ביאור:משנה דמאי פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

נאמנות עמי הארץ במקרים מיוחדים[עריכה]

חטיבה I: מארחים ומתארחים בשבת[עריכה]

בשבת משעים מפני עונג השבת את תקנות הדמאי, ומתיחסים לעמי הארץ כאל חברים, כשם שנוהגים בשעת הרגל (ראו נדה לד א.) אבל במוצאי שבת חוזר המצב לקדמותו, ואין מאמינים להם.

בירושלמי מוסיפים הסבר, שעמי הארץ נמנעים מלשקר בשבת!

אם המוכר מעיד שהתבואה מעושרת, ולפיכך לא היה צריך לעשר ולהפריש תרומת מעשר כלל - ניתן להאמין לו. אם משום שהעניין כרוך בהפסד מרובה, כי התבואה כולה בספק תרומה, ודינה "מדומעת", או משום שעם הארץ נאמן במקרה זה, והשוו לעיל, א, ג.

ר' שמעון שזורי מתיר לסמוך על עדות המוכר גם בימות החול, שבהם ניתן לפתור את הבעיה - בעד מחיר מסויים - בדרכים אחרות, ראו תרומות ה, א. וראו תוספתא תרומות ה, טו, שר' שמעון טוען שתרומת מעשר של דמאי שחזרה והתערבה בתבואה אינה מדמעת.

(א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן לפני כניסת השבת

שואלו בשבת האם הם מעושרים ואוכל על פיו
חשכה מוצאי שבת - לא יאכל, עד שיעשר.

לא מצאו, אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות "מעושרין הן"

אוכל על פיו.
חשכה מוצאי שבת - לא יאכל עד שיעשר.

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, שהתערבה בתבואה לאחר שהפריש אותה.

רבי שמעון שזורי אומר: אף בחול שואלו - ואוכלו על פיו:


כדי למנוע את ההפסד, וכדי למנוע את העלבון של עם הארץ, ומפני עונג שבת - יכול להאמין לעם הארץ שפירותיו מעושרים. הירושלמי מעמיד את המשנה בהזמנה למשתה נישואין, ואין הכרח להעמדה זו - אבל היא חוזרת על סיטואציה של נישואין בין נאמנים לבין עמי הארץ, כמו לעיל ג, ו.

אבל במהלך השבוע על הנאמן, שיודע מראש שבשבת יוזמן לסעודה אצל עם הארץ - להפריש מעשרות לקראתה, או לוודא שאכן עם הארץ הפריש אותם בפניו. וראו לעיל ז, א.

מדוע מדיר עם הארץ את הנאמן? האם לפנינו נסיון נואש למנוע את הפיצול החברתי? מה חושבים על כך חז"ל?

(ב) המדיר את חברו שיאכל אצלו עם הארץ שאמר לנאמן "אם לא תאכל אצלי - יהיה כל רכושי אסור עליך בהנאה", והוא אינו מאמינו על המעשרות,

אוכל עמו בשבת הראשונה, ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות,
ובלבד שיאמר לו "מעושרין הן".

ובשבת שניה שהיה לו זמן לפתור את הבעיה, אף על פי שנדר ממנו הניה - לא יאכל עד שיעשר:


חכמים מסתפקים בהגדרת המעשר, כזכר למעשר עני, אבל אין לעני זכות לדרוש אותו למעשה כי מדובר על דמאי. ר' אליעזר טוען שאם לא נותנים את המעשר לעני אין טעם לקרוא לו שם.

יתכן גם שהסיבה היא שהיה מקובל להפריש מעשר עני יותר מאשר מעשרות אחרים.

המשנה מסייגת את משנה ב, ומצמצמת את אי הנאמנות למעשר ראשון או שני.

וראו את פרשנות ר' יוסי לר' אליעזר בתוספתא מע"ש ד, ה.

(ג) רבי אליעזר אומר: אין אדם צריך לקרות שם להגדיר את מקומו של למעשר עני של דמאי.

וחכמים אומרים: קורא שם, ואין צריך להפריש:


(ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי - לא יטלם בשבת.

ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו

אין להפריש את המתנות מהפירות בשבת, כי הדבר הוא כהוצאה לרשות הכהן או העני. ביו"ט מתירים בית הלל להעביר את התרומה לכהן - בתנאי שהפריש אותה לפני השבת, אבל בית שמאי אוסרים (ביצה א, ו). אם לא הפריש - בעל הבית אינו יכול לאכול מפירותיו בשבת. המשנה אינה מזכירה את הלוי, כי את המעשר הראשון ניתן להפריש במוצאי שבת.

הכהן או העני אוכלים את חלקם, ואז מותר גם לבעל הבית לאכול. אבל חייב להודיע להם, כדי לא ליצור רושם של נדיבות שאינו מוצדק.

הפעם הנאמן הוא המארח, בניגוד למשנה ב.

יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם:


חטיבה II: מי שאינו מכיר את סַפק הפירות[עריכה]

כאן ניתן לומר את האימרה: "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהיה נאמן על של אחרים?" - ראו לעיל ב, ב.

וראו תוספתא ה, ו, שר' יוסי מחמיר אפילו אם נקב בשמו של המוכר.

(ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות

"קח לי קנה לי פירות ממי שהוא נאמן" ו"ממי שהוא מעשר"
אינו נאמן.
"מאיש פלוני" - הרי זה נאמן.

הלך ליקח ממנו, ואמר לו "לא מצאתיו, ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן" - אינו נאמן:


מדובר על מי שמחפש נאמנים כדי למסור להם תרומה או מעשר ראשון, וכדי לקנות מהם אוכל מעושר.

בתוספתא ה, ח נוסף כאן: "במה דברים אמורים? - בזמן שאין מכיר שם אדם, אבל אם היה מכיר שם אדם - לא יטול אלא מן המומחה."

אין אדם שאינו מוּכר נאמן להעיד על עצמו, אבל נאמן על חבירו.

אם העידו זה על זה באותו עניין, כגון בעניין מעשרות - אינם נאמנים, אבל אם העידו בעניינים שונים, כמתואר במשנה - נאמנים.

אם נעדיף את הפירוש ל"מוכר ישן" כמקפיד על איסור ה"חדש" - נוכל להוסיף דין זה לרשימת הדינים שהתערערו, כמו דיני המעשרות.

(ו) הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם

אמר: "מי כאן נאמן?" "מי כאן מעשר?"
אמר לו אחד: "אני איני נאמן, איש פלוני נאמן" - הרי זה נאמן.

הלך ליקח ממנו,

אמר לו "מי כאן מוכר ישן?" יין ישן, או תבואה ישנה סמוך לפסח, שהחדש אסור אמר לו "מי ששלחך אצלי"
אף על פי שהן כגומלין זה את זה - הרי אלו נאמנין:


החמרים אינם מוכרים לאנשי העיר, ויתכן שתכננו מראש את הדברים, במיוחד אם דבריהם הם זה בפני זה. יתכן שאם אמרו את הדבר בנפרד יסכימו חכמים לר' יהודה.

(ז) החמרים שנכנסו לעיר,

אמר אחד: "שלי חדש, ושל חברי ישן", התבואה ישנה, או היין ישן "שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן" למעשרות
אינן נאמנין כי חברו נמצא במקום ומאזין..
רבי יהודה אומר: נאמנין.


לעיון נוסף[עריכה]