ביאור:תוספתא/דמאי/ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת דמאי פרק שביעי

כהן ולוי שהמעשרות שלהם

(א)
ישראל שקבל באריסות שדה עם פירות מישראל, וכהן מכהן, ולוי מלוי - חולקין ביניהם

ראו משנה ו, ד.
אם לא התנו - המעשרות של המוכר.

ישראל וכהן שקבל שדה מלוי, או ישראל ולוי שקבל שדה מכהן
רשאין להתנות ביניהן שהמעשר לאמצע.

(ב)

ישראל שקבל שדה מכהן, תרומה – לכהן. מעשר ראשון ומעשר שני - חולקין ביניהם

קבל שדה מלוי, מעשר ראשון – ללוי, תרומה ומעשר שני חולקים ביניהן

ראו במשנה הנ"ל.
וראו ספרי במדבר קכא, שממנו עולה שגם המעשר הראשון של הכהן. אבל הברייתא חולקת על כך.
אם הכהן קיבל את השדה מישראל והתנה שיחזיר לו את המעשרות – אסור, כי הוא ככהן המסייע בבית הגרנות, ראו לעיל ה, כג.

לוי שקבל שדה מכהן, תרומה - לכהן; ומעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהן
כהן שקבל שדה מלוי, מעשר ראשון - ללוי. תרומה ומעשר שני חולקין ביניהם
ישראל שקבל שדה מכהן, אמר לו "על מנת שהמעשר שלי", "על מנת שהמעשרות שלך",
"על מנת שהמעשרות שלי ושלך" – מותר
כהן שקבל שדה מישראל "על מנת שהמעשרות שלי" - מותר
"על מנת שהמעשרות שלך" – אסור. "על מנת שהמעשרות שלי ושלך",
אם קבל עליו כדרך המקבלים – מותר, ואם לאו - אסור.

(ג)

ישראל שקבל שדה מכהן, ואמר לו "על מנת שיטול את המעשרות ויתנם לפלוני" – אסור

"על מנת שנטלם אני ואתה וניתנם לפלוני" – מותר

המעשרות חייבים לעבור אצל הלוי או הכהן, ולכן אין להקנות אותם לישראל אחר, אלא אם אומרים שהם עוברים ברשות הכהן.

כהן ולוי, ששכרו ושחכרו ולא קבלו באריסות מכהן ומלוי – המעשרות לשוכר ולחוכר. בניגוד למצב בהלכה א

(ד)
כהן ולוי שמכרו פירות שדה לישראל במחובר לקרקע - מעשרות שלהן

ראו משנה ו, ד.
השורה האחרונה עוסקת במי שקנה מהלוי לאחר המירוח, ומדגישה שגם המעשר הראשון של הקונה חוץ מתרומת המעשר.

בתלוש מן הקרקע, עד שלא מירחו - מעשרות שלהן, משמירחו - מעשרות שלו
מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותן לכהן, והשאר - שלו.

(ה)
מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו - מעשרות שלהן

ראו פאה א, ו.

משמירחו - מעשרות שלו
מפריש תרומה ומעשר ונותנן לכל כהן שירצה.

(ו)
ישראל שקבל מעות מכהן ליקח בהן פירות למחצית שכר

ראו משנה ו, ה.
ברישא התמורה שמקבל הישראל היא המעשר הראשון. וראו לגבי הביטוי "מחצית שכר" ב"מ ה, ד. כאן הבעלים לוקח את האחריות כולה על עצמו ולכן מותר.
בסיפא אם לא נתן הישראל לכהן שכר אלא רק את המעשרות אסור, כי הכהן מסייע לו וראו לעיל ה, כג.

אמר לו "אם פחתו או הותירו - הרי הן שלי. מעשרות – שלך" – מותר
כהן שקבל מעות מישראל ליקח בהן פירות למחצית שכר
אמר לו "פחתו או הותירו - הרי הן שלי, ומעשרות - שלך"
אם נתן לו שכרו – מותר, ואם לאו - אסור.

(ז)
ישראל שקבל שדה מכהן, תרומה – לכהן. מכרה לישראל - חולקין ביניהם.

ראו לעיל הלכה ב. החידוש הוא בשורה השלישית ואילך.

קבל שדה מישראל - חולקין ביניהן. מכרה לכהן - חולקין ביניהם
קבל שדה מבת ישראל - חולקין ביניהן. נשאת לכהן – תרומה לכהן
קבל שדה מבת כהן - תרומה לבת כהן. נשאת לישראל - חולקין ביניהן
נתארמלה או נתגרשה - חזרה לתחלתה.

(ח)
פרתו של כהן שהיתה שומא אצל ישראל, וילדה בכור, הבכור – לכהן, דברי רבי יהודה

ראו ב"מ ה, ה.
חכמים מבחינים בין השומא לבין מחצית שכר, שמופיעה במשנה ו, ה: אם הפרה היא של הכהן והיא נמסרה לישראל למחצית שכר – הבכורות של הכהן.

וחכ"א: הבכור לשניהן. אמר להן רבי יהודה: אי אתם מודים בפירות שדה, שהן שלו?
אמרו לו: שדה - גופה שלו, ופרה - גופה לשניהן
אף פרה, אם היתה גופה שלו, בכור - לכהן.

(ט)
הנותן שדהו בקבלה לגוי ולכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות

עם הארץ בדרך כלל מעשרים, והוא טוב יותר ממי שחשוד על המעשרות. לכן אם התחיל את האריסות לפני החיוב במעשרות אינו אחראי למעשרות עם הארץ.
השורה האחרונה היא לכל המקרים שצריך לעשר: אינו חושש לעשר את אכילת הקבע של האריס מהיבול לפני הגורן, שהרי אכילה זו היא גניבה (למרות שרבים נוהגים כך), ואין אחריות לרמאים, והשוו משנה ג, ה.

אע"פ שאינו רשאי לעשות כן, אע"פ שלא בא לעונת המעשרות
צריך לעשר על ידו משבאו לעונת מעשר
הנותן שדהו בקבלה לעם הארץ, עד שלא באו לעונת המעשרות – אין צריך לעשר על ידו
משבאו לעונת המעשרות - צריך לעשר
כיצד הוא עושה? עומד על הגורן ונוטל, ואינו חושש שאכלו, שאין אחריות לרמאין.

(י)

כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשרות שלו לעולם, ומת - אין לו מעשרות
"על מנת שמעשרות לי ולבני" ומת - מעשרות לבנים
"על מנת שהמעשרות שלי כל זמן ששדה לפניך, מכרה לאחר
אע"פ שחזרה ולקחה ממנו - אין לו במעשרות כלום.

(יא)

ישראל שקבל שדה מכהן, אמר לו "ע"מ שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים" - מותר

"לעולם" – אסור, שאין כהן עושה כהן

אין הישראל יכול לקבל מעשרות ככהן לעולם, אבל יכולים להתנות כך לזמן מוגבל.
במקרה שבסיפא אין ישראל יכול לגבות מעשרות מאחרים כדי לכסות את חובו של הלוי. וראו גם לעיל הלכה ג. אבל את המעשרות שלו יכול לנכות מהחוב, וראו תוספתא תרומות א, טז.

וכן בן לוי שהיה חייב מעות לישראל - לא יהא גובה מאחרים ומפריש עליו, שאין לוי עושה לוי.

(יב)

מפריש ישראל בין ברשות לוי בין ברשות עני, ועושה חשבון באחרונה, דברי רבי מאיר

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין, אלא אם כן נותן לו עישור.

ר' מאיר מתיר לישראל לקנות מראש את המעשר ואת מעשר העני, ולשלם על המעשרות בסוף העיסקה. ר' יהודה וכו' אוסרים, ודורשים שיתן לו כסף מראש, ואז יכול לנכות ממנו את המעשרות.

(יג)

כהן שמכר שדה לישראל, אמר לו "על מנת שהמעשרות שלי ארבע וחמש שנים"
אין רשאי ליטע כרם ולזורעה סטיס ולעשותה שדה קנים שהואיל ואלו דברים שלוקח זמן עד שיגדלו ובינתיים עוברות גם שנות העורלה האסורות בהנאה, הרי בכך הוא גוזל את הכהן, שהרי באותן השנים לא יקבל את המעשרות.
"לעולם" – רשאי ליטעה כרם ולזורעה סטיס ולעשותה שדה קנים. שהכהן ירויח בטווח הארוך