ביאור:משנה תרומות פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת תרומות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

גידולי תרומה ודיניהם[עריכה]

חטיבה I: דיני שדה שנזרע בתרומה[עריכה]

שדה שנזרע בתרומה - פירותיו תרומה (לקמן משנה ד). לכן יש לבעל השדה אינטרס לעקור את היבול ולזרעו מחדש. אבל אם זרע במזיד - אסור לו לעשות כך. גם אם הנבטים התפתחו לשליש גידולם - עקירתם פוגעת בתרומה.

במקרה שזרע פשתן, שעיקר שימושו בגבעולים ולא בזרעים, ובגבעולים אין דין תרומה - אפילו אם זרע במזיד, ולדעת ר' מאיר אפילו אם הביא שליש - חייב לעקור את הפשתן, כדי שלא יעשו כך בכוונה. וראו תוספתא ח, א.

(א) הזורע תרומה שוגג - יופך, ומזיד - יקיים.

אם הביאה שליש; בין שוגג, בין מזיד - יקיים.
ובפשתן; מזיד - יופך:


(ב) וחייבת שדה שנזרע בתרומה בלקט ובשכחה ובפאה. כי מהתורה אינו תרומה, ומתנות העניים הן מהתורה

ר' עקיבא אינו מגביל את זהות המלקטים, כשם שאינו מחייב אותם להטהר.

ועניי ישראל - ועניי כוהנים מלקטים.

ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה, והדמים - שלהם.

רבי טרפון אומר: לא ילקטו אלא עניי כוהנים, שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם.

אמר לו רבי עקיבא: אם כן - לא ילקטו, אלא טהורים! לשיטתך יש לאסור גם על כהנים ללקט, אלא אם כן הם טהורים


המשך משנה ב: שדה התרומה חייב בכל המתנות ששדה רגיל חיב בהן, ומה שהגיע לידי העניים - וכן מעשר שני - נמכר לכהנים בזול (דמי תרומה - ראו לעיל ה, א.).

כשם שחייב השדה במתנות ללויים ולכהנים כך הוא חייב גם ב(דברים כה ד): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ", ולכן מציעה המשנה פתרון מיוחד.

הצורך בפתרון מעיד שהמשנה אינה מכירה בפטור מהאיסור "לא תחסום שור (דברים כה ד)" אפילו במקרה שהבעלים עצמו אינו יכול לאכול מהדיש, בניגוד למעילה ג, ו, שנראה שמתירה לחסום בשדה הקדש. ויתכן שההבדל בדין נובע מההבדל בין שדה גדולי תרומה לשדה גדולי הקדש - ראו תוספתא ח, ב.

(ג) וחייבת במעשרות ובמעשר עני,

ועניי ישראל - ועניי כהנים נוטלים,

ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה, והדמים - שלהם.

החובט - משובח.

והדש, כיצד יעשה? איך ימנע מהשור לאכול מגידולי-תרומה, בלי לחסום אותו בדישו? תולה כפיפות סלים קלועים בצוארי בהמה, ונותן לתוכן מאותו המין גידולי-חולין מאותו סוג של גידולי-התרומה שהשור דש בהם, כך שהשור יאכל את גידולי-החולין מהסל ולא את גידולי-התרומה

נמצא: לא זומם את הבהמה - ולא מאכיל את התרומה:


חטיבה II: הקנס על זריעת תרומה וגבולותיו[עריכה]

הקנס על הזריעה חל רק על תרומה ודאית, ולא על תרומה המעורבת בחולין ("מדומע"). וקל לעקוף אותו.

משנה ו מסייגת את משנתנו. היא קובעת שגידולי-גידולין, וכן גידולי-טבל, הם חולין רק בדבר ש"זרעו כלה". וייתכן שהסייג מתייחס גם לשאר הגידולים שנזכרים כאן - מעשר ראשון, ספיחי שביעית וכו'.

(ד) גדולי תרומה - תרומה אם זרע תרומה וקצר, התבואה נחשבת לתרומה מדרבנן, וגדולי גדולין - חולין אם זרע תרומה וקצר, וזרע את התבואה וקצר שוב - התבואה החדשה חולין.

אבל הטבל, ומעשר ראשון, וספיחי שביעית

ותרומת חוצה לארץ, והמדומע, והבכורים - גדוליהן חולין.
גדולי הקדש ומעשר שני - חולין
ופודה אותם בזמן זרעם לפי הערך שלהם בזמן הזריעה (ולא לפי הערך הנוכחי שהוא גבוה יותר):


מקרה פרטי של "המדומע" ממשנה ד: אפילו אם יש אחוז אחד של חולין - בטל הקנס על השדה.

אבל אם יש עדיין תרומה בעין, כי "אין זרעו כלה", כגון בצלים - הקנס חל על כל השדה, ואפילו בכמות שמעלה את התרומה.

בתוספתא ח, ג, מעירים שאם תלש את הגידולים - יעלו באחד למאה, ור' שמעון אף מתיר לתלוש בכוונה להעלות את התרומה.

(ה) מאה ליגנה ערוגות של תרומה, ואחת של חולין שאינה מזוהה ביניהן - כולן מותרין, בדבר שזרעו כלה.

אבל בדבר שאין זרעו כלה

אפילו מאה של חולין, ואחת של תרומה - כולן אסורים:


טבל נזכר גם הוא במשנה ד.

ר' יהודה טוען שגם השום - זרעו כלה. מדוע השווה אותו לשעורים דווקא? אולי בגלל הדמיון באותיות?

(ו) הטבל, גידוליו מותרין - בדבר שזרעו כלה.

אבל בדבר שאין זרעו כלה - גדולי גדולין אסורין.

איזהו "דבר שאין זרעו כלה"? כגון הלוף והשום והבצלים.

רבי יהודה אומר: השום - כשעורים:


אכילת עראי מותרת בטבל, כמפורט במסכת מעשרות. אצל הנכרי הדבר נכון גם בדבר שאין זרעו כלה - הסתייגות ממשנה ו; אבל אם השדה של כותי - התוספתא ח, ה אוסרת לאכול את הטבל.

לגבי שתילי תרומה, השוו מעשרות ה ב: השתילה מטהרת את הירקות מטומאתם.

אם קוטף מהשתילים חלק מעליהם - מה שנשאר אינו נחשב תרומה, ומותר לזרים. זו מגבלה נוספת לקנס הזריעה. אם בעל השדה הוא כהן - יתכן שאינו צריך לגום. וראו אגדת בראשית כה ב, המסתייגת מזריעה ושתילה של תרומה אפילו ע"י כוהנים, כי מאבדים את התרומה: "משל לכהן שהיה לו שדה, זרעה אריס ולא עשתה השדה, כיוון שביקש בעל השדה זרעו ולא מצא, מה עשה האריס, הלך וזרע תרומה, ועשתה השדה. בא להכניס לאוצר, אמר לו הכהן: זרע לא היה לנו, ואלו מניין? אמר לו: ראיתי שאין זרע לזרוע, ונטלתי תרומה וזרעתי וקצרתי. אמר לו הכהן: מה עשית? מפני שראית שאין זרע עשית הדבר הזה?! אלא לא תכניסם לאוצר".

תרומה שתולה וזרועה - מסגרת לפרק.

(ז) המנכש עם הנכרי בחסיות, עובד בשדה נכרי בא"י, אפילו בבצל וכו', שזרעו אינו כלה אף על פי שפירותיו טבל - אוכל מהם עראי.

שתילי תרומה שנטמאו, שתלן - טהרו מלטמא

ואסורין מלאכול לזרים עד שיגום את האוכל.
רבי יהודה אומר: עד שיגום וישנה שיקטוף פעמיים.