רמב"ם על דמאי ב
דמאי פרק ב[עריכה]
- ראו גם: נוסח המשנה דמאי ב רמבם
משנה א[עריכה]
כבר הקדמנו בפרק הקודם לזה, שמכזיב ולהלן פטור בדמאי.
ואמר עתה, שאלו הדברים הנזכרים – מחוייבים דיני דמאי בכל מקום אחר שיהיו, בארץ ישראל או בחוצה לארץ. ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו, אלא לחלק ידוע מאותו המין, שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד, ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא.
דבילת תאנים — ידועה בתכלית המתיקות. אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים, אלא בארץ ישראל.
ומה שאמר והתמרים — רוצה לומר, מין מהתמרים הגסים, לא ימצא כמותן בשום פנים, אלא בארץ ישראל.
והחרובין — מין ממיני החרוב, שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא בהם, אלא בארץ ישראל.
ואורז — מין ממיני האורז, לבן מאד, לא ימצא כמוהו אלא שם.
וכמון — שגרגריו מיושרים, ואותו רוצה לומר באמרו "כמון".
ומה שאמר: כל המשתמש ממנו פטור — רוצה לומר: כל מה שנעשה ממנו, בין קודם שימרח בין לאחר שימרח – פטור. ולא נחוש, שמא יתערב באורז של ארץ ישראל:
משנה ב[עריכה]
רוצה לומר, מי שירצה להיות נאמן על המעשרות, ושנאמין בו כשיאמר: "זה מעושר, וזה אינו מעושר"; ולא יהיו פירותיו דמאי - ירגיל עצמו במעשים אלו, עד שיהיה נודע בהם, ויצא לו שם, ואז יהיה נאמן.
ועניין אינו מתארח — שלא יאכל וישתה אצלו.
ומה שאמר: על עצמו אינו נאמן - שאחר שאכל אצל עם הארץ, ופירות עם הארץ דמאי, ואינו נאמן שיאמר "כי מה שאכלתי עמו היה מעושר", מפני שהוא נוגע בעדותו. ומאחר שאינו נאמן על מה שיאכל, היאך יהיה נאמן על מה שאנו אוכלין, ונסמוך על דבריו כשיאמר: זה מעושר?
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ג[עריכה]
חבר — נקרא תלמיד חכם. וכן יקראו לתלמידי חכמים "חברים". ואולם נקראו בזה השם, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.
ומה שאמר בכאן: להיות חבר — רוצה לומר שיהיה נאמן על הטומאה ועל הטהרה. ואמר בתלמוד בכורות (דף ל:): הבא לקבל עליו דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלושה חברים, ותלמיד חכם אינו צריך בפני שלושה, ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו. ויעמוד שלושים יום כדי שנבחנהו תמיד, ואז יהיה נאמן על טהרת משקין וכסותו, כמו שיהיה נאמן תלמיד חכם.
ואמר - כי הוא לא ימכור לעם הארץ, לא פירות לחים ולא פירות יבשים, שהרי הוא גורם להם טומאה, מפני שפירות עם הארץ בחזקת טמאים, כמו שיתבאר במקומות מן המשנה, וזה סובר, אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
ואינו לוקח ממנו דבר לח — מפני שהוא בחזקת טמא. ולוקח ממנו כל דבר יבש, כי האוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר באחד מהמשקין, כמו שיתבאר במקום אחר, והוא מה שאמר הכתוב: "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח). והעיקר שיש אצלינו, שנאמן עם הארץ לומר: "פירות אלו לא הוכשרו", ובשביל זה הותר לקנות מהם הדבר היבש.
ולא מארחו בכסותו — כדי שלא יטמא בה, כמו שיתבאר בחגיגה.
ואסור לנו לרעות המקנה בארץ ישראל, מפני שישתלחו על השדות לרעות, והוא גזל. ועל כן הם, רועי בהמה דקה, אצלינו פסולין לעדות, כמו שיתבאר במקומו.
ועניין פרוץ בנדרים — מרבה בשבועות, ואפילו נשבע באמת, כי ברוב השבועות אי אפשר שלא יחלל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ד[עריכה]
נחתומין - הן האופים. לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני, כדין הדמאי, על פי אשר בארנו. והקלו עליהם בדבר זה, מפני שהשוטרים הממונים עליהם, נוגשים אותם תמיד, ויתקנו משקליהם, וגזרו עליהם במכירתם קצב ידוע.
והחנונין - הם בעלי חנויות. אסור להם מכירות הדמאי, מפני שיקנו הנערים הקטנים מהם, והם אינם בקיאים להוציא מתנות הדמאי, ויאכלו טבל ולא ידעו.
ופירוש משפיעים - המוסיפים על המידה, וימכרו במידה גסה. והתירו להם למכור הדמאי, מפני שהם מוכרין במידה גסה, וימלאו המידה ביותר, ויוסיפו בו, ויקח הקונה יותר מן הראוי לו. ועל כן, שם הפרשת מתנות הדמאי - על הקונה, ולא על המוכר.
וסיטונות - הוא קיבוץ. ו"סיטון", הוא המוכר מאכלים רבים, במידה גסה:
משנה ה[עריכה]
אמרו בתלמוד: "מידה דקה - הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש". וכבר בארנו זה, בהלכה הקודמת לזאת.
והמחלוקת בין רבי מאיר וחכמים, כי רבי מאיר יאמר: כל הדברים, שדרך בני אדם למכור במידה גסה, מותר לו למוכרן דמאי, כמו שאמרנו. ואם ימוד אותם במידה קטנה, אין אנו חוששין, אבל מותר למוכרן כמו כן דמאי, ואף על פי שהוא מודד במידה קטנה, טפלה למידה גסה. וזהו עניין שאמרו, טפלה דקה לגסה. ואם הדבר נמכר, ממה שדרך בני אדם למדוד אותם במידה דקה, שאינו מותר למוכרו בדמאי, כמו שאמר: "לא יהיה מותר לו מכירתו דמאי, ואפילו למדוד אותו מדידה גסה" - שרבי מאיר הולך אחר הדבר הנמכר, וחכמים הולכים אחר המידות ואומרים: שאם מכר במידה גסה, ואפילו מה שמנהג בני אדם למוכרו במידה קטנה, פטור הוא.
וכבר בארנו, שיעור קב, בסוף פאה, שהוא ששית סאה.
ומה שאמר ובלח, דינר - רוצה לומר, מידה אשר תכיל מה ששווה דינר, מהדבר המדוד בה.
וכבר בארנו שיעור הדינר, שהוא ששה זוזים מכסף, ומשקל כל זוז ששה עשר שעורים. וכן אמרו בתלמוד: "נתנו דמים ללח, ולא נתנו שיעור ללח".
מוכרן אכסרה - פירוש בלא שיעור ומידה, אלא כפי מה שיזדמן לו. רוצה לומר, שמוכר אכסרה, יהיה כמו המוכר בגסה.
ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי יוסי:
משנה דמאי, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב