בכך שמע"ש ניתן לפדיון וכך ניתן לפתור את רוב הבעיות, ואם לא עשה כך - יש להחמיר.

חטיבה III: החמרה במעשר שני על פני התרומה[עריכה]

(ב) רבי שמעון אומר: אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים.

ר' שמעון חולק על חטיבה I, כנראה מתוך החשש שמא יסוך בירושלים ויצא משם עם השמן.

ר' שמעון מנמק את ההחמרות בקדושת מע"ש על הדוגמאות של הכרשינים והתלתן שבהן אכן חמורים דיני מע"ש מאלו של התרומה. אבל ראו תוספתא עוקצין ג, ז, שכנראה שינה את דעתו ופטר את הכרשינים ממעשרות.

וחכמים מתירין.
אמרו לו לרבי שמעון: אם הקל בתרומה, חמורה
לא נקל במעשר שני, הקל?
אמר להם: מה / לא: ערבוב של שתי נוסחאות של תשובה אם הקל בתרומה החמורה, מקום שהקל בכרשינים ובתלתן

למרות האמור בשביעית ח, ב, שגם תרומה ניתנה לאכילה ולסיכה (בלבד), בתלתן תרומה הקילו, ומותר לכהן לחפוף בו את ראשו (ראו גם תוספתא ב, א), ואפילו בלי נטילת ידים. זאת ההקלה הראשונה שהזכיר ר' שמעון בענייני תרומה במשנה ב.

מחלוקת ב"ש וב"ה היא על נטילת הידים בטיפול בתלתן התרומה, אבל מוסכם על כולם ההיתר לחפוף בו את הראש. ההיתר הזה לא נשנה במפורש, אלא אגב המחלוקת, ולכן הובאה כאן כל המחלוקת.

נקל במעשר שני הקל, מקום שלא הקל בכרשינים ובתלתן?


(ג) תלתן של מעשר שני - תאכל צמחונים. כשהוא צעיר וטרי הוא ניתן לאכילת אדם

ושל תרומה, בית שמאי אומרים: כל מעשיה בטהרה - חוץ מחפיפתה.
ובית הלל אומרים: כל מעשיה בטומאה - חוץ משרייתה:


בתוספתא ב, ג, מופיעות דעות שונות במהות המחלוקת. גם במע"ש יש הקלה מסוימת בכרשינים, שהתירו להוציא אותם מירושלים.

כיוון שאינם טעימים לאדם, היו כרשיני מע"ש נשארים זמן רב בירושלים, ולעיתים נטמאו. ר' טרפון עמד על כך שייאכלו, והציע לערבב אותם בכמויות קטנות של עיסה טמאה ולאפותה איתם, בדומה לטיפול בתרומה שנטמאה (ראו תרומות ה, א) - וחכמים התירו לפדות אותם אפילו בירושלים לאחר שנטמאו. כאמור בביאור למשנה ב, הפתרון המעשי הוא לפדות אותם מראש ולא להביאם כלל לירושלים, אם לא מתכוונים לאכלם.

בית שמאי מחייבים להזהר שלא לטמא את כרשיני התרומה אפילו כשמכינים אותם למאכל הבהמה, ובית הלל מתירים לטמאם לאחר שנשרו כדי להכינם למאכל הבהמה. שמאי עצמו החמיר, ודרש להאכיל לבהמה כרשינים יבשים, כדי שלא יוכשרו לקבל טומאה; ואילו ר' עקיבא היקל בכל עניין הטומאה בכרשיני תרומה, כי ממילא לא יאכלו ע"י אדם.

(ד) כרשיני מעשר שני - יאכלו צמחונים, ונכנסין לירושלים ויוצאין.

נטמאו - רבי טרפון אומר: יתחלקו לעיסות, וחכמים אומרים: יפדו.
ושל תרומה כאן חסרה ההשלמה מתרומות יא ט: "מאכילים אותם לבהמה לחיה ולתרנגולים"
בית שמאי אומרים: שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה.
ובית הלל אומרים: שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה.
שמאי אומר: יאכלו צריד.
רבי עקיבא אומר: כל מעשיהן בטומאה:



חטיבה IV: קדושת מטבעות מע"ש[עריכה]

בד"כ מניחים הנחה פיקטיבית שהמטבעות הראשונים שאסף הן מע"ש, אבל אם ערבב אותן בכוונה - לא מניחים כך.

לפי התוספתא (ב, ו), הכלל נאמר גם על מעות וגם על פירות שהתערבבו, וכן על עירוב של כל הקדש בחולין.

פתרון דומה מוצע בתוספתא ד, יב למי שמכר פירות מעשר שני עם פירות חולין, והכסף שבידו הוא תוצאה של עירבוב הפירות.

(ה) מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו

מה שלקט אם לקט אותן אחת אחת - לקט למעשר שני עד שישלים, והשאר - חולין.
אם בלל וחפן ערבב בכוונה את המטבעות - לפי חשבון. לפי יחס המע"ש והחולין

זה הכלל: המתלקטים - למעשר שני, והנבללים - לפי חשבון:


אם יש לו שני מטבעות כסף, שאחד מהם מע"ש, אינו יכול לחלל אחד על חברו, שמא יחלל את החולין על הקודש. אם אין לו מטבע כסף שלישית - מחלל על נחושת ומייד מחלל את הנחושת בחזרה על המטבע היפה יותר.

האיסור לחלל מטבע מע"ש על מטבע חולין בדרך פשוטה מבטא את הקדושה המיוחסת למטבע עצמו.

יש עדיפות לכסף דווקא, שנאמר "ונתתה בכסף" (דברים יד כה), וראו ספרי ראה נד: "שאינו מתחלל אלא על הכסף".

השימוש בכסף היה בתחילה לפי משקלו, ורק מאוחר יותר התחילו לטבוע ממנו מטבעות שיש להם ערך קבוע. אמנם כבר בספרי מרחיבים את החילול למטבעות אחרים, אבל זה "מדוחק".

(ו) סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו

מביא בסלע מעות ואומר:
סלע של מעשר שני, בכל מקום שהיא - מחוללת על המעות האלו.
ובורר את היפה שבהן, ומחללן עליה

מפני שאמרו: "מחללין כסף על נחושת מדוחק"

ולא שיתקיים כן - אלא חוזר ומחללם על הכסף:


לדעת בית שמאי, כשם שאין לחלל את הכסף על כסף, אין לחלל את הכסף גם על זהב. שלושה הסברים:

  1. כדי שלא יתעכב אדם וימתין עד שיגיעו המעשרות שלו לשווי של דינר זהב.
  2. משום גזירת הכתוב דלעיל.
  3. זהב נחשב סחורה ולא מטבע עובר לסוחר, ראו ב"מ ד, א.

ר' עקיבא מעיד שרבן גמליאל ור' יהושע, שחיו אחרי החורבן, השתמשו בדינרי זהב. קשה לקבל את העדות הזו ביחס לר' יהושע, שהיה כנראה עני; אבל רבן גמליאל אכן היה בעל זהב מרובה.

נראה שהלכות מע"ש נשמרו גם בתקופת יבנה, למרות החורבן, והשתנו רק מאוחר יותר.

(ז) בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם את סלעיו - דינרי זהב,

ובית הלל מתירין.
אמר רבי עקיבא, אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע
את כספן - דינרי זהב:


מי שעומד לעלות לירושלים, ויש לו מטבעות נחושת ופירות מע"ש, ורוצה להקטין את מספר המטבעות: בית שמאי מתנים זאת בכך שיקנה בכל הסכום כסף, ולא יכלול בהחלפה גם נחושת, ובית הלל מתירים לו להשאיר בידו גם מטבעות נחושת.

ר' מאיר אוסר להחליף כסף ופירות מע"ש במטבע כסף גדול יותר, וחכמים מתירים.

(ח) הפורט סלע ממעות מעשר שני, בית שמאי אומרים: כל הסלע - מעות.

ובית הלל אומרים, שקל - כסף, ושקל - מעות.

רבי מאיר אומר: אין מחללין כסף ופירות על הכסף

וחכמים מתירים:



הצד השני של המסע: כאשר הגיע לירושלים ורוצה לחזור ולהשתמש בנחושת. ב"ש מחייבים להחליף הכל בבת אחת, וב"ה מתירים להחליף חצי מהסלע במעות וחצי בכסף אחר. בן עזאי ובן זומא כונו "הדנים לפני חכמים", והם התירו להחליף רק רבע מהכסף בנחושת ושלושה רבעים בכסף. ר' עקיבא מסתפק בהחלפה לנחושת של 1/16 מהסלע, והשאר בכסף. ר' טרפון דורש להחליף לפחות 1/12 מהסלע לנחושת.

שמאי הזקן אינו מתיר לפרוט בכלל, אלא מציע להניח את הסלע בחנות ולהחליפו ישירות באוכל.

וראו עדויות א, י: דרכו של שמאי כאן ובמשנה ד היא לעקוף את הבעיה ההלכתית.

(ט) הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים: כל הסלע - מעות.

ובית הלל אומרים: שקל - כסף, ושקל - מעות.
הדנין לפני חכמים אומרים: בשלשה דינרין - כסף, ודינר - מעות.
רבי עקיבא אומר: שלושה דינרין - כסף, ורביעית - מעות. ועוד 3/4 דינר בכסף
רבי טרפון אומר: ארבעה אספרי כסף.
שמאי אומר: יניחנה בחנות, ויאכל כנגדה:


השיטה שבמשנה היא הרחבה של שיטת שמאי, ומאפשרת לטמאים ולטהורים לאכול יחדיו ולשתות מאותו כד יין, וראו לשון דומה בכלים ה, ח, ובשמות רבה ט י.

שתית היין היא חזרה לתחילת הפרק.

(י) מי שהיו מקצת בניו טמאין ומקצתן טהורים

מניח את הסלע, ואומר: מה שהטהורים שותים - סלע זו מחוללת עליו

נמצאו, טהורין וטמאין שותין מכד אחד!