ביאור:תוספתא/בבא קמא/יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא קמא פרק אחד עשר[עריכה]

עסקים עם נשים עבדים וקטנים[עריכה]

(א)

אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים

קבלו מן האשה - יחזיר לאשה. מתה - יחזיר לבעלה.


מאמינים לאשה לעבד ולקטן שאינם גנבים. אבל לקטן אינו מחזיר כסף אלא שומר את הכסף עד שיגדל.
אם הקטן אומר שהכסף משל אביו – מחזיר לאביו, ולאב זכות גם להעביר את הכסף הלאה.



קבל מן העבד - יחזיר לעבד. מת - יחזיר לרבו.
קבל מן הקטן - עושה לו בהן סגולה. מת - יחזיר לאביו.
וכולן, אם אמרו בשעת מיתה "ינתן לפלוני, שהן שלו" – יעשה מפורש כפירושו יתן לפלוני.
הבן שנושא ונותן משל אביו, וכן העבד שנושא ונותן משל רבו - הרי הן של אב, הרי הן של רבו
אם אמרו האב או הרב בשעת מיתה "ינתנו לפלוני, שהן שלו" - יעשה מפורש כפירושו.

(ב)

האומר "תנו מאתים דינר לבית הכנסת", "תנו ספר תורה לבית הכנסת"
ינתנו לבית הכנסת הרגיל בו. ואם היו שנים והיה רגיל בשתיהן - ינתנו לשתיהן

האומר "תנו מאתים דינר לעניים" - ינתנו לעניי אותה העיר


אגב הצוואות שבסוף ההלכה הקודמת עוסקים בפירוש צוואות שאינן ברורות.
גם אם מעניק את השדה לעניי כל ישראל, עדיין מתנות העניים שייכות לעניי העיר.
בסוף ההלכה מביאים מנהג המחייב את הציבור, וראו גם לקמן הלכה ה.



ר' אחא אומר: לעניי כל ישראל.
האומר "תנו שדה פלונית לעניים" – לקט שכחה ופאה לעניי אותה העיר
"לעניי עיר פלונית" שאינה אותה העיר - לקט שכחה ופאה לעניי עיר אחרת עיר פלונית
הבן שהיה אוכל משל אביו, ועבד שהיה אוכל משל רבו
קוצץ ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו,
ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית, שכך נהגו.

(ג)
לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה


ראו משנה י, ט.
אבא שאול מתיר לקנות מהן בסכומים קטנים, ולגבאי צדקה לקבל מהן כספים מעטים.



ואין לוקחין פירות יינות שמנים וסלתות לא מן הנשים, לא מן העבדים, ולא מן הקטנים
אבא שאול אומר: לוקחין מן האשה בחמשה דינרין כדי שתקח בהן כפה לראשה
גבאי צדקה נוטלין מהן דבר מועט בצדקה, אבל לא דבר מרובה.

(ד)

אין לוקחין מן הבדדים פועלי בית הבד לא שמן במועט ולא זיתים במועטין

אבל לוקחין מהן שמן במדה וזיתים במדה


הפועלים חשודים לגנוב מעט שמן וזיתים, אבל אם מוכרים אותם בכמות גדולה יש להניח שעושים כך ברשות.
רשב"ג מסייג את ההלכה הקודמת, שנשים חשודות על פירות.
אבל למרות שמוכר בדרך פומבית, אם ביקש להטמין – אסור לקנות ממנו, כמפורש במשנה הנ"ל.
ביתיות ומדבריות – השוו ביצה ה, ז. הרועים חשודים במיוחד על גניבה.
אין לקבל באופן זמני כלים מיצרני כלים או בהמה מרועים. בכלים העומדים להימכר אסור גם ליצרן עצמו להשתמש.



רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מן הנשים זיתים בגליל העליון
שפעמים שאדם בוש להיות יושב על פתח חנותו, ונותן לאשתו ומוכרה.
הבן שמוכר בשוק, וכן העבד שמוכר בשוק - מותר ליקח מהן.
וכולן שאמרו להטמין - אסור.

עסקים עם פועלים ובעלי מקצוע[עריכה]

שומר פירות יושב ומוכר וסלו לפניו, יושב ושוקל ותורטני מאזניים לפניו - מותר ליקח מהן
וכולן שאמרו להטמין - אסור
אין לוקחין מן הרועין לא עזין, ולא גיזין, ולא תלושין של צמר
אבל לוקחין מהן תפורים, פיסות צמר דבוקות זו לזו בגלל הלכלוך. שהתפורים - שלהן
ולוקחין מהן חלב וגבינה ביישוב, אבל לא במדבר.
בכל מקום לוקחין מהן ד' וה' צאן, ד' וה' גיזין
אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין
רבי יהודה אומר: לוקחין מהן בייתיות ואין לוקחין מהן מדבריות
כללו של דבר כל שגונב הרועה אם היה גונב ואין בעל הבית יודע בו - אסור ליקח ממנו
וכל שאי אפשר לו אלא אם כן בעל הבית יודע בו - מותר ליקח אותו.
אין שוכרין בהמה מן הרועין, ולא כלים מן בעלי אומניות
אין שואלין בהמה מן הרועין, ולא כלים מן בעלי אומניות.
הן עצמן מותרין להשתמש בהן, וכלים הנמכרים לשם חדשים - אסור להשתמש בהן.

(ה)

אין לוקחין מן הגרדי אורג לא קוצין ולא עירין ולא פנקאנין ולא שירי פקעיות

אבל לוקחין ממנו בגד מנומר שתי טווי וארוג


ראו משנה י, י. הברייתא מחברת בין לשון משנה ט, המגדירה מה מותר לקנות – ללשון משנה י, המגדירה את הבעלות.
האורג מוכר בגד ארוג, אבל אם מכר חתיכות צמר – חשוד על גניבה.
הצבע מוכר צמר צבוע ולא חתיכות צמר צבועות.
הסורק אסור למכור מוכין, כמפורש במשנה, אבל אם נהוג שהוא מקבל לרשותו – מותר לקנות ממנו.
כמו בהלכה הקודמת, אם מוכר בכמות גדולה אין חושדים בו ומניחים שעושה כך ברשות.
הכובס צריך לשמור על הבגד ולא לסרק אותו בדרך שיוציא הרבה מוך. וכן לא לתפוס אותו בהרבה קרסים העלולים להפריד ממנו חתיכות או חוטים.
למרות שישעיה היה כובס חסיד, הוא היה לוקח את כל החוטים השחורים.
מטלית של שלוש על שלוש – ראו כלים כז, ז ואילך.



אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר
אבל לוקחין הימנו צמר צבוע טווי שתי וערב
אין לוקחין מן הסורק מוכין, מפני שאינן שלו
מקום שנהגו להיות שלו - הרי אלו שלו
בכל מקום לוקחין ממנו כר מלא מוכין וכסת מלאה מספחות מטפחות, חתיכות בד
ולוקחין מן הכובס מוכין, מפני שהן שלו
ולא יסרק את הבגד לשתיו אלא לערבו.
ולא יהא נותן בבגד יתר מג' חכין, משלושה קרסים ושני חוטין העליונין - הרי אלו שלו
אם היה שחור על גבי לבן - נוטל את הכל והן שלו
ישעיה איש טיראה היה נוהג בחסידות ונוטל את הכל
אם עתיד להשוותו, ליישר את קצה הבגד אפילו טפח מותר, משויהו לארכו ואין משויהו לרחבו
מה שחרש מוציא במעצד, והנפסק במגרה - הרי אלו של בעל הבית
מתחת המקדח, ומתחת הרהיטני, ונגרר במגירה - הרי אלו שלו.
הנותן עורות לעבדן, הקצוצין והתלושין - הרי אלו של בעל הבית
והיוצא עם שטף המים - הרי אלו שלו.
החייט ששייר מן החוט פחות ממלא מחט, "כדי לתפור בו" ומטלית פחותה משלש על שלש ,והנותן עורות לעבדן
כולן אצל בעל הבית - הרי אלו של בעל הבית.
מסתתי אבנים, מפסקי גפנים, מנקפי הגין, קוצים מנכשי זרעים
בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן – אסורים משום גזל חתיכות האבנים, הגזם והקוצים שניכשו
אין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל
השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין, ולזמר עמו במזמרות
מקום שנהגו להיות שלו - הרי אלו שלו
של בעה"ב - הרי אלו של בעל הבית
ואין משנין ממנהג המדינה.