ביאור:תוספתא/ביצה/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹם טוֹב (בֵּיצָה) פֶּרֶק שְׁלִישִׁי

הכנת מזון ביו"ט

(א)

בִּיבָרִין vivarium: שטח מגודר או בריכה להחזקת בעלי חיים ודגים שֶׁלַּחַיָּה וְשֶׁלָּעוֹפוֹת, וְשֶׁלַּדָּגִים

אֵין צָדִין מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת,

ראו משנה ג, א.
הברייתא חולקת על המשנה וסוברת שאין לשחוט חיה מהביבר ביו"ט.
רשב"א מחייב בדיקת המלכודת מעיו"ט, ואם היא תפסה – מתיר לאכול ממנה ביו"ט.

אֲבָל צָדִין מֵהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנוֹתְנִין ביו"ט לִפְנֵיהֶן מְזוֹנוֹת.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָל הַבִּיבָרִים שָׁוִין.
זֶה הַכְּלָל: מְחֻסַּר צֵידָה - אָסוּר; שֶׁאֵין מְחֻסַּר צֵידָה - מֻתָּר.
שׁוֹחֲטִין מִן הַנְּגָרִים, שוחות עמוקות, בריכות השקיה אֲבָל לֹא מִן הַמְּצוֹדוֹת וְלֹא מִן הַמַּכְמְרוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר:
כָּל שֶׁפְּרָסוּהוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבָא בְּערב יוֹם טוֹב וּמְצָאוֹ מְקֻלְקָל - מֻתָּר ביום טוב.
הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,
מְצָאוֹ כְמוֹת שֶׁהוּ - אָסוּר: הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ בְּיוֹם טוֹב.

(ב)
"אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" שֶׁנָּפְלוּ לַבֹּר,

ראו ויקרא כב כח. וראו משנה ג, ד, שאם אי אפשר לשחטו אין להעלותו. ר' יהושע מאפשר להערים למרות שלא ישחט את שניהם.

רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשָׁחְטוֹ וְשׁוֹחֲטוֹ,
וְהַשֵּׁנִי, עוֹשֶׂה לוֹ פַרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשָׁחְטוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ,
וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי.
רָצָה שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט אֶחָד מֵהֶן - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

(ג)
בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבֹּר, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּמוֹ נִכַּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,

הפלגה בדעת ר' שמעון במשנה ג, ד: אפילו אם ראו הבעלים את המום, אבל לא ראה אותו מומחה מעיו"ט – אין לשחטו ביו"ט.
מדובר בבכור שאינו בסכנה, וניתן להמתין עד מוצאי יו"ט.

וְלֹא הִתִּירוֹ מֻמְחֶה - אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב,
לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.

(ד)
עוֹשִׂין פַּרְנָסָה לִנְחִיל שֶׁלִּדְבוֹרִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִבְרַח,

אם הגיע הנחיל – ניתן להאכיל אותו ביו"ט, אבל אין למשוך אותו לכתחילה.
לשון הברייתא דומה לדברי ר' אליעזר בהלכה ב, אבל המקרה אינו דומה, כי כאן אין חשש לחיי הנחיל.

אֲבָל אֵין צָדִין אוֹתוֹ בַּתְּחִלָּה.

(ה)

כֵּיצַד "אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב" (ביצה ג, ו.)?

לֹא יֹאמַר לוֹ: "הֲרֵינִי עִמָּךְ בְּסֶלַע", "הֲרֵינִי עִמָּךְ בִּשְׁתַּיִם",

שתי הקלות ביחס למשנה: הברייתא מתירה להימנות ביו"ט אם לא הזכיר כמות כסף, וכן לשקול בידו אם אינו מומחה לבשר.

אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: "הֲרֵינִי עִמָּךְ לְמַחְצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ".
"וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר," אֲבָל שׁוֹקֵל בְּיָדוֹ וּמַנִּיחַ.
וְאִם הָיָה טַבָּח אֻמָּן - אַל יִשְׁקֹל בְּיָדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ כְמִשְׁקָל,
אֲבָל חוֹתֵךְ בְּכֶלִי, וְנוֹתֵן לָזֶה וְלַזֶּה.

(ו)
הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל טַבָּח הָרָגִיל אֶצְלוֹ,

ראו משנה ג, ז.

וְאוֹמֵר לוֹ: "תֵּן לִי יָד אַחַת", אוֹ "יָרֵךְ אַחַת".

(ז)

אֵצֶל נַחְתּוֹם הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: "תֵּן לִי כִּכָּר אֶחָד", אוֹ "גְּלוֹסְקָה פת חיטים עבה ועגולה אַחַת".

אֵצֶל פַּטָּם הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: "תֵּן לִי גּוֹזָל אֶחָד", אוֹ "תַּרְנְגֹלֶת אַחַת".

היו חנוונים שסיכמו פירות והיו שסיכמו לפי סכומי כסף, ראו שביעית י, א.

אֵצֶל חַנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ:
"תֵּן לִי חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים, עֲשָׂרָה בֵּיצִים, עֲשָׂרָה רִמּוֹנִים",
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ סְכוּם מִנְיָן. שלא יסכם את כמות הקניה הנוכחית עם הקודמת
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ סְכוּם מִמְכָּר. שלא יסכם את החוב הנוכחי עם הקודם.

(ח)
לֹא יִתֵּן אָדָן לִפְנֵי בָנָיו וְלִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ, לֹא בַמִּדָּה וְלֹא בַמִּשְׁקָל וְלֹא בַּמִּנְיָן,

אין למדוד ביו"ט.
לדעת ר' חנינא בן אנטיגנוס בחוה"מ יש לעשות כן מפני ביטול הזמן, אבל ראו משנה ג, ח, שם מנמק אבא שאול "מפני בירור המידות", כלומר למרות שמותר למדוד בחוה"מ אין להדגיש את המעשה.
המשך הברייתא מספר על התוצאה מכך שלא עשו כך בימי החול, אלא נתנו רק שלוש טיפות (ב"ב ה, ח): נאספו להם שמן ויין רבים, והם לא התקבלו להקדש אלא הועברו לצרכי הציבור – לחפירת בורות שיחין ומערות.

אֲבָל קוֹדֵחַ בַּסְּאָה, אוֹ בַּתַּרְקָב, חופר בכלי המידה בכרי וְנוֹתֵן לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ,
קוֹדֵחַ בְּמֵינִיקִית מין מצקת וְנוֹתֵן לִפְנֵי בָנָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי לְעָזָר בֵּרַבִּי צָדוֹק, וְעַל אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית,
 שֶׁהָיוּ חַנְוָנִין בִּירוּשָׁלַיִם כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶן,
וְהָיוּ מְמַלִּין מִדּוֹתֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנוֹתְנִין לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב.
רַבִּי חֲנִינָה בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס אוֹמֵר: אַף בְּחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד עוֹשִׂין כֵּן,
מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בַּחֹל עוֹשִׂין כֵּן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת.
אַף הוּא כִּנֵּס שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כַּדֵּי שֶׁמֶן, וַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי כדים גדולים יַיִן, מִמִּצּוּי הַמִּדּוֹת,
וְהֶעֱלוּם לַגִּזְבָּרִין.
אָמְרוּ לָהֶם: "אֵין אַתֶּם זְקוּקִין לְכָךְ!" - אָמְרוּ לָהֶם: "אֵין רְצוֹנֵנוּ בָּהֶן!"
אָמְרוּ לָהֶן: "הוֹאִיל וְהֶחְמַרְתֶּם עַל עַצְמְכֶם, שֶׁלַּצִּבּוּר הֵן - יֵעָשׂוּ מֵהֶן צָרְכֵי צִבּוּר."

קישוש עצים ביו"ט

(ט)
אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁלֶּחָג.

אפילו אם אין בסוכה צורך – אין לקחת ממנה עצים אם לא הכין אותם לכך. וראו משנה ד, ב.

אִם אָמַר "לִכְשֶׁאֶרְצֶה, אֶטֹּל" - הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

(י)
אֵין מְבִיאִין עֵצִים לֹא בְחֶבֶל וְלֹא בְקֻפָּה וְלֹא בְמַחֲצֶלֶת,

השוו משנה ד, א.
מחלוקת בין רשב"א ור' נתן: ר' נתן מיקל, ומייחס לבית שמאי היתר לאסוף קרשים בשדה. המשנה כרשב"א בדעת בית הלל.

אֶלָּא מֵבִיא הוּא בְּמִטְפַּחַת וּבְחֵיקוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל
עַל הַמְכֻנָּסִין שֶׁבַּקַּרְפֵּף מקום מגודר אחרי הבית שֶׁיָּבִיאוּ, וְעַל הַמְפֻזָּרִין שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁלֹּא יָבִיאוּ.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל מְפֻזָּרִין שֶׁבַּקַּרְפֵּף, וְעַל מְכֻנָּסִין שֶׁבַּשָּׂדֶה,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: לֹא יָבִיאוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יָבִיאוּ.
אָמַר רַבִּי נָתָן: לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל
עַל מְפֻזָּרִין שֶׁבַּקַּרְפֵּף וְעַל הַמְכֻנָּסִין שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁיָּבִיאוּ.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הַמְפֻזָּרִין שֶׁבַּשָּׂדֶה,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: לֹא יָבִיאוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יָבִיאוּ.

(יא)
הַמִּטָּה וְהַכִּסֵּא וְהַסַּפְסֵל וְקָתֶדְרָא וַעֲרִיסָה שֶׁנִּתְפָּרְקָה,

ראו משנה ד, ג.
בניגוד לסוכה דלעיל הלכה ט, שעציה עומדים להסקה אפילו כשהיא בנויה, כאן מדובר בקרשים שאינם מיועדים לכך. לכן אין להסיק בהם.

וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, וְכֵן סְוָאר ערימה שֶׁלַּקּוֹרוֹת שֶׁנִּשְׁבַּר,
אֵין מַסִּיקִין בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן.
אֱגוֹזִין וּשְׁקֵדִים שֶׁאֲכָלָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב - מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן בְּיוֹם טוֹב.
אֲכָלָן בְּיוֹם טוֹב - אֵין מַסִּיקִין בִּקְלִפֵּיהֶן בְּיוֹם טוֹב.
אֱגוֹזִין וּשְׁקֵדִין עַצְמָן - אֵין מַסִּיקִין מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב,
לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן. להסקה אלא לאכילה.

קריעה ושבירה ביו"ט

(יב)

מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בַּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקָעוֹת, בורות אכסון בקרקע החתומים בחבלים

שֶׁמְּפַקְפְּקִין וּמַתִּירִין וּמַפְקִיעִין, אֲבָל לֹא חוֹתְכִין,

השוו לבית מלא הפירות, במשנה ד, ג.

וּבַשַּׁבָּת, מְפַקְפְּקִין וּמַתִּירִין, אֲבָל לֹא מַפְקִיעִין וְלֹא חוֹתְכִין.
וְשֶׁבַּכֵּלִים: לשבור כלים כדי להגיע לפירות שבהם בַּשַּׁבָּת - מֻתָּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.

(יג)
קוֹרֵעַ אָדָן אֶת הָעוֹר שֶׁעַל פִּי חָבִית שֶׁלַּיַּיִן וְשֶׁלַּמּוּרְיָס,

שתי ההלכות הראשונות בברייתא הן אפילו בשבת, ומדגימות את ההיתר שבסוף הלכה יב - ראו תוספתא שבת יז, ט.
לעניין כיבוי הבקעת ראו משנה ד, ד, וכן שבת ב, ה.

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת זִנּוּק.
אֵין פּוֹתְחִין לַפָּסִין סְתוּמִין. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר.
אֵין מְכַבִּין אֶת הַבַּקַּעַת בִּשְׁבִיל לָחוּס עָלֶיהָ,
וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֵעָשֵׁן הַבַּיִת, אוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַּקְדִּיחַ אֶת הַתַּבְשִׁיל - מֻתָּר.

(יד)

לֹא יִתֵּן אָדָן אֶבֶן עַל גַּבֵּי בַּקַּעַת כְּדֵי לְשָׁבְרָהּ, אֲבָל מַכְנִיסָהּ בַּחוֹר וְשׁוֹבְרָהּ.

אֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ לְאוֹתוֹ הַיּוֹם.

מנגל אסור ומותר ביו"ט

(טו)

אֲבָל מַמְתִּיקִין אֶת הַחַרְדָּל בַּגַּחֶלֶת. למרות שזה מכבה אותה.
אֵין נוֹפְחִין בַּמַּפּוּחַ, אֲבָל נוֹפְחִין בִּשְׁפוֹפֶרֶת.
אֵין עוֹשִׂין אֶת הַשְּׁפוּד, וְאֵין מְחַדְּדִין אוֹתוֹ.

(טז)

אֵין פּוֹצְעִין אֶת הַקָּנֶה לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ,
אֲבָל פּוֹצְעִין אֶת הָאֱגוֹז בְּמִטְפַּחַת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשֵּׁם מְקָרֵעַ.
הַתַּנּוּר וְהַכִּירַיִם חֲדָשִׁים, שעדיין לא חוסמו הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן,
אֲבָל אֵין סָכִין אוֹתָן שֶׁמֶן, וְאֵין סוֹחֲטִין אוֹתָן בְּמַטְלֵית,
וְאֵין מְפִיגִין אוֹתָן בְּצוֹנֵן כְּדֵי לְחַסְּמָן.
אִם בִּשְׁבִיל לֶאֱפוֹת בָּהֶן ואין לו תנור או כיריים אחרים – מֻתָּר. לחסם אותם

מקלות וקיסמים ביו"ט

(יז)

אֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא, לנכים אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים,

וְלֹא סוֹמֶה בְּמַקְלוֹ, וְלֹא רוֹעֶה בְּתַרְמֵלוֹ.

ראו משנה ד, ה.

רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב.

(יח)
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹטֵל אָדָם קֵסָם לַחֲצוֹת בּוֹ שִׁנָּיו.

ראו משנה ד, ו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִטֹּל אֶלָּא מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי בְהֵמָה,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְקַטְּמֶנּוּ לַחֲצוֹת בּוֹ שִׁנָּיו.
אִם קִטְּמוֹ: בַּשַּׁבָּת - חַיָּב חַטָּאת, בְּיוֹם טוֹב במזיד - לוֹקֶה אַרְבָּעִים.
רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְגַבֵּב אֶת הֶחָצֵר וּמַדְלִיק,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה צִבּוּרִין.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר,
שֶׁכָּל שֶׁבֶּחָצֵר - מוּכָן. סוף דברי ר' אליעזר: מותר לגבב מכל החצר כי הכל מוכן.

חיתוך באש

(יט)
מוֹלְגִין אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַכְּרָעַיִם,

ניקוי הראש והכרעיים של הגדי מהשער – בלי שימוש בשיטות של מעבדי העור (חרסית, אדמה, מספרים) אלא רק באש ובמים רותחים.
את רוב הירקות גם אין גוזזים במספרים חוץ מהקינרס והעכביות.

וְאֵין טוֹפְלִין אוֹתָן, לֹא בַחַרְסִית וְלֹא בָאֲדָמָה, אֲבָל מְסַפְסְפִין אוֹתָן בָּאוּר.
וְאֵין מְסַפְּרִין אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַכְּרָעַיִם,
וְאֵין מְסַפְּרִין אֶת הַיָּרָק בַּתִּסְפֹּרֶת,
אֲבָל מְסַפֵּר הוּא אֶת הַקִּינְרָס kúnaros: ארטישוק וְאֶת הָעַכָּבִיּוֹת. מין דרדר

(כ)
מַסִּיקִין וְאוֹפִין בְּפוּרְנֵי, furnus: תנור גדול וּמְחַמִּין חַמִּין בְּאַנְטִיכִי, antiókheia: סיר נחושת גדול הבא מאנטיוכיה

השוו לעיל הלכה טז, שלכתחילה אין לחסם תנור חדש. בפורני יש טעם נוסף, שהיא עלולה להתבקע והלחם יאבד.

וְאֵין מַסִּיקִין אֶת הַפוּרְנֶה לֶאֱפוֹת בָּהּ כַּתְּחִלָּה.

(כא)
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַפְּתִילָה, שְׁלֹשָׁה לְהַחְמִיר, וּשְׁלֹשָׁה לְהָקֵל:

ראו משנה ד, ד. שלוש הקולות הן כנגד החומרות: אמנם אין מהבהבים את הפתילה, אבל שורים אותה בשמן וממעכים אותה כדי שתבער יפה. אמנם אין חותכים אותה בסכין אבל באש מותר.

אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ כַּתְּחִלָּה, וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם.
אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה לְהָקֵל:
שׁוֹרִין אוֹתָהּ בַּשֶּׁמֶן, וּמְעַכְּבִין אוֹתָהּ בַּיָּד, וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁנֵי נֵרוֹת.