ביאור:תוספתא/דמאי/ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת דמאי פרק ששי[עריכה]

שדה של גוי[עריכה]

(א)
המקבל באריסות שדה מן הגוי - מעשר ונותן לו


השוו משנה ו, א.



אמר רשב"ג: מה אם ירצה הגוי שלא לעשר פירותיו? - אלא חולק ונותן לו בפניו. נותן לגוי את חלקו ופטור מהמעשרות על חלק זה.

(ב)
החולק שדה מן הנכרי - מעשר ונותן לו


אם פירק שותפות עם הגוי לדעת ת"ק צריך לעשר על כל היבולים, ורשב"ג מסתפק בתרומה בלבד.
לכ"ע אם חכר את השדה צריך לעשר את דמי החכירה.



ר"ש אומר: תורם ונותן לו. לפיכך אם חזר הנכרי ונתגייר, או שמכר לישראל - מעשר ונותן לו
שכר ממנו שדה - מעשר ונותן לו
מה בין שוכר לחוכר? השוכר במעות והחוכר בפירות.

(ג)
החוכר שדה מן הנכרי - מעשר ונותן לו.


צריך לנהוג דמאי כי הגוי חשוד להחליף לדעת הברייתא, וראו משנה ג, ד.



לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, את פירות החכירה או שמכר לישראל אחר
חוזר ונוהג בה דמאי.

(ד)
החוכר שדה מן הכותי – מעשר ונותן לו


אוצר וקטרון - כדעת ת"ק בהלכה ג
כותי – ק"ו מהגוי.



ושוקל לאוצר, מס לרומאים שוקל לקטרון לפרנסת החיילים הרומאים - מעשר ונותן לו.

(ה)
לא יאמר ישראל לגר לכותי ולנכרי ולמי שאינו נאמן על המעשרות


יש להתחמק מלעשר את המס בלשון נקיה (P.C.), כדי שלא ליצור מראית עין שמינה אותו לשליחו לתת טבל. אם לא אמר לו במפורש "לך ושלם טבל" אלא ביקש לשחרר אותו מהמס בלי להגדיר כיצד – מותר. וכן במקרה השני, אינו אומר ליהודי שילך לעבוד אצל השלטון אלא מרמז לו בלבד.



"הילך מאתים זוז ושקול תחתי מן האוצר"
אלא אומר לו "פוטרני מן האוצר"
וכן לא יאמר אדם לחבירו היהודי "הילך מאתים זוז ועול תחתי לאומנות" והכנס במקומי לעבודת המלך
אלא אומר לו "פוטרני מן האומנות".

שדה של עם הארץ[עריכה]

(ו)

המקבל באריסות שדה מישראל - תורם ונותן לו. רבי מאיר אומר: מעשר ונותן לו

ר' יהודה אומר: אם נתן לו מאותה השדה ומאותו המין - תורם ונותן לו


ראו משנה ו, א. הברייתא סבורה שהמקבל כחוכר, בניגוד למשנה.
לגבי הזרע ראו ב"מ ה, ח. האריס קיבל זרע ויחזיר את אותה הכמות בזמן הגורן. זכות השימוש בזרע מחייבת את האריס במעשרות, גם לפי המשנה. אבל אם מקובל לשלם את דמי האריסות בגורן – אינו צריך לעשר.
אם לא קיבל זרע אלא כסף – כולם מודים שחייב לעשר.



משדה אחרת וממין או ממין אחר - מעשר ונותן לו
וחכ"א: אם מאותה שדה נתן לו, בין מאותו המין בין ממין אחר - תורם ונותן לו
אם משדה אחרת נתן לו, בין מאותו המין בין ממין אחר - מעשר ונותן לו
קבל הימנו זרע ליתן לו פירות בגורן - מעשר ונותן לו
מקום שחולקין על הגורן - חולק לו בפניו שוויו.
קבל הימנו מעות ליתן לו פירות בגורן – הכל מודים שמעשר ונותן לו.

(ז)

ישראל שקבל שדה מחבירו לקצור כשהוא שבלין, ולהחזיר לו שיבולים כרמו לבצור בענבים, זיתיו למסוק בזיתים

נותן לו כמות שהן


אם מחזיר לו פירות שאינם חייבים במעשרות – כולם מודים שיכול להחזיר בלי לעשר.



שדהו לקצור בחטין ולהחזיר לו גרגרי חיטה כרמו לבצור ביין זיתיו למסוק בשמן - מעשר ונותן לו.

(ח)
העיד רבי יוסי בן המשולם משום ר' נתן אחיו, שאמר משום ר' אלעזר בן חסמא


ראו משנה ו, ב. אפילו בשדה אבותיו אינו צריך לעשר אם החזיר לו זיתים ולא שמן.



המקבל שדה אבותיו מן הנכרי למוסקו לזיתים - נותן לו כמות שהן.

(ט)
חבר ועם הארץ שירשו את אביהן עם הארץ


ראו משנה ו, ט, המתירה לעשות כך.
אבל גם לפי התוספתא אין החבר חייב במעשרות על החלק של אחיו.
לאחר שקיבל את חלקו עליו לשרוף את התרומה הלחה, שהוכשרה לקבל טומאה.



אינו רשאי שיאמר לו "טול אתה חטים שבמקום פלוני שהוכשרו לקבל טומאה ואני חטים שבמקום פלוני,
אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני"
אלא חולקים בשווה. אפילו חבר חולק לו בפניו.
חבר אוכל את היבש ושורף את הלח, מפני שאמרו כל טהרותיו של עם הארץ נשרפות.

(י)

ירשו את אביהן חבר - רשאי שיאמר "טול אתה חטין שבמקום פלוני ואני חטין שבמקום פלוני

אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני"


אם האב היה חבר - חזקה שכל הפירות טהורים, ולכן יכולים לחלק בין הלחים ליבשים.
חלוקת המעשר השני היא לאחר הפדיון שלו, ואז מותר לחלק כפי שרוצים.



אע"פ שאמרו "חבר שמת והניח בנים חברים ועמי הארץ
לא יוריש טהרותיו לעמי הארץ אלא לחברים בלבד"
הניח מעשר שני - אין רשאי שיאמר לו "טול אתה חטים ואני אטול שעורים, אתה יין ואני שמן"
אלא אומר לו "טול אתה מעות של חטים ואני מעות של שעורין
טול אתה מעות של יין ואני מעות של שמן."

(יא)

חבר ומי שאינו נאמן על המעשרות שלקחו פירות, שירשו או שנשתתפו ופירקו את השותפות.

רשאי שיאמר לו "טול אתה חטין ואני שעורין, אתה יין ואני שמן"


הירושה והקניה הן במידה גסה ולכן יכול החבר לחלק לאחר דמאי, ואינו חייב לעשר. אבל אם השותפות היתה גם לאחר שקנו חייב החבר לעשר את הכל.
התוספתא מחמירה בעניין השותפות ומחייבת את החבר לעשר חצי מהחלק של חברו, והשוו משנה ו, ז, לפיה הוא פטור מהאחריות על חלק חבירו.



שכל דבר שמותר למוכרו דמאי - רשאי לעשות כן
לקחו גדיש של תבואה, עביט של ענבים, ומעטן של זיתים - זה מעשר את שלו וזה מעשר את שלו
אם לקחו ואח"כ שתפו - צריך לעשר על הכל
זה הביא שבלין שלו וזה הביא שבלין שלו, זה הביא סלי זיתים משלו וזה הביא סלי זיתים משלו,
זה הביא סלי ענבים משלו וזה הביא סלי ענבים משלו, או שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת
אחד מעשר ואחד שאינו מעשר - המעשר מעשר את שלו ודאי, וחצי חלקו של חבירו דמאי.

(יב)

גר ונכרי שירשו את אביהן נכרי - רשאי שיאמר לו "טול צלמים ואני כלים, אתה יין ואני פירות"

אונקלוס הגר חלק מאחיו והחמיר על עצמו: הוליך חלקו לים המלח


כיוון שלפי ההלכה אין ירושה לגויים, אבל למעשה יש, יכול היורש לחלק את הירושה כרצונו, וראו משנה ו, י.



ירשו את המרחץ רשאי שיאמר לו "תהא שבת בחלקך וחול בחלקי".

(יג)

ישראל ונכרי שלקחו ביתו של נכרי - אין רשאי שיאמר לו "טול אתה צלמים ואני כלים

אתה יין ואני פירות"


כאן הקונה זכה גם לפי התורה בחצי מהבית, ולכן אינו יכול לחלק אותו בדיעבד, אלא אם התנה כך מראש.



לקחו מרחץ - אין רשאי שיאמר לו תהא שבת בחלקך וחול בחלקי
ואם התנה עמו מתחלה על מנת לעשות כן - מותר.

(יד)

עיר שיש בה ישראל ונכרים, שומרי ישראל ושומרי נכרים, מתוקנין ושאין מתוקנין פירות מתוקנים ושאינם

שומרין מתוקנין שומרים את הפירות המתוקנים ושומרין שאינן מתוקנין


אם התנו השומרים מראש שהם שומרים רק את הפירות המתוקנים – רשאים, אבל אם כבר שמרו ונזכרו בזמן החשבון – אינם יכולים להתנות כך אלא חייבים לעשר את כל הפירות על חשבונם.
והשוו לעיל ה, יז.



רשאין לומר זה לזה "צפון העיר בחלקנו ודרומו בחלקכם"
אם באו לבית חשבון - אסור.