ביאור:משנה מועד קטן פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מועד קטן: א ב ג

מסכת מועד קטן עם מפרשי המשנה: א ב ג

----

הבחנות בין דיני היחיד לבין דיני הציבור במועד[עריכה]

חטיבה I: גילוח וכביסה[עריכה]

הנזיר והמצורע חייבים להתגלח, כחלק מטקס המעבר שלהם; אבל שאר המנויים כאן מתגלחים כי לא יכלו לעשות כך לפני הרגל.

התוספתא ב, א מעירה שהיתרי הגילוח, התספורת והכביסה חלים גם על האבל שבתוך השלושים שלו הגיע ממדינת הים וכו', אבל דורשת לעשות זאת בצינעה.

היה מנהג שהטמא אינו מגלח, וראו ספרא נגעים יב, ט. לכן גם העולה מטומאתו מתגלח במועד.

(א) ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים, מעבר לים ומבית השביה, שנחטף בתמורה לתשלום כופר והיוצא מבית האסורין, היה נהוג לשחרר לקראת חג הפסח אסירים יהודיים

והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר,
והנזיר, והמצורע, [ו]העולה מטומאתו לטהרתו:


(ב) ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים,

לגבי המטפחות - ראו כלאים ט, ג. מטפחות הספרים נזכרות גם במגילה ג, א.

לגבי השימוש המוגבר במועד בספרים ראו ירושלמי מועד קטן ב ג: "שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה".

ההבחנה בין היתרים פרטיים לאנשים שלא יכלו להתכונן למועד, בגילוח ובכביסה - לבין אנשים שיכלו לעשות כך (וראו לעיל ב, ג) - מייצגת את הניגוד בין הפרטי לציבורי.

וכן מי שנשאל לחכם והותר,

מטפחות הידים מגבות ידים ומטפחות הספרים אמצעי עזר לגלילת ספרי התורה ומטפחות הספג, סמרטוטי רצפה

(הזבין והזבות והנדות והיולדות), וכל העולין מטומאה לטהרה - הרי אלו מותרין.
ושאר כל אדם - אסורין:


חטיבה II: סתם כתיבה וכתיבת סת"מ[עריכה]

המשנה מתירה גם כתיבת מסמכים רשמיים נחוצים, וכן כתיבת מסמכי בית הדין.

השוו את רשימת השטרות כאן לרשימה בב"מ א, ז-ח.

לשטר החליצה ולשטר המיאון ראו תוספתא יבמות יב, יב.

"אגרות של רשות" הן אגרות הקשורות לרשות - השלטון, או אולי אגרות בית דין בנושאים כלליים.

(ג) ואלו כותבין במועד: קדושי נשים, שטר קידושין גטין, ושוברין, אישורי פרעון חוב דיתיקי, צוואה מתנה,

ופרוזבולין, אגרות שום ואגרות מזון, שטרי חליצה, ומאונים, ושטרי ברורין וגזרות בית דין
ואגרות של רשות:


(ד) אין כותבין שטרי חוב במועד.

ראו לעיל, א, ח, שמלאכת אומן אסורה, ולכן אסור להתפרנס מכתיבה אלא אם זקוק לכסף כדי לאכול במועד. יתכן גם שמי שאין לו מה לאכול הוא הלווה, ואם המלווה דורש זאת מותר לו לכתוב שטר חוב וללווה לחתום עליו, אבל קשה הביטוי "או שאין לו מה יאכל."

בתוספתא ב, ג מתירים לקבלן להתחייב במועד לעבודה שיעשה אחרי המועד, ויש מחלוקת אם מותר לו לכתוב שטר התחייבות לנ"ל.

ספר העזרה היה בשימוש במועד של סוכות לצורך פרשת הקהל (וגם ביום הכיפורים) - ראו סוטה ז, ז-ח. וראו גם ספרי דברים שנו.

הטווייה על ירכו היא לשם שינוי ממעשי החול.

ואם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל - הרי זה יכתוב.

אין כותבין ספרים, תפלין ומזוזות, במועד, ואין מגיהין אות אחת, אפלו בספר העזרה.

רבי יהודה אומר: כותב אדם תפלין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו ולא בפלך תכלת לציצית:


חטיבה III: אבלות ברגל[עריכה]

(ה) הקובר את מתו שלושה ימים קדם לרגל - בטלה הימנו גזרת שבעה.

שמונה - בטלה הימנו גזרת שלושים,

העיסוק בשאלת החיים הפרטיים מול איסורי המלאכה במועד מזמן כאן את הבעיה של אבל בזמן החג, שיוצר הרגשה של סתירה בין החובה לשמוח לבין הצורך הפרטי להתאבל.

וראו תוספתא ב, ה, שמשנתנו היא משנת בית שמאי.

מפני שאמרו: שבת עולה - ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין - ואינן עולין:


(ו) רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש - עצרת כשבת.

רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים - כרגלים.

חג השבועות, בניגוד לשאר החגים, איבד את כל מצוותיו עם החורבן.

יתכן גם שכיוון שלאחר החורבן נקבעה הלכה כבית הלל, בטל "יום הטיבוח" אחרי חג השבועות, ולכן הוא נשאר בן יום אחד - ראו חגיגה ב, ד.

חורבן בית המקדש מזכיר לנו גם את האבל הלאומי, המעיב על קדושת הרגלים - אבל אינו מבטל אותם.

וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה,
אלא: עצרת - כרגלים, ראש השנה ויום הכפורים - כשבת:


חטיבה IV: אבלות במועד[עריכה]

(ז) אין קורעין, ולא חולצין, ואין מברין, אם יש אבלות במועד אלא קרוביו של מת.

בחול גמור כל הנוכח בשעת המוות של חכם היה חייב לקרוע ולחלוץ את כתפו, וראו תוספתא ב, ט, אבל במועד רק קרוביו קורעים.

חולצים כתף באבל - ומותר לכתוב שטרי חליצה. בשני המקרים מדובר באבלות שאין לצפותה מראש, ובהתמודדות של קרוביו של המת עם האסון תוך בידודם מהכלל.

אין מברין - אלא על מטה זקופה, במועד לא מתירים את חבלי המיטה
ואין מוליכין אוכל במועד לבית האבל - לא בטבלא ולא באסקוטלא מיני מגשים ולא בקנון, סל פתוח אלא בסלים. מכוסים
ואין אומרים ברכת אבלים במועד
אבל עומדין בשורה, ומנחמין, ופוטרין את הרבים: מקוננים במעין דרשה ציבורית ("אפטרה")


(ח) אין מניחין את המטה ברחוב - שלא להרגיל את ההספד,

כאן המיטה ברחוב - וזה אסור במועד. לעיל א, ו המיטה בחצר - ואז מותר לבנות ארון למת. יש לשמור על ההבחנה בין הפרט, שמותר לו להתאבל בחצרו - לבין הכלל.

משחק מילים "רגל" - "להרגיל".

אשה שנפטרה אינה מונחת ברחוב גם בימי החול. אבל הנשים הם המקוננות העיקריות, ולכן אפילו במועד הן מקוננות, ולדעת ר' ישמעאל גם מטפחות בידיהן.

לגבי הגדרת הטיפוח ראו תוספתא ב, ט. העינוי - ראו במשנה הבאה.

ולא של נשים לעולם - מפני הכבוד.

נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות.

רבי ישמעאל אומר: הסמוכות למטה - מטפחות:


חטיבה V: ירמיה וישעיה – אבל פרטי וציבורי[עריכה]

(ט) בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים - מענות ומטפחות בזה ובזה, (אבל) לא מקוננות.

נקבר המת - לא מענות ולא מטפחות. אבל בימי חול היו ממשיכות לענות ולטפח גם אחרי הקבורה.

משחק מילים בין מטפחות הספרים לבין הנשים המטפחות, ובין קידושי נשים לבין הנשים המתאבלות. משחקים אלו מדגישים את המסר של הפרק, המורה על קדושת המועד בחיי הציבור אבל מתיר ליחיד להמשיך את חייו, עם השמחות והאבלויות שבהם.

איזהו "ענוי"? - שכלן עונות כאחת.

"קינה" - שאחת מדברת, וכלן עונות אחריה,
שנאמר: (ירמיהו ט יט) ולמדנה בנתיכם נהי, ואשה רעותה קינה.

אבל לעתיד לבוא הוא אומר: (ישעיהו כה ח) בלע המות לנצח,

ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו':