ביאור:משנה תרומות פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת תרומות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

איסור איבוד התרומה[עריכה]

משנה א עוסקת בשאלת הכנת תכשירים מפירות תרומה, ובה מובאת גם דעת ר' יהודה המתיר לעשות כך אם האיכות עולה. משניות ב-ג מציגות נוזלים שאינם מוגדרים כ"משקה", ולכן אין להכינם לדעת ר' יהושע.

חטיבה I: הגדרת האיבוד בתרומה[עריכה]

המורייס הוא חומר לשימור דגים שהיו שהשתמשו בו שימוש חוזר. עם הזמן השמן שבו התמעט ונהגו להשלים אותו ביין. תוספת הדבלים למורייס היתה לשיפור הטעם של הדגים.

אין לאבד את התרומה, ולכן אם חלק ממנה לא ייאכל - אסור לשנות אותה. הדבלה לא תיאכל עם המורייס, אבל היין כן. השמן עלול להבלע בתבלינים, אבל ביין שנעשה אנומלין אין מוצקים, וכולו נשתה. וראו גם מע"ש ב, א.

אבל בתוספתא ט, ז מופיעה, כנראה, דעה שמותר להוסיף גם דבלים למורייס, כי כך רגילים להשתמש בהם. וראו שם גם בהלכות ו, ח הקשורות למשנתנו.

השבחת היין בבישול אינה בטעמו (ראו לעיל ב, ו,) אלא בעמידותו בפני החמצה. ר' יהודה מתיר להקטין את הכמות כדי להעלות את האיכות, ויתכן שהוא יתיר גם לפטם שמן. וראו תוספתא ב"ב א, ג, שמנמקת את ההיתר לפתוח מצבעה ומאפיה מתחת למחסן יין בכך שהחום משביח את היין.

(א) אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן.

אבל נותנין את היין למורייס.

ואין מפטמין את השמן, אבל עושין את היין ינומלים. יין מתובל

אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעיטו.

רבי יהודה מתיר, מפני שהוא משביחו:


(ב) דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות חומץ מתאנים אפילות ושאר כל מי פירות של תרומה,

רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר.

ורבי אליעזר מטמא משום משקה.

המחלוקת היא בשאלה אם הנוזלים הללו נחשבים משקה. לדעת ר' אליעזר - חייב השותה אותם, והם מכשירים לקבל טומאה. ר' יהושע חולק עליו.

וראו מכשירין ו, ד. ר' יהושע משתמש באותה הרשימה גם להגדרת משקה של תרומה שאין לשתותו.

מוני פטמים מפטמים שמן. אין לעשות זאת בשמן תרומה (משנה א), וכאן מזכיר אותם ר' יהושע לגנאי, כי אינם מקפידים על רשימות הבשמים אלא מוסיפים וגורעים מהן.

בקומראן (ראו קטע 4Q284A) פירשו את הביטוי "כל משקה" ויקרא יא לד כפשוטו, ור' אליעזר קיבל את עמדתם לפחות לעניין התרומה.

בתוספתא ט, ט מסביר ר' נתן את ר' אליעזר בדרך מתונה יותר: לדבריו ר' אליעזר חייב להפריש תרו"מ על הסילאן וכו', והחשיב אותם כמשקים רק אם עירבבו בהם מים. ר' נתן חי כמאה שנים אחרי ר' אליעזר, וכנראה פירש אותו בהתאם לדעת ר' יהושע.

ר' יהושע מזכיר את הביטוי המקראי הנ"ל בטענה ש"כל המשקים" טהורים!

אמר רבי יהושע: לא מנו חכמים שבעה משקין כמוני פטמים

אלא אמרו: שבעה משקין טמאים - ושאר כל המשקין טהורין!


אסור להכין את הנוזלים שבמשנה ב, כשם שאין לפטם שמן תרומה, כי הרי אינם נחשבים משקה, והכנתם היא איבודם.

המשנה ממשיכה ומפרטת את דעת ר' יהושע, שגם השותה את הנוזלים הללו מפירות ערלה אינו לוקה, וכן אין להביאם כביכורים - וראו חלה ד, יא, ובתוספתא ט, י, שהיו שפסלו אפילו יין ושמן לביכורים, וכן קבעו גם בקומראן.

לפי חולין קכ ב ר' אליעזר חולק על דעת ר' יהושע וסובר שדין המשקה כדין הפרי, ונראה שדעתו היא לגבי דיני הביכורים כמו לגבי הטומאה, שניתן להביא אותם כמיצים. ויתכן שאף לגבי הערלה הוא הרחיב את היריעה. אכן, לגבי הניסוך - הוא מודה, ויתכן שהדינים הללו נועדו לתמוך בר' יהושע ע"י הציון של ההלכה מוסכמת.

שמן הזית והיין הם המשקים היחידים שמתנסכים על המזבח, חוץ מהמים בחג הסוכות.

שמן הזית ויין הענבים משמשים מסגרת למסכת - ראו לעיל, א, ד.

(ג) אין עושין תמרים - דבש, ולא תפוחים - יין, ולא סתווניות - חומץ

ושאר כל הפירות, אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני
אלא זיתים וענבים בלבד.

אין סופגין הארבעים משום ערלה - אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים.

ואין מביאין בכורים משקין - אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים.

ואינו מטמא משום משקה ראו משנה ב - אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים.

ואין מקריבין על גבי המזבח - אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים:


חטיבה II: תרומה הנחשבת אשפה[עריכה]

(ד) עוקצי תאנים וגרוגרות, והכליסים מין פרי זול - אולי שקמים והחרובין של תרומה - אסורים לזרים:

למרות שהכהנים אינם מקפידים על החרובים, הכליסים, ועל עוקצי התאנים והתמרים (ראו תוספתא ה, ו) - אסור לזר לאכלם, אלא אם הכהן השליך אותם כבמשנה ה.


מותר לכהן להשליך את מה שאינו רוצה לאכול מהתרומה, והמושלך - הפך לחולין. וראו ספרא אמור פרק ד, יא. אבל התוספתא י, א קובעת כללים בעניין זה, ואינה משאירה לכהן זכות להחליט: גלעיני זיתים, תמרים וחרובים אסורים לזרים בכל מקרה, כי היה מקובל להוציא מהם שמן. אבל גם המשנה מסייגת את דבריה:

הניפוי של הקמח מותר, אלא אם הוא בכמות גדולה - כגון שמדובר בניפוי ראשון (חדשות), שיש בסובין הרבה קמח.

גם הדוגמא האחרונה, של כהן האוסף את הסולת מהקמח - יוצאת מהכלל, כי גם שם הפסולת היא בכמות גדולה - יותר מ66% מהקמח (קב או קביים לסאה)!

"מקום מוצנע" - ראו לעיל ח, ח.

(ה) גרעיני תרומה, בזמן שהוא מכנסן - אסורות.

ואם השליכן - מותרות.

וכן עצמות הקדשים, בזמן שהוא מכנסן - אסורין.

ואם השליכן - מותרין.

המורסן - מותר.

סובין של חדשות - אסורות, ושל ישנות - מותרות.

ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.

המסלת קב או קבים לסאה - לא יאבד את השאר, אלא יניחנו במקום המוצנע:


אם העביר תרומה מהמחסן - מטאטא את הרצפה, וממלא בו חיטה של חולין למרות שנשארו מעט גרגרי תרומה.

(ו) מגורה ממגורה, מחסן חיטה שפינה ממנה חיטי תרומה

אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת
אלא מכבד כדרכו, ונותן לתוכה חולין:


השוו לעיל ח, י. כאן מדובר על הכהן, ואין סכנה שיטמא השמן. וראו גם ב"ק ח, ו, לעניין הטיפוח.

(ז) וכן חבית של שמן שנשפכה

אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח
אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין:


דוגמא דומה לפינוי המגורה במשנה ו. אם מיצה את הכד גם מעבר לשלוש הטיפות - הכל תרומה.

והשוו ב"ב ה, ח, שגם לעניין מכירה זה הנוהג.

תרומת מעשר ניתנת במידה מדוייקת. אם הכמות היא פחות מ-1/64 לוג (3 סמ"ק), ומדובר בדמאי - אין צורך להוליך אותה לכהן. אבל בתרומה מטבל ודאי מוליכים כל כמות.

המערה מכד לכד ונוטף שלש טיפים - נותן לתוכה חולין.

הרכינה ומיצה - הרי זו תרומה.

וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן? אחד משמונה לשמינית:

בנוסף להאכלת כרשינים לבהמה ולשמן שריפה, יש גם היתר לשימוש בתלתן לחפיפת הראש, ראו מע"ש ב, ב-ג.

חטיבה III: היתרים לשימוש לא שגרתי בתרומה[עריכה]

(ט) כרשיני תרומה - מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים.

ישראל ששכר פרה מכהן - מאכילה כרשיני תרומה.

כרשינים הם בעיקר מאכל בהמה, אבל גם בני אדם יכולים לאכלם. בהם (ורק בהם) יש היתר להאכיל לבהמה, וראו ספרא אמור, ה ו. וראו אליהו רבא יג, שדרשו על כהן המאכיל לבהמתו תרומה שאינה כרשינים - את הפסוק "בוזה דרכיו ימות" (משלי יט טז).

בתוספתא י, ז, מוסיפים שגם טיפול ישראל בבכור בהמה מאפשר להאכיל אותו כרשיני תרומה.

שכירת הבהמה אינה משנה את הזיקה שלה לבעליה, אבל שומה שלה, לגידולה בקבלנות (ראו ב"מ ה, ה) - כן.

וכהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו
לא יאכילנה כרשיני תרומה.
ישראל ששם פרה מכהן - לא יאכילנה כרשיני תרומה.
וכהן ששם פרה מישראל - מאכילה כרשיני תרומה:


(י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפילין

"שמן שריפה" הוא שמן תרומה טמא, שמותר ליהנות משריפתו - בניגוד לאיסורי הנאה, כגון כלאים או שביעית - ראו כלאים ג, ו.

ראו גם תוספתא י, ט, שמתירה לשותף של הכהן להשתמש עבורו בשמן שריפה. את השמן ניתן להדליק לא רק לצורך פרטי של הכהן, אלא גם במקומות ציבוריים, וכן לצורך מיוחד של חולים - המקרה האחרון מחייב מתן רשות מהכהן. גם אשה הנותנת שמן שריפה לאביה הישראל חייבת להרשות לו להדליקו עבורה. אבל גם כאן היו שהחמירו, ראו ירושלמי שביעית ח, ב.

בסוף המשנה מופיעות ארבע דעות תנאים בשאלת דינם של בית האבל ובית המשתה (חתונה). מקומות אלו הם מבחינה משפטית מקומות פרטיים, אבל הציבור נהג להתכנס שם, ולכן יש דעות שונות.

המסכת מסיימת בדין מעניין וייחודי - אחת הדינים היחידים במשנה שיש לגביו ארבע דעות שונות, כולן של תלמידי רבי עקיבא.

ועל גבי החולין - ברשות כהן.

בת ישראל שנשאת לכהן, והיא למודה אצל אביה - אביה מדליק ברשותה.

מדליקין בבית המשתה, אבל לא בבית האבל - דברי רבי יהודה.

ורבי יוסי אומר: בבית האבל, אבל לא בבית המשתה.
רבי מאיר אוסר כאן וכאן.
רבי שמעון מתיר כאן וכאן: