ביאור:משנה דמאי פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

---

דיני תרומות ומעשרות בשותפויות

לגבי המקרה ההפוך, שבעל הבית נאמן והאריס הוא עם הארץ - ראו תוספתא ז, ט, המחילה שוב את העיקרון "אין אנו אחראים לרמאים", שפגשנו לעיל ג, ה.

חטיבה I: אריס וחוכר נאמן ממי שאינו נאמן

(א) המקבל שדה באריסות, וחייב לתת להם אחוז מסויים מהיבול מישראל, מן הנכרי ומן הכותי - יחלק לפניהם. ופטור מתרומות ומעשרות על מה שנותן להם

הנכרי דומה לעם הארץ, כי גם השדה שלו חייב בתרו"מ, אם הוא בא"י. ראו דברי ת"ק בתוספתא ו, א, וכן שם הלכה ו, שמחייב גם את האריס להפריש תרו"מ.

הפטור מהפרשת מעשרות על חלקו של המחכיר היהודי דומה לפטור של הסיטונאים, ראו לעיל ב, ד. אבל ראו תוספתא ג, ו, שמחייבת את החוכר במעשרות.

ר' יהודה מבחין בין תשלום מאותו המין הגדל בשדה, שאז פטור החוכר ממעשרות - לבין תשלום בדרכים אחרות (בכסף או ביבול של שדות אחרים), שהוא כתשלום חוב וחייב במעשרות.

החוכר שדה בעד כמות מסויימת של תבואה מישראל - תורם, ונותן לו פטור ממעשרות על החלק שנותן לבעלים, אבל חייב בתרומה.

אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שנתן לו לבעל השדה מאותה השדה ומאותו המין,

אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר - מעשר, ונותן לו:

הנכרי בוודאי לא יפריש מעשרות, ולכן החיוב נשאר על החוכר - בניגוד למחכיר היהודי (משנה א), שיש סיכוי (לא סביר) שיפריש בכל זאת.

ר' יהודה מוסיף שגם אריס מחוייב בתרומות ומעשרות אם השדה הוא שדה אבותיו, משום מראית עין - שאין יודעים שהשדה אינו שלו, וכדי לדרבן אותו לפדות את השדה ולהחזירה לרשותו המלאה. אבל ראו תוספתא ו, ח, שחולקים עליו.

התיאור של אדם שמקבל את שדה אבותיו באריסות מנכרי מייצג את התמונה ההסטורית של התרוששות היהודים בארץ, ושל הפקעת השדות ע"י הרומאים לאחר המרידות בהם, וראו גם גיטין ה, ו.

(ב) החוכר שדה מן הנכרי - מעשר, ונותן לו.

רבי יהודה אומר: אף המקבל שדה אבותיו מן הנכרי - מעשר, ונותן לו:

חטיבה II: אריס מכהן או לוי, וכהן או לוי אריסים של ישראל

(ג) כהן, ולוי, שקבלו שדה מישראל, כשם שחולקין עם בעל השדה בחולין - כך חולקין בתרומה. שבעל השדה מפריש תרומות ומעשרות מחלקו לכל כהן או לוי שירצה

רבי אליעזר אומר: המעשרות - שלהן, שעל מנת כן באו:

ראו תוספתא ז, א-ד.

ר' אליעזר במשנה ג ור' ישמעאל כאן מניחים שההחכרה כללה סעיפים סמויים, של קדימות המחכיר על כוהנים אחרים ושל החשבת המעשר השני כחלק מדמי החכירה.

ההלכה כאן משקפת מצב של ירושלמי עשיר המחכיר שדה מרוחק.

(ד) ישראל שקבל מכהן ומלוי - המעשרות לבעלים.

רבי ישמעאל אומר: הקרתני שאינו בן ירושלים שקבל שדה מירושלמי - מעשר שני כולו, גם מה שיפריש האריס מחלקו - של ירושלמי.

וחכמים אומרים: יכול הוא הקרתני לעלות, ולאכלו בירושלים:

המחלוקת היא במקרה שהבעלים הוא כהן או לוי, בדומה למשנה ד: תנא קמא מבחין בין אריס רגיל לבין המקבל זיתים לשמן, שאינו מוסר לבעל השדה זיתים, אלא חלק מהשמן שהפיק מהם. חובת הפרשת תרו"מ חלה כבר בשלב עצירת השמן, ולכן היא מוטלת על האריס לגבי כל היבול שלו (ראו מעשרות א, ז.) לכן לדעת ת"ק אין האריס חייב לתת אותם לבעלים דווקא. וראו תוספתא ז, ו, שם התנו במפורש שהמעשרות לכהן.

ר' יהודה חולק עליו, וקובע שהבעלים מקבל את התרומות אפילו בהסכם של "מחצית שכר" (ראו בבא מציעא ה, ד,) שבו מנכה האריס את כל הוצאותיו ורק אז נותן חלק מהרווחים לבעלים.

(ה) המקבל זיתים לשמן,

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.

רבי יהודה אומר: ישראל שקבל מכהן ומלוי זיתים "לשמן"

או "למחצית שכר" -

המעשרות - לבעלים:

איסור מכירת זיתים על העץ, עוד לפני המסיק. וראו תוספתא מעשרות ג, יד, שבמכירת יבול הסכימו שני הבתים שניתן למכור מעט יבול לחשוד על טהרות, אבל לא כמות גדולה.

בית שמאי דורשים שהחבר יבטיח שהזיתים שמכר ישארו טהורים. בית הלל מסתפקים בדרישה שהקונה יהיה נאמן על המעשרות. ראו לעיל ב, ב. דעת בית הלל ניתנת להשוואה עם מעשרות ה, ג-ד: הזיתים עדיין לא חייבים במעשרות, אבל ניתן להפריש מהם כבר עתה ("באו לעונת המעשרות" - ראו מעשרות א, ג,) ולכן אסור לגרום לכך שלא יופרשו המעשרות.

המשנה אינה מציגה את הפתרון שהמוכר יעשר את הזיתים לפני המכירה, ולכן ניתן לראות בה גם נסיון להפרדה כלכלית בין החברים לעמי הארץ. גישה שונה ראו למשל בשביעית ה, ז-ח.

(ו) בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חבר את זיתיו, אלא לחבר.

בית הלל אומרים: אף למְעשר.

וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי:

חטיבה III: חלוקת רכוש משותף בין חבר לעם הארץ

(ז) שנים שותפים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת,

אחד מעשר ואחד שאינו מעשר,

המעשר אינו אחראי לחלק של חברו, ולאחר שעישר את חלקו יכול להוציא מהגת את חלקו וזה חולין, למרות שהיה מעורב עם חלק השותף עם הארץ.

אבל ראו תוספתא ו, יא וכן ירושלמי דמאי ו ה, שם נראה שהמעשר חייב להפריש גם על החלק של חברו, אולי כקנס; ונראה שמדובר במחלוקת.

המעשר - מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא:

(ח) שנים שקבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו,

יכול הוא לומר "טול אתה חטים שבמקום פלוני, ואני - חטים שבמקום פלוני,

אתה יין שבמקום פלוני, ואני - יין שבמקום פלוני".

כמו במשנה ז, גם כאן מותר לשותף המעשר לחלק עם חברו את הרכוש המשותף, ואין בכך משום נתינת "דבר שאינו מתוקן".

אבל אסור לו לחלק עם עם הארץ בהנחה שעם הארץ אינו מעשר, ולתת לו את החיטה החייבת במעשרות (בניגוד לשעורה, ראו לעיל א, ג,) או את היין הטמא, ראו תוספתא תרומות ג, יא.

אבל לא יאמר לו "טול אתה חטים, ואני - שעורים", "טול אתה יין, ואני (אטול) שמן":

(ט) חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ,

יכול הוא לומר לו "טול אתה חטים שבמקום פלוני, ואני - חטים שבמקום פלוני,

חזרה על הדין שבמשנה ח, "או שירשו". ראו תוספתא ו, ט, שאסרה אפילו לחלק את החיטין לפי מקום הימצאן.

גם במשנה אין החבר יכול לבחור את חלקו, בדרך שיקבל שעורים שהם מאכל בהמה ופטורים מהדמאי, או יבש שהוא טהור, וניתן לאכלו בטהרה.

כנראה היו חברים בני עמי הארץ, כתוצאה מתהליכים של תשובה.

אתה יין שבמקום פלוני, ואני - יין שבמקום פלוני".

אבל לא יאמר לו "טול אתה חטים, ואני - שעורים", "טול אתה הלח, ואני (אטול את) היבש":

(י) גר ונכרי, שירשו את אביהם נכרי,

הגר אינו מעוניין ביין, שהוא יין נסך, ובע"ז, ואינו יכול ליהנות מהם. המשנה מתירה לו להרויח מקיומם בעקיפין, כי מן התורה אינו יורש את אביו - בניגוד למקרה שבמשנה הקודמת. יתכן גם שההיתר לחלק בצורה כזאת נועד לאפשר גיור ולהקטין את העול הכלכלי הנובע ממנו.

ראו תוספתא ע"ז ד, א, שמוסיפים גם את המקרה שירש עבדים מאביו.

אבל אם כבר הגר קיבל את חלקו ורוצה להחליף - אסור.

יכול הוא לומר "טול אתה עבודה זרה, ואני - מעות",

"אתה יין, ואני - פירות."

ואם משבאו לרשות הגר - אסור:

חטיבה IV: חבר שקנה מעם הארץ ופטור מדמאי

גם לדעת האומרים ששדות גויים בארץ ישראל חייבים במעשרות ובדמאי, בסוריה אין חייבים אלא שדות של יהודים (ראו מעשרות ה, ה.) המשנה דנה בשאלת הנאמנות, לפי העיקרון "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", וראו כתובות פרק ב.

וראו גם תוספתא א, ה, שעם הארץ נאמן גם לחייב את הפירות שמוכר בשוק בא"י במעשר שני.

אם ידוע שהמוכר הוא בעל שדה בסוריא, הרי לא הוא אסר את הפירות ולכן אין ביכולתו להתיר אותם.

(יא) המוכר עם הארץ פירות בסוריא, ואמר "משל ארץ ישראל הן" - חייב הקונה החבר לעשר

"מעושרין הן" - נאמן, שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.

"משלי הן" - חייב לעשר,

"מעושרין הן" - נאמן, שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.

ואם ידוע שיש לו שדה אחת בסוריא - חייב לעשר:

השוו לעיל ד, ה, שם החבר שולח את עם הארץ לקנות לו סחורה.

אם הפריד החבר את הקניה ונתן לעם הארץ את חלקו, או אפילו אם קנה סתם ונתן לעם הארץ את חלקו פטור מהדמאי, כי הפירות לא באו לרשותו אלא היה שליח, בדומה לגר שירש את אביו במשנה י. אבל אם התערבבו הפירות שלו בשל עם הארץ לאחר שהפריד אותם - חייב בדמאי.

(יב) עם הארץ שאמר לחבר "קח לי אגודת ירק", "קח לי גלסקן אחד" -

לוקח סתם בכמות שתספיק לשניהם, ופטור.

ואם אמר "שלי זה, וזה של חברי", ונתערבו -

חייב לעשר, ואפלו הן מאה:

לעיון נוסף

• פרק זה באתר "המשנה כדרכה"