ביאור:משנה בבא קמא פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

רכוש של אחר שאין צורך להחזירו[עריכה]

חטיבה I: רכוש שנגזל, והוא מותר לשימוש[עריכה]

השוו תוספתא ב"מ ה, ט, הדנה במלוה בריבית שמת, וגם בניו פטורים מלהחזיר את הריבית.

וראו תוספתא י, י, שמעמידה את המשנה בבנים קטנים דווקא, אבל בנים ובנות גדולים חייבים לשלם.

(א) הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם - פטורין מלשלם שלא הם גזלו..

ואם היה דבר שיש בו אחריות קרקע או עבדים, שאינם נגזלים - חייבין לשלם.

אין פורטין לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גבאין כספים אלו נחשבים גזולים, כי מדובר במוכסים לא ישרים., ואין נוטלין מהם צדקה

אבל נוטל הוא מתוך ביתו, של המוכס או מן השוק:


למרות שהכספים שבידי המוכסים נחשבים גזולים, כאמור במשנה א, ואין להחליף אותם בכסף אחר - מותר לקבל מהם חמור או כסות, כפיצוי. אין מדובר בהיתר לכתחילה, אלא למי שאין לו פיצוי אחר.

היאוש של הבעלים מבטא הפקרת הרכוש, וכך יכול גם המציל, כמו הגזלן, לראות את הרכוש כשלו. אמנם לגזלן יש חובה להחזיר, אבל חובה זו אינה מלמדת שהרכוש נשאר שייך לבעלים הקודם. היאוש אינו אוטומטי, ויתכן שלא התיאשו, כנרמז בביטוי אם התיאשו הבעלים, וכמפורש בתוספתא י, יב.

המשנה קושרת בין שימוש ברכוש גזול, שימוש ברכוש שנלקח ע"י כוחות הטבע ושימוש בנחיל דבורים שעבר באופן טבעי ממקום למקום. מבחינת הבעלים בשלושת המקרים יש יאוש, ולכן מותר להשתמש בהם.

לעניין הנאמנות של האשה והקטן ראו הסתייגות בתוספתא כתובות ג, ד, שהם העידו לפני שהיתה לבעל הנחיל הזדמנות ללחוץ עליהם להעיד שקר.

"לא יקוץ את שוכו" - לשון מקרא (שופטים ט מט).

אפילו אם ישלם את דמי הענף שעליו התיישב הנחיל שלו אסור לו לכרות אותו בכוונה. ר' ישמעאל מתיר.

(ב) נטלו מוכסין את חמורו, ונתנו לו חמור אחר; גזלו לסטים את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת

הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן.

המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים, אם נתייאשו הבעלים - הרי אלו שלו.

וכן נחיל של דבורים שעזבו את מקומם ועברו לשדה אחר, אם נתייאשו הבעלים - הרי אלו שלו.

אמר רבי יוחנן בן ברוקה: נאמנת אשה או קטן לומר "מכאן יצא נחיל זה".
ומהלך בתוך שדה חברו להציל את נחילו , ואם הזיק - משלם מה שהזיק.
אבל לא יקוץ את שוכו, אפילו על מנת לתן את הדמים.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים:


(ג) המכיר כליו וספריו ביד אחר, ויצא לו שם גניבה בעיר

ישבע לו לוקח כמה נתן, ויטול. ישלם הלוקח לנגנב את מה ששילם למוכר לו, וינסה להחזיר את כספו מהמוכר

ואם לאו לא יצא שם גניבה, כלומר לא הודיע לכולם שנגנבו ממנו, - לא כל הימנו אין מאמינים לטענת הגניבה שלו.!
שאני אומר: מכרן הנגנב לאחר, ולקחן זה הימנו!


חטיבה II: גבולות האחריות של אדם על נזקי חבירו[עריכה]

פתיחת המשנה דומה לאמור לעיל ג, ה.

הסיטואציה דומה למשנה ב: אילו היה בעל הדבש מתיאש - היה יכול המציל לזכות בדבש. אבל כיוון שראה שמציל את הדבש - הדבש נשאר שלו, ואפילו אינו חייב להחזיר למציל את כל הפסדיו, אלא אם סיכמו כך מראש.

ר' יוחנן בן ברוקה חולק בתוספתא י, יג, וטוען שמפצה את המציל על מה שאיבד.

(ד) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש,

נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו,
אין לו אלא שכרו אין משלם לו על היין אלא כאילו היה הכד ריק..
ואם אמר, "אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי" סיכמו מראש שישלם לו - חייב ליתן לו.

שטף נהר חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים,

הניח זה את שלו כדי להציל, והציל את של חבירו,
אין לו אלא שכרו אינו מפצה אותו על אבדן החמור.
ואם אמר לו, "אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי" - חייב ליתן לו:


השוו ב"מ ו, ג: הגזלן שנגזלה ממנו הגזילה - פטור, אלא אם היא נגזלה בגללו. המקרה של "שטפה נהר" דומה למקרה של "הבריקה" שם. אחריות הגזלן להחזרת השדה לבעלים - כאחריות המשכיר לשוכר.

