ביאור:משנה דמאי פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

לפי תרומות א, ה, אין לתרום או לעשר מהפטור על החייב וההפך. לכן אם יש דמאי ממקורות שונים - אין לעשר עליהם בבת אחת, וראו בסוף הפרק.

הפרשת תרומות ומעשרות ממקורות שונים[עריכה]

חטיבה I: קניית לחם[עריכה]

(א) הלוקח מן הנחתום, שאינו נאמן כיצד הוא מעשר?

התרומה כנראה ניתנה כבר ע"י החקלאי, אבל את שאר המתנות, כולל החלה - מניחים שיש להפריש מהדמאי. מעשר עני אינו מופיע: אולי פשוט לא מדובר בו ואולי לא היה צורך להפריש אותו מהדמאי (ראו לעיל ד, ג.). הישראל מפריש בעצמו את תרומת המעשר. החלה מופרשת לפי תעריף הנחתום, (ראו חלה ב, ז) ההפרשה של המעשרות היא ע"י קריאת שם בלבד, ואין המשנה מחייבת לתת אותם בפועל. בכך נראה שאפילו הנאמנים מיישרים קו עם עמי הארץ.

נוטל כדי תרומת מעשר וחלה, ואומר:
"אחד ממאה ממה שיש כאן - הרי בצד זה מעשר, ושאר מעשר - סמוך לו,
זה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו, והשאר - חלה,
ומעשר שני בצפונו" או "בדרומו, ומחולל על המעות":


(ב) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת - נוטל אחד משלשים ושלש ושליש, 3% ואומר:

המשנה עוסקת בהפרשה מטבל ולא מדמאי. היא מציגה את הדמיון בין התרומה הגדולה לבין החלה שהוזכרה במשנה א.

שיעור התרומה הוא 2%, כלומר עין בינונית (ראו תרומות ד, ג.) גם כאן אין התיחסות למעשר עני.

"אחד ממאה ממה שיש כאן - הרי זה בצד זה חולין, והשאר - תרומה על הכל.
ומאה חולין שיש כאן - הרי זה בצד זה מעשר, ושאר מעשר - סמוך לו
זה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו,
ומעשר שני בצפונו" או "בדרומו, ומחולל על המעות":


בתוספתא ה, ט מובאים דברי ר' שמעון כהמשך המשנה הקודמת, ואז מובן הניסוח "תרומת מעשר". ליברמן מסביר שהתוספתא עוסקת בלוקח מן הפלטר או מהמנפול, כבמשנה הבאה, ואז חולק ר' שמעון על ר' יהודה, ומתיר להפריש חלה אחת על הכל, למרות שאין להפריש מעשר משותף, אבל העיקר חסר שם. כמו כן לא מובן מיקום דברי ר' שמעון במשנה.

לפי המשנה נראה שר' יהודה אינו עוסק בחלה, ואינו חולק על ר' שמעון. ר' שמעון אינו מזכיר במפורש את המעשר, כי לא היה נהוג לתת אותו בפועל - כבמשנה א. ר' יהודה מסביר, בניגוד לדברי ר' מאיר, שיש לחשוש שהנחתום עירב חיטים ממקורות שונים.

(ג) הלוקח מן הנחתום

מעשר מן החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה,
אפילו מטפוסין הרבה, אם שתי הככרות הן בצורות שונות דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אוסר,
שאני אומר: חטים של אמש היו משל אחר,
ושל היום היו משל אחר.
רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר, ומתיר בחלה שאיננה תלויה במקור החיטה:


פירוש המשנה תלוי במנהג הפלטר. ר' מאיר הכיר פלטרים גדולים, שקנו את הלחם מכמה אופים - ואילו ר' יהודה חי בציפורי, שבה היו פחות אופים שונים, והפלטרים היו נציגי האופים.

וראו הרחבת דברי ר' מאיר בתוספתא ה, יב.

(ד) הלוקח מן הפלטר מוכר לחם שאינו אופה - מעשר מכל טפוס וטפוס, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מאחת על הכל.
מודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול, אדם שהוא בעל זכות מיוחדת ("מונופול") למכור לחם מסוג זה, ואינו אופה שהוא מעשר מכל אחד ואחד:


חטיבה II: קניית מוצרים ממי שיש לו יותר ממקור אספקה אחד[עריכה]

מדובר בעני שחיזר על הפתחים, ולא במתנות עניים. אם רוצה העני לעשר דמאי (לאכילתו עצמו - ראו לעיל ג, א - או כדי למכור לאחרים), מעשר מכל מתנה ומתנה. לדעת ר' יהודה ההיתר לבלול את התמרים הוא רק אם קיבל כמות גדולה.

לגבי קנייה מהעני השוו פאה ח, ג-ד: אין סתם עניים נאמנים על הפת, אבל יש עניים מיוחדים נאמנים.

הרמב"ם מסביר שאם נתנו לעני כמות גדולה, יש סיכוי טוב שהנותן הפריש מעשרות, ולכן התירו לעני לבלול את התמרים.

(ה) הלוקח מן העני,

וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה
מעשר מכל אחד ואחד.
ובתמרים ובגרוגרות - בולל ונוטל.
אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהמתנה מרובה
אבל בזמן שהמתנה מועטת - מעשר מכל אחד ואחד:


ראו לעיל ב, ד, שהסיטונאי רשאי למכור דמאי. הוא קונה מהרבה בעלי בתים, ולכן אם אינו אומר מה מקור הסחורה - אין לעשר מזה על זה, כמו במקרה של העני במשנה הקודמת.

(ו) הלוקח מן הסיטון, וחזר ולקח ממנו שניה

לא יעשר מזה על זה - אפילו מאותו הסוג, מאותו סל אפילו מאותו המין.
נאמן הסיטון לומר "משל אחד הם".


למרות שגם בעל הבית מוכר לעיתים פירות מיצרנים שונים, כפי שראינו בסוף המשנה, לא הטריחו חכמים את הקונה לעשר מכל קניה, כי מצב כזה נדיר יחסית.

בעל הבית עצמו, אם הוא נאמן - צריך להקפיד על ההפרדה בין המקורות של האספקה שלו, כמו העני במשנה ה.

(ז) הלוקח מבעל הבית, עם הארץ וחזר ולקח ממנו שניה

מעשר מזה על זה - אפילו משתי קופות, אפלו משתי עיירות.

בעל הבית נאמן שהיה מוכר ירק בשוק, בזמן שמביאין לו מגינותיו - מעשר הוא מאחת על הכל.

ומגינות אחרות - מעשר מכל אחד ואחד:


חטיבה III: עירוב טבל ממקורות שונים[עריכה]

בעניין זה קל הטיפול בטבל מהטיפול בדמאי.

המשנה מתירה אפילו לנאמנים למכור טבל (בעניין המעשרות) לצורך!

(ח) הלוקח טבל משני מקומות שהופרשה ממנו תרומה גדולה בלבד, ובודאי לא מעשרות - מעשר מזה על זה

אף על פי המצב אינו תקין, שהרי אסור למכור טבל, אבל בדיעבד מכרו. שאמרו: אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך:


לדעת ר' אליעזר פירות הכותים דומים לדמאי, שאין מעשרים בו מזה על זה. וכל שכן אין מעשרים לדעתו משל כותים על של ישראל וכדומה, וראו תוספתא ה, כד.

המשנה מניחה שגם פירות הגוי חייבים במעשרות אם גדלו בא"י, וראו גם לקמן ו, א-ב.

(ט) מעשרין משל ישראל מפירות טבל - על של נכרי פירות שגדלו בארץ, משל נכרי - על של ישראל,

משל ישראל - על של כותים, משל כותים - על של כותים.
רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים:

חטיבה IV: תרומה שניתנה שלא לצורך[עריכה]

אם תרם מן הפטור מתרומה על החייב בה או מהחייב בה על הפטור ממנה - הרי זו מתנה לכהן אבל לא קיים מצוות תרומה. במקרה הראשון חייב לתרום מהחייב, ובמקרה השני לא, אבל הכהן חייב בשני המקרים להפריש מה"תרומה" מעשר ותרומת מעשר.

(י) עציץ נקוב - הרי זה כארץ.

תרם מהארץ על עציץ נקוב, מעציץ נקוב על הארץ - תרומתו תרומה.
משאינו נקוב על הנקוב - תרומה, ויחזור ויתרום.
מן הנקוב על שאינו נקוב - תרומה,
ולא תאכל - עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:


ראו במשנה הקודמת. העיסוק בדיני העציצים הובא כהקדמה למשנה זו.

(יא) תרם מן הדמאי על הדמאי, מדמאי על הודאי - תרומה, ויחזור ויתרום.

מן הודאי על הדמאי - תרומה,
ולא תאכל - עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:


לעיון נוסף[עריכה]