ביאור:משנה דמאי פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

מבוא למסכת דמאי ומבנה המסכת

דינים המדגישים את ההקלות בדמאי[עריכה]

במשניות א-ב מדובר על פטורים כלליים ובמשניות ג-ד על קולות פרטיות המיוחדות למקרים מסוימים.

חטיבה I: פירות שאין צורך להפריש מהם דמאי[עריכה]

הפירות הללו באים בדרך כלל מן ההפקר. אם אכן הגיעו מההפקר הרי הם פטורים מתרומות ומעשרות, ולכן גם אם אין וודאות בכך, מדמאי - הם פטורים.

ביהודה גדלו את ענבי היין עבור המקדש, ולכן לא אפשרו לו להחמיץ (ראו ירושלמי פסחים ג א) ואילו החומץ יוצר מחומרים נחותים שהיו הפקר. לאחר החורבן בוטל הפטור על החומץ ביהודה, ראו תוספתא א, ב.

שיתי דופרה, רימי שקמונה, ובנות שקמה מוסטפות הם סוגים מיוחדים של הפירות הללו, שיתכן שגודלו במיוחד.

פתיחת המסכת בפירות ההפקר מלמדת על הגישה של חכמים, שלמרות שהפרשת המעשרות נראית כחובה המוטלת על הצרכן, יסודה בחובת המגדל, ורק אם לא קיים את חובתו מועברת החובה לצרכנים.

תחילת המסכת בהקלות מלמדם על המגמה להקל בדמאי ככל האפשר, כי הוא מפריד בין חכמים לבין עמי הארץ.

(א) הקלין שבדמאי: השיתין, תאני בוסר והרימין שיזף (דומים) והעוזרדין, חבושים ובנות שוח, צנוברים

ובנות פירות שקמה, ונובלות התמרה, תמרי בוסר והגפנין, שמיר והנצפה. צלף

וביהודה: האוג, והחמץ שביהודה, והכוסבר.

רבי יהודה אומר: כל השיתין פטורין - חוץ משל דופרה הנותנות שני יבולים באותה העונה
כל הרימין פטורין - חוץ מרימי שקמונה.
כל בנות שקמה פטורות - חוץ מן המוסטפות:


חטיבה II: קולות במעשר שני שהופרש מן הדמאי[עריכה]

בניגוד למע"ש ולנטע רבעי, שהיו קדושים ולכן פדיונם חוייב בתוספת חומש (מע"ש ד, ג,) והיו חייבים לבערו עד לעונת ביעור המעשרות (ראו מע"ש ה, ו,) ונאסרו לאכילת אבלים אוננים (מע"ש ה, יב,) ולדעת בית שמאי אם הוכנסו לירושלים אין להוציאם משם (מע"ש ג, ו,) מעשר שני של דמאי אינו מקודש, ולכן לא חלים עליו הדינים הללו. הפטור מחומש מאפשר לבעל מע"ש הדמאי להחליפו בפירות חולין בלי קנס, ולתת את מע"ש הדמאי לעם הארץ. חילול מע"ש מחייב הקפדה על סוגי המטבע (מע"ש ב, ו ואילך,) ומובן שאין חומרה כזאת במעשרות הדמאי.

(ב) הדמאי מעשר שני שהופרש מפירות דמאי - אין לו חומש, ואין לו ביעור, ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים - ויוצא,

ומאבדין את מעוטו בדרכים מותר לאכול מעט ממנו בדרך לירושלים, ונותנו לעם הארץ - ויאכל כנגדו,
ומחללים אותו: כסף על כסף, נחושת על נחושת,
כסף על נחושת, ונחושת על הפירות,
ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: יעלה הפירות, ויאכלו בירושלים:

חטיבה III: סוגי מוצרים שאין צורך להפריש מהם דמאי[עריכה]

בנוסף לרשימה שבמשנה א, שנערכה לפי סוגי הפירות - כאן מוסיפים, שגם פירות שבדרך כלל חייבים בדמאי - פטורים ממנו בתנאים מסוימים.

גזירת דמאי חלה רק על מאכלי אדם. הזרעים חייבים בתרו"מ, ראו תרומות ט, ו, אבל בדמאי הקילו.

השטח שמכזיב צפונה (אכזיב של ימינו) הוא בתחום שכבשו עולי מצרים אבל לא כבשו עולי בבל. לפי ההלכה, פירות שצמחו בתחום זה פטורים לגמרי ממעשרות, ולכן לא ברור מדוע מציינים כאן שהם פטורים דווקא מן הדמאי. אולי המשנה משקפת דעה שלפיה יש להפריש מעשרות גם בתחום עולי מצרים.

חלות וכו' הם קודשים, ולגביהם גם עמי הארץ מקפידים על תרומות ומעשרות. בנוסף, הם ניתנים במלואם לכוהנים, ואין משמעות להפרשת מעשרות מהם.

(ג) הלוקח לזרע, ולבהמה, למאכל בהמה קמח לעורות, לעיבוד העורות שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים להרטיב בו בגדים לפני לבישתם - פטור מן הדמאי.

מכזיב ולהלן - פטור מן הדמאי.

חלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושיירי המנחות - פטורין מן הדמאי.

שמן ערב שמן מבושם שנועד לסיכה ולא לאכילה - בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין:


חטיבה IV: קולות בדמאי שעדיין לא תוקן[עריכה]

(ד) הדמאי - מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו,

ראו עירובין ג, ב.

התירו להשתמש בפירות הדמאי לענייני ציבור, כגון עירובין וברכות - כי רוב הציבור היה אוכל דמאי, והקפדה על איסורו הייתה עלולה להגדיל מדי את הפערים החברתיים.

הפרשה בין השמשות - ראו שבת ב, ז.

לגביי סדר הפרשת המעשרות השוו מע"ש ה, יא. בדמאי לא הקפידו על כך.

סגנון המשנה דומה לזה שבמשנה ב, כשם שסגנון משנה ג דומה לזה של משנה א.

המשנה מונה הקלות בדמאי עצמו - בניגוד למשנה ב שעסקה בעיקר במעשרות הדמאי.

השמן מופיע כאן ובמשנה ג "לסוך בו את הכלים".

ומפרישין אותו ערום, בין השמשות.
הא, וכן אם הקדים מעשר שני לראשון - אין בכך כלום.

שמן שהגרדי סך באצבעותיו - חייב בדמאי.

ושהסורק נותן בצמר - פטור מן הדמאי:


לעיון נוסף[עריכה]