ביאור:תוספתא/כלים/בבא בתרא/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ב"ב דכלים פרק חמישי

טומאת בגדים

(א)
חלוק של בד, מאימתי מקבל טומאה? משתגמר מלאכתה

הגדול לפי גדלו וכו' – השוו בראשית מג לג.
לעניין חלוק הקטן השוו משנה כז, ה.
דין הלבד כדין הבד – ראו ספרא שמיני פרשה ו.

ואיזו היא גמר מלאכתה? משיפתח את פיה. הגדול - לפי גדלו, והקטן - לפי קטנו.
ומאימתי טהרתו? משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו
בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה - טמא. רובו מלמטה - טהור.
ואם נקרע מבית פיו - טהור.
חלוק של נייר, מאימתי מקבל טומאה? משתגמר מלאכתו
איזוהי גמר מלאכתו? משיפתח את פיו. הגדול - לפי גדלו, והקטן - לפי קטנו
ומאימתי טהרתו? משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו.
בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה - טמא. רובו מלמטה - טהור.
ואם נקרע מבית פיו - טהור.
העושה חלוק מן הלבד, אם יש בו שלשה על שלשה – טמא, ואם לאו - טהור
שחלוק של לבד שבלה, אם משמש מעין מלאכתו ראשונה – טמא, ואם לאו - טהור
העושה חלוק, אם יש בו שלשה על שלשה –טמא, ואם לאו – טהור
העושה לתכריך אפי' כל שהוא - טמא.
העושה מעטפת מן הלבד - אינה מקבלת טומאה עד שתגמר מלאכתה.
בלתה, אם יש בה שלשה – טמאה, ואם לאו - טהורה.

(ב)

כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו - טמאה.

כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו - טהורה.

תפירת הכפות הופכת אותן לבגד. תמרים מנוקרים אסורים באכילה מחשש שננשכו ע"י נחש, אפילו אם כל התמרים נקורים (ראו תרומות ח, ו.
בעניין מותר אפיפיורות ראו כלאים ו, ח-ט.
לעניין המלילה (עשיית המכפלת) ראו דין המטלית במשנה כז, ו.
בעניין הגלגילון ראו נגעים יא, יא, שאינו מטמא מדרס אבל מטמא בנגעי בגדים.

שתי כפין של סיב שתפרן זו בזו, והתקינם לחגור בהן את מתניו - טמאות.
א"ר יוסי: שאל יונתן בן חרסא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה
שני כיפין של סיב שתפרן זו בזו, והתקינם לחגור בהן את מתניו, מה הן? אמרו לו: טמאות.
ניקורי רוטב באביהן מה הן? אמרו לו: אפי' כל הדקל כולו אסור.
מותר אפיפירות מהו לקדש? אמרו לו: עד מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה.
העושה חגור מצדו של בגד ומצדו של סדין - ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין עד שימלול. שיעשה מכפלת
מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין, ומלל מרוח אחת
ב"ש מטמאין, וב"ה מטהרין עד שימלול מצדו השני.
ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש: לא נחלקו ב"ש וב"ה
על העושה חגור מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין,
שב"ש מטמאין, וב"ה מטהרין עד שעה שימלול.
רשב"ג אומר: חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת – טמא, משום שירי חגור.
שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה מתניו – טמאה, מפני שהיא כגלגילון.

בגד שנקרע ובדים

(ג)

טלית שהתחיל בה לקרוע, עד שלא נקרע רובה - הנוגע אפי' במופרש מכאן ומכאן - חיבור.
משנקרע רובה, הנוגע אפי' במחובר - אינו חיבור.

אלו הן העבין ואלו הן הרכין?

ראו משנה כח, ח-ט.

כגון הבורצין והברתצים והפמליאות והחמילות והלבדים והסגוסין - אלו הן העבים.
ואלו הן הרכין, כגון השירשין והסריקים והכלך והפיליון של ראש
אין בהן משום שלש על שלש, אבל יש בהן משום שלשה על שלשה.
העושה חלוק מן המשמרת, אם יש בה שלשה על שלשה – טמא, אם לאו - טהור.
משמרת של יין שבלתה, אם משמשת מעין מלאכתה – טמאה, ואם לאו - טהורה
ר' אלעזר בר"ש אומר: של שק ושל בגד - שיעורה בשמרים.
של שעם ושל צפירה ושל חבלים - שיעורן ברמונים.

(ד)
משפך של גתות, אע"פ שהוא עשוי ככברה - טמא.

ראו משנה ב, ד, להבחנה בין משפך של גתות לבין משפך של בעל הבית.
לעניין חלוק של זונה ושביס של שבכה ראו משנה כח, ט-י.

חוט שפירש מן הבגד, אפי' מאה אמה - כולו חיבור אחד.
וזה שהוא תופר בו, כל שהוא צורך התפירה – חיבור, וכל שאינו צורך התפירה - אינו חיבור.
חלוק של יוצאת החוץ, שהוא עשוי כשבכה
עשה לו שלש אצבעות, בין מלמעלה ובין מלמטה ובין מן הצדדין - טמא
ר' אליעזר בן יעקב אומר: העושה בגד מן החרם ומן המצודה וכפלו ותפרו
ואין בשרו נראה מתוכו - טמא.
שביס של סבכה - טמא בפני עצמו, מפני שהוא מתקנו לשבכה אחרת
וכמה יהיה שיעורו? כדי שיהא מקיף מאוזן לאוזן.
הסטין והצפויין והחוליות שבו - טהורין. ומשום חיבורי שביס - טמאין
והרצועות שבו, תפורות – חיבור; קשורות - אינן חיבור
אחרים אומרים: שבכה של זקנה שנקרע, נתנתה על הכסא, ובשרה נוגע בכסא - טהורה
ואם לאו - טמאה.
שירי פסיקיא - כדי לחגור על מתניה של קטנה.
שירי הקרפודאיזמיאות קשרי זרוע - כדי לכרוך על אצבע קטנה.