משנה דמאי ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום.

הדבילה, והתמרים, והחרובים, האורז, והכמון.

האורז שבחוצה לארץ, כל המשתמש ממנו פטור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם:

הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים, הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן.

הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.

נוסח הרמב"ם

ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבלה והתמרים והחרובין והאורז והכמון האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור.

פירוש הרמב"ם

כבר הקדמנו בפרק הקודם לזה, שמכזיב ולהלן פטור בדמאי. ואמר עתה, שאלו הדברים הנזכרים – מחוייבים דיני דמאי בכל מקום, אחד שיהיו בארץ ישראל או בחוץ לארץ. ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו, אלא לחלק ידוע מאותו המין, שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד, ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא.

דבילה — תאנה ידועה בתכלית המתיקות, אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים אלא בארץ ישראל.

ומה שאמר והתמרים — רוצה לומר מין מהתמרים הגסים, לא ימצא כמותן בשום פנים אלא בארץ ישראל.

והחרובין — מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל.

ואורז — מין ממיני האורז, לבן מאד, לא ימצא כמוהו אלא שם.

וכמון — שגרגריו מיושרים, ואותו רוצה לומר באמרו כמון.

ומה שאמר: כל המשתמש ממנו פטור — רוצה לומר: כל מה שנעשה ממנו, בין קודם שימרח בין לאחר שימרח – פטור, ולא נחוש שמא יתערב באורז של ארץ ישראל:

פירוש רבינו שמשון

בכל מקום. אפי' מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכר [שאין פירות כאלו גדילים בחוצה לארץ]:

כל המשתמש ממנו פטור. אפי' בא"י דמינכר אורז של חוצה לארץ ולא אתי לאחלופי בשל ארץ ישראל ואדבילה ותמרים וחרובין וכמון לא מצי למיתני הכי דאע"פ שאמרנו דשל ארץ ישראל ניכרין משל חו"ל מכל מקום איכא נמי שבארץ ישראל דדמי לחוצה לארץ אלא הנהו דחשיבי שדרך לנושאם מתוך חשיבותן אין כיוצא בהן בחו"ל:

ירושלמי (הל' א) חיוב המינים הללו על שאין כיוצא בהן בח"ל הוצרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקא היא והא תמרים באלכסנדריא רקיקין אינון והא חרוב בבראיה גידוד הוא והא אורז בחלתא אכתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא עוד ירושלמי (שם) תני האורז שבחלתא ושבאנטוכיא מותר במקומם ר"א ברבי יוסי התיר עד בורן ר' יונה בעי וכמידתה לכל רוח פירוש מותר במקומן לפי שאסרנו במתני' אורז של דמאי אפי' בחוץ לארץ דמינכר דמארץ ישראל הוא והתרנו אורז של חו"ל אפי' בארץ דמינכר דמחוצה לארץ הוא ולא אתי לאיחלופי משום הכי קאמר דאורז של חילת אנטוכיא לא שרי דמאי אלא במקומו ולא בארץ ולא בחו"ל משום דדמי לא"י וסברי דמארץ ישראל הוא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו דברים - בכל מקום. אפילו מכזיב ולהלן א אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכרי שאין דוגמתן אלא בארץ ישראל:

והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור - אפילו בארץ ישראל דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי באורז של א"י. אבל שאר דברים הנזכרים במתניתין איכא מינייהו בארץ ישראל דדמו לאותן שבחוצה לארץ, אלא דהנהו דחשיבי שדרך לנושאם מתוך חשיבותן למקומות שאין כיוצא בהן בעו עשורי דבידוע שמארץ ישראל הן ב:

פירוש תוספות יום טוב

מתעשרין. עי' מ"ש בסייעתא דשמיא בריש פ"ד:

בכל מקום. פי' הר"ב אפילו מכזיב ולהלן. וכ"כ הר"ש וגם הרמב"ם פי' בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. וא"כ פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ חייבים בתרומות ובמעשרות. ובפ"א מהלכות תרומות פסק דפטורים ואפי' מדבריהם מההיא דרשא דשמה שכתב הר"ב בריש פ"ב דחלה. ולשונו פרק י"ג מהלכות מעשר מתעשרין דמאי בכל א"י:

הדבילה וכו'. פי' הר"ב דהיינו הנהו דחשיבי וכו'. וז"ל הרמב"ם ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד וע"כ יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבלת תאנים ידועה בתכלית המתיקות אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים אלא בארץ ישראל. ומה שאמר התמרים ר"ל מין מהתמרים הגסים לא ימצא כמותם בשום פנים אלא בארץ ישראל. והחרובין מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל. אורז מין ממיני האורז לבן מאד לא ימצא כמוהו אלא שם. וכמון שגרגריו מיושרים ואותו ר"ל באמרו כמון עכ"ל. ושאר חלקי כל מין ומין מאלו המינים חוץ מן האורז יש כמותן גם בחוצה לארץ. ודינם לענין דמאי כפי המקום שנמצאו שם שאומרים כאן נמצאו כאן היו וגדלו. אבל האורז כמו שיש חלק ממנו בארץ ישראל שאין כמוהו בחוצה לארץ. יש ג"כ חלק ממנו בחוצה לארץ שאין כמוהו גם בא"י כמ"ש הר"ב. אע"פ שלהרמב"ם פי' אחר בהאורז שבחוצה לארץ שכ"כ בפ' י"ג מהלכות מעשר החמרים שהביאו פירות לצור חייבים בדמאי שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לו. והאורז. אין חוששין לו אלא כל האורז הנמצא ח"ל שהיא קרובה לא"י שהחזיקו עולי בבל פטור מן הדמאי אלא אם כן היה ניכר כמו שביארנו ע"כ. ובפירושו כתב כל המשתמש ר"ל כל מה שנעשה ממנו בין קודם שימרח בין לאחר שימרח ולא נחוש שמא יתערב באורז של ארץ ישראל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) לשון הר"מ בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ וא"כ פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל חייבין בתרומה ובמעשר:

(ב) (על הברטנורא) ואין רצונו באלו המינים כל המין אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בא"י בלבד וע"כ יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו דברים המתעשרין דמאי בכל מקום:    ונראה לי דאי גרסי' ואלו בוי"ו משום דבפרקין דלעיל מנה הקלים שבדמאי אפי' בארץ ישראל. קתני השתא ואלו החייבין בדמאי אפי' בסוריא. אבל בחו"ל לא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בחבורו. ובירושלמי תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות המינים הללו ע"י שיש כיו"ב בא"י צרכו חכמים ליתן להם סימן. אבל האלצרין והאפסטקין והאיצטרובלין ע"י שאין כיו"ב בא"י לא צרכו חכמים ליתן להן סימן כדי לפוטרן מן המעשר. א"ר אבין משנתינו זאת של אלו דברים המתעשרין דמאי בכ"מ. בחלוף מאותה משנה של שום בעל בכי. ששם מנה המינים הפטורין מן המעשר אפי' כשלוקחם בא"י וכאן מנה החייבים במעשר אפי' כשלוקחם בחו"ל לפי שאין כמותם גדילים שם כלל. ופריך והרי דבלה בבוצרה ומשני גרועה היא. ותו פריך והא תמרים באלכסנדריא ומשני קטנים ודקים הם. ותו פריך והא חרוב בביארי ומשני יבש יותר מדאי הוא ונלעס בקושי. ותו פריך והא אורז בחולתא ומשני סמוק הוא ותו פריך והא כמון בקפרוס ומשני עקום הוא ע"כ. ותו גרסי' התם א"ר אלעזר לא שנו דאינו מעשר אלא דמאי בלוקח מישראל עם הארץ אבל הלוקח מן העובד כוכבים ודאי. ור"י אמר לא שניא היא הלוקח מישראל היא הלוקח מן העובד כוכבים דמאי:

כל המשתמש ממנו פטור:    כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' אצ"ל שהוא פטור כשהוא בעין דודאי ניכר הוא. אלא אפילו נשתמשו ממנו לדבר אחר שאינו ניכר כ"כ כגון שעשו ממנו פת אפ"ה פטור כי כבר הוא ניכר ע"כ:


פירושים נוספים