תפארת ישראל על דמאי ב

משנה דמאי, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום: אפילו מכזיב ולהלן. דחזקתן מארץ ישראל באו וחייבים במעשרות מד"ס:

הדבילה והתמרים והחרובים האורז והכמון: קיממעל:

האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו: אפילו בארץ ישראל ומהאי טעמא לא נקט סתם פטור:

פטור: דאורז שמחו"ל ניכר הוא דשל א"י לבן ביותר. משא"כ אורז שבחו"ל סביב א"י. אדום הוא וכ"כ בירושלמי. משא"כ שאר מינין שבאו לא"י אתו לאחלופי:

משנה ב

המקבל עליו להיות נאמן: ולא יהיו פירותיו דמאי:

מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר: משדהו:

ואת שהוא לוקח: אפילו ע"מ למכור:

ואינו מתארח אצל עם הארץ: שיתעכב כאורח בביתו דחשדינן ליה שיבא לאכול אצלו. ובבאו עדים שקבל בפני ג'. ושהתנהג בכל אלו ל' יום סגי:

ר' יהודה אומר אף המתארח אצל עם הארץ: ואומר שלא אכל אצלו. או שאכל ועישר מה שאכל:

אמרו לו על עצמו אינו נאמן: נ"ל דה"ק הרי גם על עצמו. ר"ל מה שאוכל או מוכר בביתו. אמרי' דאינו נאמן עדיין עד שיביא עדים שעישר הכל. והיאך נאמינו על של אחרים. ר"ל על הע"ה שהתארח אצלו. שהוא ודאי אינו מעשר. והיאך נאמין לזה כשיאמר שעישר מה שאכל. והרי רגלים לדבר שאכל מה שאינו מעושר:

כיצד יהא נאמן על של אחרים: דבכל דוכתא אשכחן דנאמן טפי על של עצמו מעל של אחרים [כחגיגה פ"ג מ"ה ומכשירין פ"ו מ"ג]:

משנה ג

המקבל עליו להיות חבר: נ"ל דחבר נקרא אדם שרשאין הפרושים להתחבר אליו מדנזהר לענין טהרות. שלא יהיו בגדיו ומאכליו בחזקת טומאה. ואפילו ת"ח א"נ על זה עד שיקבל וירגיל א"ע ל"י. מיהו א"צ הת"ח לקבל בפני ג':

אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש: דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. מיהו אנן קי"ל דמותר:

ואינו לוקח ממנו לח: משא"כ יבש נאמן ע"ה שלא הוכשר. אבל א"נ שלא נטמא דאינו בקי בזה. ולאאמ"ו הגאון זצוק"ל נאמן שלא הוכשר מס"ס. ולהכי א"נ אטומאה במגו. מדא"נ דלא הוכשר רק מס"ס ולא מצ"ע. עכלה"ט:

ואינו מתארח אצל עם הארץ: אפילו אצל ע"ה שכבר קבל להיות נאמן על מעשרות. שמא יתטמא אצלו:

ולא מארחו אצלו בכסותו: דבגדו כמדרס לפרושים. שמא ישבה עליהן נדה ומטמא בהיסט. משא"כ מע"ה גופיה דאינו מטמא רק במגע. יכול להזהר:

ר' יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה: דאסור לגדלן בא"י שמא ירעו בשדות אחרים:

ולא יהא פרוץ בנדרים: לנדור הרבה שמא יעבור:

ובשחוק: דמרגיל לזנות דשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה:

ולא יהא מטמא למתים: ר"ל אינו חושש להטמא למתים אף באין צורך:

אמרו לו לא באו אלו לכלל: דמה נוגע זה לטהרות ור"י סבר מתוך שמתנהג בפרישות באלו. מחזקינן ליה נמי שיזהר לענין טהרות ג"כ:

משנה ד

הנחתומים: נחתום חבר שקנה דמאי:

לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה: והלוקח ממנו יפריש מעשר שני. משום דהשוטרים מכריחין לנחתומים למכור בזול. ונ"ל דלא הרויח הנחתום רק שא"צ להפריש מע"ש. אבל עכ"פ צריך לקרוא שם למעשר ראשון ולמעשר עני בשנתו. וכלקמן [פ"ד מ"ג] דהרי לא מפסיד מידי בשיקרא שם. מיהו במוכר לע"ה חייב בכל:

החנונים אינן רשאין למכור את הדמאי: מדמשתכר הרבה. חייבוהו גם במע"ש:

כל המשפיעין במדה גסה: שמוכרים הרבה ביחד:

רשאין למכור את הדמאי: מדדרכם לתת מדה גדושה ואינן מרויחים הרבה:

אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות: סוחר גדול בלח:

ומוכרי תבואה: סוחר גדול ביבש:

משנה ה

רבי מאיר אומר את: דבר שדרכו וכו':

שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה: ופטור:

את שדרכו להמדד בדקה ומדד בגסה טפלה גסה לדקה: וחייב לעשר:

ובלח דינר: מה ששוה דינר ודינר ו' מעין [ומעה וזוז שוין] ומעה כסף משקל ט"ז שעורים:

ר' יוסי אומר סלי תאנים וסלי ענבים וקופות: פאססער מלאות ירק:

של ירק כל זמן שהוא מוכרן אכסרה: לפי האומד:

בועז

הלכתא גבירתא