ביאור:משנה דמאי פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

---

מבוא למסכת דמאי ומבנה המסכת

מבוא למסכת דמאי

תקנת הדמאי יוצאת דופן משאר תקנות חז"ל, בכך שהיא היתה מקובלת על חלק קטן יחסית מהציבור היהודי בארץ. זמנה ההיסטורי לוט בערפל; אבל בתלמודים היא נקשרת לדמותו של יוחנן כהן גדול, השליט החשמונאי הראשון (ירושלמי מעשר שני ה ה), שלו מיוחס גם ביטול "וידוי המעשרות" (סוטה ט, י.) אבל יתכן שהיא קדומה עוד יותר, ושורשיה בהעברת המעשרות לכוהנים בירושלים במקום חלוקתם ללוויים (ראו כבר נחמיה י מ). ניתן להסביר את התקנה בשתי דרכים: לפי הנימוק לה ולפי התוצאה שלה.

הנימוק הוא העובדה שכנראה רוב הציבור לא הקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות כראוי. לפי ההלכה, האחריות להפריש תרומות ומעשרות מוטלת על החקלאי המגדל את היבולים, וכנראה לא כולם קיימו מצווה זו. התקנה היא להפריש אותם שוב, מספק. כך ההפרשה הופכת ממצווה המוטלת על היצרן - למצווה המוטלת על הצרכן, בדומה לדיני הכשרות של ימינו. תקנת הדמאי נובעת אפוא מהעובדה שצרכני המזון אינם מייצרים אותו בעצמם, אלא רוכשים אותו בשוק. לפיכך, השוק והתפתחותו הם מאבני היסוד של הסיטואציה הבסיסית במסכת זו. ניתן לראות בתקנת הדמאי את אבות אבותיו של הממסד הענף המוכר היום כמערכי הכשרות הציבוריים, המטילים את האחריות לכשרות המזון על הצרכן, והגובים כסף תמורת פתרון הבעיה הזאת. אבל בשונה מהמצב היום, הסיטונאים לא חויבו בהפרשת הדמאי, אפילו אם החמירו לעצמם (ראו לקמן ב, ד.) הקלה זו נבעה כנראה מהתחרות העסקית שבה עמדו, והתירה להם להתעלם מכך שחלק מלקוחותיהם יאכלו דמאי.

התוצאה של תקנת הדמאי היא הרחבת הפער בין המקפידים על הדמאי לבין שאר הציבור, ויצירת תת-חברה נפרדת במידה מסויימת, שהמשתתפים בה (המכונים "נאמנים") מוכרים כמפרישי תרומות ומעשרות. יתכן שבעיני חלק מהנאמנים עצם יצירת החברה האליטיסטית הזאת הפך למטרה בפני עצמה, המאפשרת להם להתרחק מעמי הארץ, המכונים "דמוס" [המון העם] ביוונית. לצד האליטה של ה"נאמנים" צמחה גם אליטה פנימית יותר, של "חברים", המקפידים בנוסף לגזירת הדמאי גם על אכילת חולין בטהרה, כפי שמתואר לקמן, ב, ג. גם בהקשר זה ניתן לראות בתקנת הדמאי התחלה של תהליך הנמשך עד ימינו, והכרוך בהתפתחות קבוצות חברתיות אליטיסטיות.

כיוון שהתקנה כרוכה בהפסד כספי ניכר, פטרו ממנה את העניים. אמנם היו עניים שהחמירו לעצמם, אבל החמרה זו נחשבה כמידת חסידות. הנורמה של הדמאי נחשבה חובה על שאר הציבור, אבל ברור שחובה זו לא כובדה על ידי כולם. כך הפכה תקנת הדמאי גם את הפערים הכלכליים לחלק מהריבוד החברתי.

הציבור הרחב, שלא נכנס לאליטות של ה"נאמנים" הגיב לעיתים בכעס על ההתרחקות שלהם משורותיו. היו שהדירו את הנאמנים מהנאה מנכסיהם, והביעו בכך את הפגעותם מהתקנה. היו אחרים שנהגו לשקר ולהציג את עצמם כ"נאמנים" למרות שלא היו כאלה, כמתואר לקמן ד, ב. כתוצאה מכך התפתח גם משבר אמון בין הסיעות השונות.

גישה אחרת הניכרת במסכת משתדלת לצמצם עד למינימום את הפער החברתי הזה, ולאפשר לנאמנים ליצור קשרים עם הציבור הרחב. מחירה של מגמה זו הוא הקלה בדיני הדמאי והסתכנות באכילת טבל, ובמסכת מוצעות דרכים שונות לפתרון הבעיה. נראה שבין עורכי המסכת זכתה גישה זו להעדפה, למרות הקשיים שבה. הדבר ניכר במיוחד בבחירת הנושאים בפרק הראשון והאחרון: פרק א מוקדש לרשימת ההקלות השונות בדיני הדמאי, והפרק האחרון עוסק בשורת הצעות המאפשרות לנאמן לאכול אצל עם הארץ. בסוף הפרק האחרון מוצגים ספקות שונים המוטלים גם על נאמנים, ובכך נרמז להם שגם הם - למרות ההקפדה שלהם - אינם חסינים מפני ספקות ואינם יכולים להניח בוודאות שמזונם מעושר כולו.

המגמה לעודד את הקשרים בין חלקי העם ניכרת גם בדיונים על הנאמן שחמותו אינה כזו (ראו סוף פרק ג), או שאחיו ואביו אינם כאלו (ראו לקמן ו, ט.) במיוחד בשבת, שבה היה מקובל לארח ולהתארח זה אצל זה, הקילו חכמים בדיני הדמאי - כדי לא להעמיק מדי את הפירוד בציבור (ראו בתחילת פרק ד).

כאמור, פרק א הוא רשימת הקלות בתקנת הדמאי, מנימוקים שונים. פרק ב הוא המשקל שכנגד, והוא מפרט את החומרות בתקנה זו. פרק ג מעלה את השאלה המעשית של התנהלות הנאמן בעולם שאינו כזה, ופרק ד מציג פתרונות לבעיות המתעוררות בשבת, וכן אצל נאמן שמגיע למקום לא מוכר לו, וחשוד בשקר בעניין ההפרשה. פרק ה מפרט את סדרי ההפרשה של הדמאי לאור עולם השוק, שבו עוברת הסחורה כמה ידיים, ופרק ו מטפל בשאלת הפרשת המעשרות כאשר הבעלות על השדה או הסחורה מחולקת בין נאמנים לשאינם כאלה. פרק ז, כאמור, חוזר לשאלה החברתית ומציע לה פתרונות שונים, ובסופו מופיעים ספקות שונים המתגלים גם אצל הנאמנים עצמם.

דינים המדגישים את ההקלות בדמאי

במשניות א-ב מדובר על פטורים כלליים ובמשניות ג-ד על קולות פרטיות המיוחדות למקרים מסוימים.

חטיבה I: פירות שאין צורך להפריש מהם דמאי

הפירות הללו באים בדרך כלל מן ההפקר. אם אכן הגיעו מההפקר הרי הם פטורים מתרומות ומעשרות, ולכן גם אם אין וודאות בכך, מדמאי - הם פטורים.

ביהודה גדלו את ענבי היין עבור המקדש, ולכן לא אפשרו לו להחמיץ (ראו ירושלמי פסחים ג א) ואילו החומץ יוצר מחומרים נחותים שהיו הפקר. לאחר החורבן בוטל הפטור על החומץ ביהודה, ראו תוספתא א, ב.

שיתי דופרה, רימי שקמונה, ובנות שקמה מוסטפות הם סוגים מיוחדים של הפירות הללו, שיתכן שגודלו במיוחד.

פתיחת המסכת בפירות ההפקר מלמדת על הגישה של חכמים, שלמרות שהפרשת המעשרות נראית כחובה המוטלת על הצרכן, יסודה בחובת המגדל, ורק אם לא קיים את חובתו מועברת החובה לצרכנים.

תחילת המסכת בהקלות מלמדם על המגמה להקל בדמאי ככל האפשר, כי הוא מפריד בין חכמים לבין עמי הארץ.

(א) הקלין שבדמאי: השיתין, תאני בוסר והרימין שיזף (דומים) והעוזרדין, חבושים ובנות שוח, צנוברים

ובנות פירות שקמה, ונובלות התמרה, תמרי בוסר והגפנין, שמיר והנצפה. צלף

וביהודה: האוג, והחמץ שביהודה, והכוסבר.

רבי יהודה אומר: כל השיתין פטורין - חוץ משל דופרה הנותנות שני יבולים באותה העונה

כל הרימין פטורין - חוץ מרימי שקמונה.

כל בנות שקמה פטורות - חוץ מן המוסטפות:

חטיבה II: קולות במעשר שני שהופרש מן הדמאי

בניגוד למע"ש ולנטע רבעי, שהיו קדושים ולכן פדיונם חוייב בתוספת חומש (מע"ש ד, ג,) והיו חייבים לבערו עד לעונת ביעור המעשרות (ראו מע"ש ה, ו,) ונאסרו לאכילת אבלים אוננים (מע"ש ה, יב,) ולדעת בית שמאי אם הוכנסו לירושלים אין להוציאם משם (מע"ש ג, ו,) מעשר שני של דמאי אינו מקודש, ולכן לא חלים עליו הדינים הללו. הפטור מחומש מאפשר לבעל מע"ש הדמאי להחליפו בפירות חולין בלי קנס, ולתת את מע"ש הדמאי לעם הארץ. חילול מע"ש מחייב הקפדה על סוגי המטבע (מע"ש ב, ו ואילך,) ומובן שאין חומרה כזאת במעשרות הדמאי.

(ב) הדמאי מעשר שני שהופרש מפירות דמאי - אין לו חומש, ואין לו ביעור, ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים - ויוצא,

ומאבדין את מעוטו בדרכים מותר לאכול מעט ממנו בדרך לירושלים, ונותנו לעם הארץ - ויאכל כנגדו,

ומחללים אותו: כסף על כסף, נחושת על נחושת,

כסף על נחושת, ונחושת על הפירות,

ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יעלה הפירות, ויאכלו בירושלים:

חטיבה III: סוגי מוצרים שאין צורך להפריש מהם דמאי

בנוסף לרשימה שבמשנה א, שנערכה לפי סוגי הפירות - כאן מוסיפים, שגם פירות שבדרך כלל חייבים בדמאי - פטורים ממנו בתנאים מסוימים.

גזירת דמאי חלה רק על מאכלי אדם. הזרעים חייבים בתרו"מ, ראו תרומות ט, ו, אבל בדמאי הקילו.

השטח שמכזיב צפונה (אכזיב של ימינו) הוא בתחום שכבשו עולי מצרים אבל לא כבשו עולי בבל. לפי ההלכה, פירות שצמחו בתחום זה פטורים לגמרי ממעשרות, ולכן לא ברור מדוע מציינים כאן שהם פטורים דווקא מן הדמאי. אולי המשנה משקפת דעה שלפיה יש להפריש מעשרות גם בתחום עולי מצרים.

חלות וכו' הם קודשים, ולגביהם גם עמי הארץ מקפידים על תרומות ומעשרות. בנוסף, הם ניתנים במלואם לכוהנים, ואין משמעות להפרשת מעשרות מהם.

(ג) הלוקח לזרע, ולבהמה, למאכל בהמה קמח לעורות, לעיבוד העורות שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים להרטיב בו בגדים לפני לבישתם - פטור מן הדמאי.

מכזיב ולהלן - פטור מן הדמאי.

חלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושיירי המנחות - פטורין מן הדמאי.

שמן ערב שמן מבושם שנועד לסיכה ולא לאכילה - בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין:

חטיבה IV: קולות בדמאי שעדיין לא תוקן

(ד) הדמאי - מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו,

ראו עירובין ג, ב.

התירו להשתמש בפירות הדמאי לענייני ציבור, כגון עירובין וברכות - כי רוב הציבור היה אוכל דמאי, והקפדה על איסורו הייתה עלולה להגדיל מדי את הפערים החברתיים.

הפרשה בין השמשות - ראו שבת ב, ז.

לגביי סדר הפרשת המעשרות השוו מע"ש ה, יא. בדמאי לא הקפידו על כך.

סגנון המשנה דומה לזה שבמשנה ב, כשם שסגנון משנה ג דומה לזה של משנה א.

המשנה מונה הקלות בדמאי עצמו - בניגוד למשנה ב שעסקה בעיקר במעשרות הדמאי.

השמן מופיע כאן ובמשנה ג "לסוך בו את הכלים".

ומפרישין אותו ערום, בין השמשות.

הא, וכן אם הקדים מעשר שני לראשון - אין בכך כלום.

שמן שהגרדי סך באצבעותיו - חייב בדמאי.

ושהסורק נותן בצמר - פטור מן הדמאי:

לעיון נוסף

• פרק זה באתר "המשנה כדרכה"