(ה) הגוזל שדה מחברו, ונטלוה מסיקין נציגי השלטון,

אם מכת מדינה היא המסיקים לוקחים מכולם - אומר לו "הרי שלך לפניך",
ואם מחמת הגזלן המסיקים באו כי הגזלן החזיק בקרקע - חייב להעמיד לו שדה אחרת.
שטפה נהר - אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך":


חטיבה III: איך מחזירים[עריכה]

השוו לעיל ט, ה: הגזלן חייב להחזיר את הגזילה באופן שיהיה נוח לנגזל לקבלה.

התוספתא י, יד מרחיבה את איסור ההחזרה במדבר למקרים נוספים שבהם הכסף נראה כאבוד ממילא.

(ו) הגוזל את חברו, או שלווה הימנו, או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר. כי במדבר קשה להחזיק את הרכוש.

על מנת לצאת במדבר סיכם איתו מראש שיחזיר לו במדבר - יחזיר לו במדבר:


אם הודה לחבירו שקיבל או גזל ממנו דבר מה - התחייב בתשלום, אפילו אם יש לו ספק שמא החזיר, כי אינו יכול להשבע שהחזיר.

שוב משווה המשנה גזלן ללווה או לשומר.

הסיפא נראית כדעת ר' טרפון ביבמות טו, ז, אבל ראו תוספתא יבמות יד, ג, שלפיה גם ר' טרפון החמיר בספק גזל.

(ז) האומר לחברו: "גזלתיך", "הלויתני", "הפקדת אצלי",

"ואיני יודע אם החזרתי לך, אם לא החזרתי לך" - חייב לשלם.

אבל אם אמר לו: "איני יודע אם גזלתיך", "...אם הלויתני", "...אם הפקדת אצלי" - פטור מלשלם כי המלווה וכו' אינו יכול להוכיח שהלווה לו.:


נראה שהמילים "לא ידעו הבעלים" וכו' - עוסקות בכל המשנה: אם הגנב הודה שגנב את הטלה, אבל החזיר ומישהו אחר גנב אותו - אנחנו מגיעים למצב שבמשנה ז, ואין הוא נאמן. אבל אם לאחר שהחזיר מנו הבעלים את העדר - בכך נחשב שהחזיר, ואין עליו עוד אחריות, ופטור גם מתשלומי כפל. והשוו שבת י ב.

וראו לעיל משנה ה: גם כאן, אחריות הגזלן לגזילה דומה לאחריות המשכיר, החלה גם במקרים של גניבה ואבידה (שבהם האבדן חל עליו ולא על השוכר), וראו דין דומה לשואל שהחזיר את השאלה בב"מ ח, ג.

וראו פסיקתא דרב כהנא ב ח: מניית עם ישראל היא קבלת האחריות של הקב"ה לשלומם.

(ח) הגונב טלה מן העדר והחזירו ולא הודיע לבעלים,

ומת או נגנב - חייב באחריותו.
לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו,
ומנו את הצאן, ושלמה היא - פטור:


חטיבה IV: פיקדון של בעלי מקצוע המותר לשימוש[עריכה]

(ט) אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות עצים ופירות.

כמו בפרק ט, גם כאן יש הקבלה בין הגזלן לאומן.

בדומה למוכסים ולגבאים במשנה א, גם הרועים והשומרים חשודים שהצמר או הפירות אינם שלהם, ולכן אין לקנות מהם.

אבל נשים אינן חשודות על גניבה מבעליהן, ומניחים שבעליהן יודעים על המסחר שהן עושות - אבל ראו תוספתא יא, ג, שמדגישה את האיסור לקנות מנשים דברים אחרים.

אבל לוקחין מן הנשים כלי [צמר ביהודה, וכלי] פשתן בגליל, ועגלים בשרון.
וכולן שאמרו להטמין - אסור אם אמרו להסתיר את הקניה, ניתן להניח שהיא גנובה..
ולוקחין ביצים ותרנגולים מכל מקום:


(י) מוכין חוטים וחתיכות צמר שהכובס מוציא - הרי אלו שלו.

ושהסורק מוציא סורק הצמר, מוציא כמות גדולה יותר - הרי אלו של בעל הבית.

ראו תוספתא יא, ה, שמסיקה מכאן שמותר לקנות מוכין מהכובס אבל לא מהסורק, ומסכמת "אין משנים ממנהג המדינה".

הכובס נוטל שלשה חוטין - והן שלו. יתר מכן - הרי אלו של בעל הבית.

אם היה השחור על גבי הלבן הבגד הוא לבן, והחוטים שחורים ומכערים אותו. - נוטל את הכל והן שלו.

החייט שקיבל חוטים ובדים לתפירה ונשאר לו ששייר מן החוט כדי לתפור בו פעמיים אורך המחט, ומטלית שהיא שלש על שלש - הרי אלו של בעל הבית.

מה שהחרש נגר העובד על עץ של בעל הבית מוציא במעצד כפיסי עץ קטנים יחסית - הרי אלו שלו, ובכשיל כמויות גדולות - של בעל הבית.

ואם היה עושה אצל בעל הבית בביתו - אף הנסורת של בעל הבית: