ביאור:משנה שבת פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

הדלקת הנר של שבת[עריכה]

חטיבה I: שמנים ופתילות לנר השבת[עריכה]

אלמלא הכותרת "במה מדליקין", היה ניתן להבין שכל מה שאינו ברשימה כשר להדלקה. הכותרת מפנה אותנו למשנה ב, שבה יש רשימה של השמנים המותרים, ובעקבותיה נראה שאין הכרעה לגבי שמנים שאינם מופיעים כלל במשניות א-ב.

ששת המונחים הראשונים מציינים פתילות, וששת האחרונים מציינים שמנים. האיסורים במשנה זו נובעים בחלקם מאיסורי שבת, כיוון שחלק מהפתילות והשמנים הללו אינם בוערים היטב וקיימת סכנה שהמדליק יתקן את הנר בשבת. הבערת שמן שריפה היא עצמה תיקון ולכן אסורה אפילו ביו"ט (משנה ב), אבל ראו תוספתא תרומות י, ט, שמציעה דרך לעקוף את האיסור בקלות. שמנים ופתילות אחדים דליקים, אבל נותנים ריח רע, וראו במשנה ב.

שמן קיק - ראו עין איה על שבת ב א. עוד על משמעות של שמנים ופתילות ראו שם ב, ג, ד, יח

(א) במה מדליקין ובמה אין מדליקין?

אין מדליקין לא בלכש, פתילות מסיבים שבעץ האורן ולא בחסן פשתן לא מעובד, ולא בכלך, משי מקומי גס

ולא בפתילת האידן, מעץ הערבה ולא בפתילת המדבר, בוצין ולא בירוקה שעל פני המים.
ולא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, מקיקיון
ולא בשמן שריפה, שמן תרומה טמא, שחייב להשרף.
ולא באליה, ולא בחלב. החלב הוא אליה, אבל נזכר כאן שוב כהקדמה למחלוקת נחום המדי עם חכמים.

נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל.

וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל - אין מדליקין בו:


(ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב.

רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן, נוזלי הזפת. הבוערים מעט יותר טוב ממנה עצמה. מפני כבוד השבת.

וחכמים מתירין בכל השמנים:

"כבוד השבת" אינו קשור לאיסורי השבת אלא לפגיעה בעונג ובהנאה ממנה, בגלל הריח הרע של העיטרן.

שמן זית הוא השמן ששימש במקדש, ויש לו משמעות סמלית כשמן מקודש.

שמן זית - ראו עין איה על שבת ב עו. בשמן שומשמין, שמן אגוזים, שמן צנונות... נפט - ראו עין איה על שבת ב עז

בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות,
בעטרן ובנפט.

רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד:


בתוספתא (ב, ג) מופיע הביטוי "כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו" בהקשר של שמנים, וכאן הוא בהקשר של פתילות.

סגנון דומה מופיע בתרומות יא ג: גם שם מדובר בגידולים "מיוחסים" בהקשרים הלכתיים שונים.

לעניין הטהרה של מחצלת שאינה מפשתן ראו תוספתא ב"מ דכלים, יא, ה.

פתילת הבגד שלא הבהב אותה - נחשבת בגד לדעת ר' אליעזר, ולכן מקבלת טומאה. מאותה סיבה גם אין מדליקים בה, כי הבד אינו נדלק היטב, וראו משנה א. וראו תוספתא ב, א, שמחמירה עוד יותר ואוסרת שימוש אף בסמרטוטים מחורכים. ר' עקיבא רואה אותה כפתילה לכל דבר, כי בקיפול ביטא את כוונתו שתהפוך לפתילה.

המשנה מציגה שלוש דוגמאות לקשרים בין הדלקת נר השבת לבין הלכות טומאה וטהרה: הפשתן כשר להדלקה ועלול לקבל טומאה, פתילת הבגד לדעת ר' אליעזר פסולה להדלקה ומקבלת טומאה, ולדעת ר' עקיבא היא כשרה וטהורה.

(ג) כל היוצא מן העץ בניגוד למה שיוצא מן הפרי אין מדליקין בו - אלא פשתן.

וכל היוצא מן העץ אם אין לו בית קיבול אינו מטמא טומאת אוהלים - אלא פשתן.

פתילת הבגד שקיפלה - ולא הבהבה לא שרף אותה מעט כדי שתבער יפה

רבי אליעזר אומר: טמאה, ואין מדליקין בה.
רבי עקיבא אומר: טהורה, ומדליקין בה:


חטיבה II: הנר ומבנהו[עריכה]

(ד) לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן

ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת - אפילו היא של חרס.

לדעת ת"ק אסור לבנות לנר כלי נוסף שיטיף אליו שמן או שישאב אליו שמן, במגמה להאריך את זמן התאורה - אלא אם מדובר בכלי אחד בנוי מראש. לדברי ר' יהודה ראו תוספתא ב, ה.

בתלמוד הבבלי מנמקים את האיסור, כדרכם, ב"גזירה שמא", במקרה זה - החשש שמא ישתמש בשמן למטרות אחרות, וכיוון שהקצה אותו לנר - יהיה חייב משום מכבה. התלמוד הירושלמי מנמק את האיסור בתפיסה שהשמן מודלק בשבת, וראו תוספתא יב, ג, שאין להוסיף בשבת שמן לנר דולק. אבל אם היוצר הכין את המתקן לשמן הנוסף מראש מותר, כי זאת דרך השימוש בנר.

וראו בתוספתא ב, ו, הצעות נוספות להארכת זמן הבעירה של הנר.

ורבי יהודה מתיר.
אבל אם חברה היוצר מתחילה - מותר, מפני שהוא כלי אחד.

לא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר

ויתן ראש הפתילה בתוכה, בשביל שתהא שואבת.
ורבי יהודה מתיר:


חטיבה III: הדלקת הנר כמצווה והאיסורים לכבותו[עריכה]

איסור הכיבוי אינו מוחלט, אלא תלוי במניע לכך: אם עשה זאת משום חשש, או כדי לאפשר לחולה לישון - פטור, ואם עשה זאת כדי לחסוך - חייב, כי אסור לכבות אש בשבת, וראו גם תוספתא ביצה ג, יג.

יש המסבירים את המלה "כחס" במשמע חוסם, כלומר המחלוקת בין ת"ק לר' יוסי תלויה בדרך הכיבוי, שאינה ישירה; וקשה להבין לשיטתם את הניגוד בין הרישא ("מפני") לסיפא.

וראו תוספתא ד, ט, שראב"ש התיר להשתמש בשמן שנותר בנר שכבה.

לפי הפשט, ר' יוסי פוטר אפילו בכיבוי כדי לחסוך, כי לדעתו כשהמלאכה אינה נעשית ישירות בחפץ אלא בדבר אחר (כאן: מכבה את הלהבה, והחיסכון בשמן ובנר מגיע מאליו) - פטור.

וראו בתוספתא ב, ז, דוגמא נוספת לטענה שהכוונה קובעת את החיוב.

(ה) המכבה את הנר

מפני שהוא מתירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה,
ואם בשביל החולה שיישן - פטור.
כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה - חייב.
ורבי יוסי פוטר בכלן, חוץ מן הפתילה - מפני שהוא עושה פחם:


מדוע נשים שאינן מדליקות נר שבת נמצאות בסכנת מוות? - יתכן שמדובר באי הקפדה על זמן ההדלקה, העלולה להביא אותן לחילול שבת. אבל מקומה של המשנה עשוי להתפרש גם כרמז על המצווה שבעצם הדלקת הנר.

וראו גם תוספתא ב, ט, שמאשימים את הנשים גם בעבירה על הלכות נדרים, ושם משייכים גם מצוות לעמי הארץ.

נשים היו מתות בשעת לידתן, וכיוון שהן פטורות מהרבה מצוות קשה להסביר את מותן כעונש. לכן מחמירים כאן חכמים את עונשן של עבירות אלו למרות שמדובר על עבירות בשגגה, כדי להסביר לעצמם את התופעה הקשה, וכדי להרגיע את הנשים המקפידות על המצוות הללו בהבטחה (הבטחת שוא?) שהן לא עלולות למות.

להסברים סימבוליים ראו במגירה.

(ו) על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:

על שאינן זהירות
בנדה
ובחלה
ובהדלקת הנר.





המבנה של שלוש המשניות ה-ז הוא משולש.

משנה ה עסקה בכיבוי הנר, משנה ו - בנשים, ומשנה ז - בגברים. הגבר צריך לוודא שהאוכל לשבת מוכן לאכילה ושניתן יהיה לטלטל אותו, ולצוות על האשה להדליק את הנר בזמן, לפני "ספק חשיכה".

הביטוי "צריך אדם" הוא המלצה, ואילו סיום המשנה הוא הלכה לכל דבר. כך עומדת הרישא של המשנה כקטע מעבר מהאגדה במשנה ו אל ההלכה שבסיפא.

להרחבה בדיני מעשרות ראו דמאי א, ד. להרחבה בעניין הטבלת הכלים ראו תוספתא ב, ח.

(ז) שלושה דברים צריך אדם גבר לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה:

עישרתם?
ערבתם?
הדליקו את הנר!

ספק חשיכה ספק אין חשיכה

אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות,
אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין: מים ומזון חם - מותר לעטוף אותם בחומרים שישמרו על חומם.