לדלג לתוכן

משנה דמאי ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דמאי פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר זרעיםמסכת דמאיפרק שני ("ואלו דברים")>>

פרקי מסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום.

הדבילה, והתמרים, והחרובים, האורז, והכמון.

האורז שבחוצה לארץ, כל המשתמש ממנו פטור.

המקבל עליו להיות נאמן, מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ.

רבי יהודה אומר, אף המתארח אצל עם הארץ נאמן.

אמרו לו, על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?

המקבל עליו להיות חבר, אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.

רבי יהודה אומר, אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, ולא יהא מטמא למתים, ומשמש בבית המדרש.

אמרו לו, לא באו אלו לכלל.

הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה.

החנוונים אינן רשאין למכור את הדמאי.

כל המשפיעין במדה גסה, רשאין למכור את הדמאי.

אלו הן המשפיעין במדה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה.

רבי מאיר אומר, את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה, טפלה דקה לגסה.

את שדרכו להמדד בדקה ומדד בגסה, טפלה גסה לדקה.

איזו היא מדה גסה?

ביבש, שלושת קבין, ובלח, דינר.

רבי יוסי אומר, סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק, כל זמן שהוא מוכרן אכסרה, פטור.

(א) וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם:
הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים, הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן.

הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.

(ב) הַמְּקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן,
מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל,
וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר,
וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ,
וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן.
אָמְרוּ לוֹ:
עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?
(ג) הַמְּקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר,
אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ,
וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח.
וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ,
וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה,
וְלֹא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק,
וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים;
וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
אָמְרוּ לוֹ:
לֹא בָּאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל:
(ד) הַנַּחְתּוֹמִים לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ,
אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה.

הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי.

כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה, רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי.
אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה,
כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְּבוּאָה.
(ה) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בַּגַּסָּה וּמְדָדוֹ בַּדַּקָּה, טְפֵלָה דַּקָּה לַגַּסָּה.
אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בַּדַּקָּה וּמָדַד בַּגַּסָּה, טְפֵלָה גַּסָּה לַדַּקָּה.

אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַסָּה?

בַּיָּבֵשׁ, שְׁלֹשֶׁת קַבִּין;
וּבַלַּח, דִּינָר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
סַלֵּי תְּאֵנִים וְסַלֵּי עֲנָבִים וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק,
כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסְרָה,
פָּטוּר.


נוסח הרמב"ם

(א) ואלו דברים, מתעשרין דמאי בכל מקום-

הדבלה, והתמרים, והחרובין,
והאורז, והכמון.
האורז שבחוצה לארץ -
כל המשתמש ממנו - פטור.


(ב) המקבל עליו להיות נאמן -

מעשר את שהוא אוכל,
ואת שהוא מוכר,
ואת שהוא לוקח,
ואינו מתארח אצל עם הארץ.
רבי יהודה אומר:
המתארח אצל עם הארץ - נאמן.
אמרו לו:
על עצמו אינו נאמן,
כיצד יהא נאמן על של אחרים?.


(ג) המקבל עליו להיות חבר -

אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש,
ואינו לוקח ממנו לח,
ואינו מתארח אצל עם הארץ,
ולא מארחו אצלו בכסותו.
רבי יהודה אומר:
אף לא יגדל בהמה דקה,
ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק,
ולא יהא מיטמא למתים,
ומשמש בבית המדרש.
אמרו לו:
לא באו אלו, לכלל.


(ד) הנחתומין -

לא חייבו אותם חכמים להפריש - אלא כדי תרומת מעשר וחלה.
החנוונים -
אינן רשאין למכור את הדמאי.
כל המשפיעין במידה גסה -
רשאין למכור את הדמאי.
ואלו הן המשפיעין במידה גסה? -
כגון הסיטונות, ומוכרי תבואה.


(ה) רבי מאיר אומר:

את שדרכו למדוד בגסה, ומדדו בדקה - טפלה דקה לגסה.
ואיזו היא מידה גסה? -
ביבש - שלשת קבין; ובלח - דינר.
רבי יוסי אומר:
סלי תאנים, וסלי ענבים, וקופות של ירק,
כל זמן שהוא מוכרן אכסרה - פטור.