ברטנורא על דמאי ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

אלו דברים - בכל מקום. אפילו מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכרי שאין דוגמתן אלא בארץ ישראל:

והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור - אפילו בארץ ישראל דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי באורז של א"י. אבל שאר דברים הנזכרים במתניתין איכא מינייהו בארץ ישראל דדמו לאותן שבחוצה לארץ, אלא דהנהו דחשיבי שדרך לנושאם מתוך חשיבותן למקומות שאין כיוצא בהן בעו עשורי דבידוע שמארץ ישראל הן :

(ב)

להיות נאמן - על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך:

את שהוא לוקח - ע"מ למכור, דאילו על מנת לאכול הא תנא רישא מעשר את שהוא אוכל:

ואת שהוא מוכר - מפירות קרקעותיו:

על עצמו אינו נאמן - שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן כשהוא מתארח אצל עם הארץ. ור"י סבר שאינו מפסיד נאמנותו בכך. ואין הלכה כר, יהודה:

(ג)

להיות חבר - לענין טהרות דהיינו פרוש ויהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל עליו דברי חברות, אלא א"כ היה זקן ויושב בישיבה. והמקבל עליו דברי חברות צריך להרגיל עצמו שלשים יום ואח"כ יהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואין קבלת דברי חברות בפחות משלשה חברים, אלא א"כ היה המקבל תלמיד חכם שאין צריך בפני שלשה , ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו:

לח ויבש - דאין מוסרים טהרות לעם הארץ, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:

ואין לוקח ממנו לח - אבל יבש לוקח ממנו שלא הוכשר לקבל טומאה כל זמן שלא בא עליו משקה. ונאמן עם הארץ לומר הפירות דללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו:

ולא יתארח אצל עם הארץ - שלא יטמא ויבא ויטמא טהרות:

ולא מארחו - לעם הארץ:

אצלו בכסותו - דכסות עם הארץ טומאתו חמורה מטומאת עם הארץ עצמו דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים. אי נמי לכך אמרו לא מארחו אצלו בכסותו דממגע עצמו יכול ליזהר טפי ממגע כסותו:

אף לא יגדל בהמה דקה - שאסור לגדל בהמה [דקה] בארץ ישראל שלא ירעו בשדות אחרים:

ולא יהא פרוץ בנדרים - שסופו לבא לידי חלול:

ולא יהא פרוץ בשחוק - דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:

ומשמש - תלמידי חכמים בבית המדרש:

לא באו אלו לכלל - דאין ענינם נוגע לטהרות. ואין הלכה כר"י:

(ד)

הנחתומים - נחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהיא דמאי לא חייבו אותו חכמים להפריש:

אלא כדי תרומת מעשר - שהיא אחד ממאה אבל לא מעשר שני, מתוך ששוטרי המלך ונוגשיו חובטים אותם בכל שעה ואומרים להם מכרו בזול לא הטריחו עליהם חכמים במעשר שני שטרחו מרובה שצריך לאכלו בירושלים. ודוקא כשמוכר לחבר שהלוקח יפריש מעשר שני, אבל אם מוכר לעם הארץ חייב להפריש מעשר שני קודם שימכור:

החנונים - שמוכרים מעט מעט בחנות, אינן רשאין למכור את הדמאי, הואיל והן משתכרים הרבה עליהם מוטל לתקן. אי נמי מפני שרגילין למכור לתינוקות שלא יאכלו התנוקות דבד שאינו מתוקן:

כל המשפיעים - שמוכרים בשפע הרבה ביחד:

במדה גסה - לקמן מפרש כמה היא מדה גסה:

רשאין, למכור את הדמאי - דרך המוכרים הרבה ביחד להוסיך על המדה ולכך נקראו משפיעים שעושין מדה גדושה ומוסיפים על דמדות. ומשום הכי לא הטילו עליהם להפריש את הדמאי אלא על הלוקח מהם:

סימונות - הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה מבעלי התבואה ומוכרים אותה לחנונים במדה גסה:

(ה)

את שדרכו, להמדד בדקה ומדדו בגסה - גרסינן:

טפילה דקה לגסה - ופטור כשהוא מוכר בגסה, ולא אמרינן כיון דדרכו למוד בדקה חייב אף כשמודד בגסה :

ובלח דינר - מדה שיש בה מה שהוא שוה דינר. לפי שלא היתה מדד ידועה ללח שהשער משתנה תמיד לכך שיערו בדמים:

אכסרה - לא במדה ולא במשקל אלא לפי האומד, פטור דהוי כמוכר בגסה. ואין הלכה כר' יוסי: