לדלג לתוכן

רמב"ם על דמאי א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דמאי פרק א

[עריכה]

היסוד שנוסדה עליו זאת המסכתא, הוא מה שאני אומר:

  • כי הדמאי, והוא הספק, שלא נודע אם הוציאו ממנו מתנות הקב"ה אם לא, חובה להוציא ממנו חלק ממאה, והוא מעשר תרומה, וינתן לכהן.
  • ויוציאו ממנו מעשר שני, ויאכלהו בעליו בירושלים, כמשפט מעשר שני, או יגאלנו, על פי מה שיתבאר במקומו.
  • ואינו חייב להוציא ממנו - לא מעשר ראשון, ולא מעשר עני.
  • כי מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני לעניים, והעיקר אשר בידינו בדינים: "המוציא מחבירו, עליו הראיה". וזה הדבר ספק, ויש לומר ללוי או לעני: הבא ראיה, שלא הוציאו ממנו זה שאתה מבקש, וטול.
  • ולא נעשה כן במעשר מן המעשר, מפני שהוא תרומה כמו שביארנו, והוא חוק לכהן. והאוכל טבל אשר לא הורם ממנו מתנות כהן, הוא חייב מיתה בידי שמים. ומדרך האיסור, הוצאנו ממנו חוק לכהן, לא מפני שהכהן יכול להוציאו בדרך מדרכי הדינים.
  • ולא נתחייב הדמאי בתרומה גדולה, שהדמאי הוא הנקנה מעמי הארץ, ופירות עמי הארץ דמאי, ואין איש מיקל בתרומה גדולה, לא עם הארץ ולא זולתו, אלא כולם היו מפרישין אותה.
  • וכן אמרו - כי יוחנן כהן גדול, אשר תיקן בדמאי אלו הדינים, כמו שנבאר בסוף מעשר שני, שלח בכל גבול ארץ ישראל, וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד.

ולפיכך שמור זה העיקר.

ופירוש הקלים — שאלו הדברים הנזכרים, דיניהם קלים, ואינם מחוייבים דבר מחיובי הדמאי, לא תרומת מעשר ולא מעשר שני. והטעם בזה הדבר, כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות ואינם נכנסים ברשות איש אחד, ומעט מזער הם נוטעים אותם, ורובם הפקר. וכבר ביארנו, שהפקר אינו מחוייב במעשרות. ונקבצו בהם שתי ספיקות: האחד – אם הם הפקר, אם לאו; ואם הם מן השמור שהוציאו ממנו המתנות, אם לאו. והעיקר אשר בידינו: "תרי ספיקי, להקל".

ופירוש אלו המינין:

שיתין — מין ממיני התאנים המדברים.

והרימין - נקרא "אל-נבק".

ועוזרדין - פירוש "אל-עזרוד".

ובנות שוח - מין ממיני התאנים הלבנים, נותנים פריים משלוש שנים לשלוש שנים.

ובנות שקמה - נקרא "גמיז", והוא גם כן תאנים המדברים. וכל אלה לא יהיו כי אם בהרים ובמדברות.

נובלות — הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת, והוא גם כן רובו הפקר.

וגופנין — מין מהירקות דומה לשבת.

ונצפה — נקרא בלשון ערב "קפאר".

והאוג — נקרא "סמאק" של ארץ ישראל, והם אילנות עושים אשכולות אדומות, וייאכלו.

וחומץ — ידוע. וביארו בתלמוד, כי זה הדין היו דנין בו בזמן ההוא, לפי שהיו עושין החומץ מן התמד, והיה זה התמד הפקר; אבל היום, שחזקתו מן היין, הוא חייב בחיובי הדמאי.

והכוסבר — הוא זרע גד.

ודופרא — מלה מורכבת, "דו פירי". ו"דו" בלשונם הוא זוג, רוצה לומר, שיתן פריו שתיים פעמים בשנה. והוא מין ממיני התאנים.

ושקמונה — שם מקום.

מוסטפות — מבוקעות. והם ממיני אותם התאנים.

ואלו האילנות, לדעת רבי יהודה, שהיו נוטעים אותם בגנים, ועל כן חייבים דין דמאי.

ואין הלכה כרבי יהודה.

והעיקר שתהיה מחזיק בו, שכל צמח שחזקתו מן ההפקר, ואינו נטוע אלא מעט, אינו מחוייב מן הדמאי:

ירצה לומר, שמעשר שני של דמאי – דיניו קלים, ולא חייב בו מה שחייב במעשר שני האמיתי. [שבמעשר שני וודאי:] כשיגאלנו בעליו לנפשו – יוסיף החומש על דמיו, ממה שאמר הכתוב: "חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא); ויוציאהו מביתו כשישלם זמנו, הוא שאמר הכתוב: "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג), כמו שיתבאר.

ואונן — הוא האיש שמת לו מת, ויתחייב עליו אבלות, וביום קבורתו יהיה אונן מדאורייתא, כל זמן שלא נקבר, עד סוף יום קבורתו. אבל הלילה שלאחר יום הקבורה, שהוא ליל יום שני מן האבילות, הוא אונן מדרבנן. וכל זמן שנקרא אונן – אסור לו לאכול מעשר שני, והוא מה שאמר הכתוב: "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד). ופירות מעשר שני, אמר הכתוב עליהם - אחר שהעלו אותם לירושלים אסור להוציאם משם, אלא יאכל אותם שם, כמו שיתבאר. ואסור לאבדם בדרכים, אפילו מעט מהם, אבל יוליך הכל או דמיו לירושלים. ואסור לתיתו לעם הארץ בירושלים, כי אנו חוששין שמא יאכלנו בטומאה, והכתוב הזהיר על זה באמרו: "לא בערתי ממנו בטמא"(דברים כו, יד). והותר כל זה במעשר שני של דמאי, כמו שתראה.

ומה שאמר ואוכל כנגדו — רוצה לומר, שפירות מעשר שני של דמאי, אשר התרנו לו לתיתם לעם הארץ – יצטרך להוציא מנכסיו כפי מה שהם שווים, ויאכלם בירושלים כמעות מעשר שני.

ודע, כי מעשר שני האמיתי – מותר לפדותו בזוזים של כסף, ויחזרו הזוזים ההם קודש, ויחזרו הפירות חולין, וזהו עניין מחללין. ומותר לו לחלל המעות ההם על מעות כסף שניים כמו כן, ויצאו המעות הראשונות לחולין, ויחזרו השניים קודש. וכן יעשה בזוזים השניים אם ירצה, וכן יעשה אפילו אלף פעמים. ואסור לפדות פירות מעשר שני האמיתי בנחושת, ולא להחליף מעות מעשר שני במעות נחושת, מפני שאמר הכתוב: "וצרת הכסף"(דברים יד, כה). אבל במעשר שני של דמאי יהיה מותר, על דרך ההיקל. ועוד אבאר לך זה החילול באר היטב, במסכת מעשר שני.

ואין הלכה כרבי מאיר:

קמח לעורות — לעבד בהם העורות.

וכזיב — שם מקום, והוא המפריש בין ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל, ובין שהחזיקו בה עולי מצרים. ואשר החזיקו בה עולי מצרים, הם לעניין דמאי, כמו חוצה לארץ. והעיקר שיש אצלנו: "חזקת ארץ ישראל חייב, עד שיוודע שהוא פטור". ועל כן יתחייב בה הדמאי, בדינין אשר זכרנו; וחזקת חוצה לארץ פטור עד שיוודע לך שהוא חייב, לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחוצה לארץ חיובי הדמאי, ולא נאמר - שמא פירות ארץ ישראל הם, והוציאום חוצה לארץ.

והמדומע — הוא דבר המעורב מחולין ותרומה, ועוד אבאר דיניו במסכת תרומות. ואולם קראוהו "מדומע", כי התרומה שמה "דמע(ה)", והוא מה שאמר הכתוב: "מלאתך ודמעך"(שמות כב, כח).

והלקוח בכסף מעשר — הם הפירות שלקחו בירושלים בכסף מעשר שני, כמו שיתבאר במקומו.

ושיירי המנחות — הוא הנותר מן המנחה, אחר שיקריב ממנה מלוא קומצו. והנותר ההוא, אוכלים אותו הכהנים, כמו שחייב עליהם הכתוב. ואמרו בתלמוד: "בשעה שגזרו על הדמאי, לא גזרו על הדברים הללו".

ושמן ערב — הוא שמן המור:

מערבין בו — יעשו בו עירובי חצירות ועירובי תחומין.

ומשתתפין בו — הוא שיתופי מבואות. והוא העירוב שיעשוהו אנשי המבוי, כדי שיהא מותר להם להשתמש (מבית לבית) [מחצר לחצר] בשבת, כמו שיתבאר בעירובין.

ומברכין עליו — הוא שיברכו עליו ברכת המזון.

ומזמנין עליו — כשיהיו האוכלים שלושה, כאשר ביארנו בברכות.

ומפרישין אותו ערום — רוצה לומר, יוציאו מה שצריך להוציא, והיא תרומת מעשר ומעשר שני. "והוא ערום" - לא יהיה חייב עליו ברכה, ועל כן יפרישהו ערום. ואילו נתחייב עליו ברכה על הפרשת תרומת דמאי ממנו, לא הותר לו לברך עד שיכסה עצמו. ומותר לו גם כן להפריש תרומת הדמאי בין השמשות, ואינו מותר לעשות כן בוודאי, מפני שבין השמשות ספק אם הוא מן השבת או מן החול, ואינו מותר להפריש תרומה ומעשרות בשבת, כמו שיתבאר במקומו.

ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך, והוא שיוציאו מעשר שני בלבד, ואף על פי שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מעשר ראשון ואם לאו, למדנו מהעניין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום, [מה שאין כן בוודאי], רוצה לומר בטבל האמיתי, אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון. וזה מותר, ובלבד שישמור השיעורין. והדמיון בזה, כגון אם היו מאה סאין חיטים, יוציא עשר סאין תחילה, ויאמר: זה מעשר שני. ואחר כך יוציא עשר סאין, ויאמר: זה מעשר ראשון. ועל כן שים לבך לשמור עניין זה.

וגרדי — הוא אורג.

וסורק — הוא עושה הצמר במסרק.

והשמן שיסוך בו האורג ידו – אינו מאבדנו בגופו, ולפיכך הוא חייב בדמאי; ואשר ימשח בו סורק הצמר – הוא נאבד בצמר, ומפני זה פטור מן הדמאי. ועניין פטור, שלא יתחייב להוציא ממנו מעשר דמאי: