ביאור:משנה תרומות פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת תרומות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת תרומות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

שתי החטיבות הראשונות עוסקות בידיעה פתאומית ובטיפול בה. מבחינת תוכן הידיעה, ר' אליעזר מדמה אותה למצב שהיתה ידועה מראש, אבל מבחינת ההתנהגות, הוא מתיר למי שהתחיל לאכול להשלים את סעודתו.

בסוף הפרק אוסר ר' אליעזר לטמא או לגרום טומאה ואבדן לתרומה - גם אם אינו יכול לאכלה. האיסור לדעתו חל על האדם, אפילו אם כתוצאה מההקפדה עליו תגרם טומאה רבה יותר. ר' יהושע חולק עליו בכל הנושאים הללו.

מחלוקות ר' אליעזר ור' יהושע בדיעבד ולכתחילה[עריכה]

חטיבה I: הודעה פתאומית ותחולתה[עריכה]

(א) האשה שהיתה אוכלת בתרומה, באו ואמרו לה: "מת בעלך", לפני זמן מה, ואין לה בנים ממנו או "גרשך"

וכן: העבד שהיה אוכל בתרומה

ובאו ואמרו לו: "מת רבך", ובניו חללים או "מכרך לישראל", או "נתנך במתנה",

לדעת ר' יהושע שינוי הסטאטוס של האשה, העבד והכהן חל רק מרגע שנודע לו על כך, ולא רטרואקטיבית, בדומה לשינוי הסטאטוס של המצורע. הסבר אחר - משום שדינו כאנוס. הכלל הזה חל אפילו לגבי החלל, אבל במקרה של מום, למרות שלא ידע על כך, פוסל גם ר' יהושע.

לגבי האשה שגורשה ונודע לה רק עכשיו, מסביר הירושלמי שמדובר באשה מאורסת שאוכלת תרומה לפי התקנה הראשונה, ראו כתובות ה, ב-ג. ואכן, התקנה הזו היתה בתוקף בזמן ר' אליעזר, ובוטלה רק לאחר זמנו.

או "עשאך בן חורין"

וכן: כהן שהיה אוכל בתרומה, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה

רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע - פוטר.

היה עומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה

רבי אליעזר אומר: כל הקרבנות שהקריב על גבי המזבח - פסולים.
ורבי יהושע - מכשיר.
נודע שהוא בעל מום - עבודתו פסולה:


חטיבה II: איסור באמצע הפעולה[עריכה]

אם היתה תרומה בתוך פיהם, ר' יהושע דורש מהם לפלוט אותה, כשם שנוהגים כשמתברר שאכלו פשפש.

ר' אליעזר מתיר לבלוע את התרומה. טעמו הוא לא רק מפני שממילא התחייב בקרן וחומש (משנה א), שהרי הוא מתיר לבלוע אפילו אם התברר שהאוכל נטמא עכשיו, וכן הוא מתיר גם לגמור את האשכול שהפך עכשיו לטבל (משנה ג). כנראה שלדעת ר' אליעזר אם התחילו אין מפסיקים לאכול, אלא אם ההתחלה עצמה היתה באיסור - והשוו שבת א, ב.

אם התברר שהכהן או התרומה היו טמאים לפני שהתחיל לאכול - על מה שאכל ישלם קרן וחומש, ויפלוט מה שבפיו - גם לדעת ר' אליעזר. וקצת קשה מה בין המקרה הזה למקרה שבו נודע לכהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שנודע לאשה שבעלה מת אתמול.

שלוש השורות האחרונות תקפות לא רק לכהן, אלא גם לכל אדם שנודע לו שהוא אוכל איסור.

(ב) וכולם, שהיתה תרומה בתוך פיהם,

רבי אליעזר אומר: יבלעו, וישלמו קרן וחומש ורבי יהושע אומר: יפלוטו.
אמרו לו: "נטמאת", ו"נטמאת תרומה" עכשיו, בזמן שאתה אוכל
רבי אליעזר אומר: יבלע, ורבי יהושע אומר: יפלוט.
"טמא היית", ו"טמאה היתה תרומה"
או נודע שהוא טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו,
ומעשר שני והקדש שלא נפדו
או שטעם טעם פשפש לתוך פיו - הרי זה יפלוט!


החצר והשבת קובעות למעשרות - ראו מעשרות ג, ה וכן שם ד, ב: תוך כדי אכילה הפך האשכול לטבל ונאסר.

המחלוקת כאן דומה למחלוקת לגבי מה שבתוך הפה במשנה ב, אבל כאן יכול יותר בקלות להפסיק, וראו גם תוספתא ז, יא.

וראו גם מחלוקת ר' עקיבא ור' טרפון במעשרות ג, ט: ר' טרפון מתיר שם לבצור אשכול שלם ולאכלו, למרות שעם הבצירה הפך האשכול לטבל.

(ג) היה ישראל אוכל באשכול, ונכנס מן הגינה לחצר

רבי אליעזר אומר: יגמור, ורבי יהושע אומר: לא יגמור.

חשכה לילי שבת

רבי אליעזר אומר: יגמור, ורבי יהושע אומר: לא יגמור:

בחטיבה זו אין מחלוקות בין ר' אליעזר לר' יהושע, אבל ההיתר שבה לאבד את התרומה ישמש בחטיבה IV בהמשך.

חטיבה III: איבוד התרומה משום סכנה[עריכה]

(ד) יין של תרומה שנתגלה - ישפך, ואין צריך לומר של חולין.

התפיסה העממית שמסוכן לשתות מים יין או חלב שהיו מגולים בלי השגחה, מחשש שהם זוהמו - גוברת על איסור איבוד התרומה. וראו תוספתא ד, ו, שעליו לחזור ולתרום.

התפיסה הזו מנומקת כאן בחשש זיהום ע"י נחש, אבל נראה שהמסורת שאין לשתות מהנוזלים המגולים קודמת לנימוק הזה. וראו נגד אפיון א, "מי צמאון".

שלושה משקין אסורין משום גילוי: המים והיין והחלב.

ושאר כל המשקין - מותרין.

כמה זמן ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש נחש או עקרב ממקום קרוב, וישתה:


אין לאסור שתיית מים מבור מים וכדומה. ר' יוסי טוען שאם היו בבור 40 סאה ומעלה - מותר, אבל בכלי - אסור. ת"ק מגדיר את הכמות לפי הטעם: אם הכמות גדולה עד שאין מרגישים בטעם מר - מותר. וראו תוספתא ז, יז.

(ה) שעור המים המגולין - כדי שתאבד בהן המרה.

רבי יוסי אומר: בכלים - כל שהן, ובקרקעות - ארבעים סאה:


אם הפרי או הירק עסיסי - כל נשיכה בו אוסרת לאכול את כולו, אפילו אם הוא גדול, ואפילו אם הוא עדיין מחובר לקרקע. וראו תוספתא ב"ב דכלים ה, ב, שאפילו אם כל התמרים נקורים וסביר שמדובר בציפורים ולא בנחש - אוסרים לאכלם.

(ו) נקורי תאנים וענבים וקשואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות, אפילו הם ככר

אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר
כל שיש בו ליחה - אסור.

ונשוכת הנחש בהמה שננשכה ונשחטה - אסורה, מפני סכנת נפשות:


משמרת היא מסננת ליין. המחלוקת היא האם ארס הנחש חודר בעדה, וראו תוספתא ז, יד.

(ז) המשמרת של יין - אסורה משום גילוי.

רבי נחמיה מתיר:


חטיבה IV: איסור איבוד וטימוא התרומה[עריכה]

לדעת ר' אליעזר, למרות שאי אפשר לשתות את היין - צריך לשמור עליו מטומאה או מגילוי, כי יתכן שאינו טמא (ראו תוספתא ז, כא.) לדעתו יש איסור להפסיד או לטמא תרומה. ר' יהושע מתיר לגרום ליין להיטמא או להישפך (ראו משנה ד), כי לדעתו האיסור אינו חל על תרומה שאינה מיועדת לאכילה (ראו משנה יא). רבן גמליאל אינו משנה את מצב החבית.

גם ר' יהושע אינו מתיר לשפוך מיד את היין שבספק טומאה, אלא רק להביאו למצב שבו יישפך.

וראו פסחים א, ז: שם נראה שר' יהושע מבחין בין תרומה טמאה לבין תרומת חמץ בפסח, למרות ששתיהן אינן נאכלות.

(ח) חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ולמעשה דינה כאילו נטמאה

רבי אליעזר אומר: אם היתה מונחת במקום התורפה - יניחנה במקום המוצנע.
ואם היתה מגולה - יכסנה.
ורבי יהושע אומר: אם היתה מונחת במקום מוצנע - יניחנה במקום תורפה. כדי להעלות את הסיכויים שתטמא לגמרי
ואם היתה מכוסה - יגלנה. כדי שישפוך אותה לאחר לילה.
רבן גמליאל אומר: אל יחדש בה דבר:


הדילמה במקרה הראשון היא האם לאסוף את היין בכלים טמאים ולהציל את רובו - או לחפש כלי טהור ולהציל באמצעותו רק רביעית מהיין. גם ר' יהושע מעדיף את האפשרות השניה.

במקרה השני, יש אפשרות לאסוף את היין בכלי טמא או להניח לו להשפך לחולין הטמאים שבגת התחתונה, ואז ייטמא בעצמו וגם ידמע את יין החולין - ראו לעיל ה, א. בניגוד למקרה שם, אין אפשרות למנוע את טומאת היין כי הוא נוזל.

(ט) חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה טמאה,

מודה רבי אליעזר ורבי יהושע,
שאם יכולים להציל ממנה רביעית בטהרה - יציל.
ואם לאו - רבי אליעזר אומר: תרד ותטמא, ואל יטמאנה בידיו!


(י) וכן: חבית של שמן שנשפכה,

מודה רבי אליעזר ורבי יהושע,
שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה - יציל.
ואם לאו - רבי אליעזר אומר: תרד ותבלע, ואל יבלענה בידיו!


לדעת ר' יהושע אין איסור לטמא בידיו תרומה שאינה עומדת לאכילה, כגון במקרים שבסיפא של משניות ט-י. אם כל התרומה תיטמא בוודאות ממילא - מותר לטמאה בידיים. אם היא בספק טומאה, כבמשנה ח - אין לטמאה ישירות, אבל מותר לגרום לה בעקיפין להיאבד. והשוו לגבי הטיפול בטבל שאנסו אותו לתת לגוי בתוספתא א, יח.

אם נאנס לתת ככר של תרומה, העומדת לאכילה, לנכרי - אמנם לא יתן לו בידו, אך מותר לו להניח ככר על הסלע, כדי להציל את שאר הככרות, למרות שבעקיפין גרם לטומאתה, כמו במשנה ח. המבחן הוא מבחן התוצאה, אבל ראו בפסחים שם, שעדיין הוא מבחין בין סיבות שונות לפסילת התרומה.

ראו ביטוי דומה של ר' יהושע בפסחים ג, ג, לגבי חלה טמאה, שאין איסור לגרום להחמצתה.

ר' אליעזר אוסר אפילו לעשות כך, ומעדיף שיטמאו כל הככרות. לדעתו האיסור הוא לטמא את התרומה, והוא אינו בוחן אותו לפי התוצאה.

(יא) ועל זו ועל זו, אמר רבי יהושע:

לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה, אלא מלאכלה, רק אם אפשר לאכלה ובל תטמאה.

היה עובר ממקום למקום, וככרות של תרומה בידו,

אמר לו נכרי: תן לי אחת מהן ואטמאה,
ואם לאו - הרי אני מטמא את כולן
רבי אליעזר אומר: יטמא את כולה, ואל יתן לו אחת מהן ויטמא!
רבי יהושע אומר: יניח לפניו אחת מהן על הסלע:


נשים - מסגרת לפרק.

המילה "וכן" היא מדברי ר' אליעזר: ואמנם, במקרה כזה מודה גם ר' יהושע, כי אין לנשים זכות לפגוע באחת מהן בלי הסכמתה. אבל לדעתו בככרות של תרומה אין בעיה מוסרית בהנחת אחת מהן על הסלע.

יתכן להסביר את הביטוי "וכן" במקרה זה כביטוי של ניגוד, מעין "ואכן"; ואז הוא דברי ר' יהושע, וראו גם פסחים ג, ב, וסוטה א, ט, וב"ב א, ב.

והשוו תוספתא ז כג, שם עוסקים בשפיכות דמים ולא בעריות.

(יב) וכן: נשים שאמרו להם נכרים "תנו לנו אחת מכם ונטמאה,

ואם לאו - הרי אנו מטמאים את כולכן",
יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל!