רבינו שמשון על דמאי ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על דמאי · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בכל מקום. אפי' מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכר [שאין פירות כאלו גדילים בחוצה לארץ]:

כל המשתמש ממנו פטור. אפי' בא"י דמינכר אורז של חוצה לארץ ולא אתי לאחלופי בשל ארץ ישראל ואדבילה ותמרים וחרובין וכמון לא מצי למיתני הכי דאע"פ שאמרנו דשל ארץ ישראל ניכרין משל חו"ל מכל מקום איכא נמי שבארץ ישראל דדמי לחוצה לארץ אלא הנהו דחשיבי שדרך לנושאם מתוך חשיבותן אין כיוצא בהן בחו"ל:

ירושלמי (הל' א) חיוב המינים הללו על שאין כיוצא בהן בח"ל הוצרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקא היא והא תמרים באלכסנדריא רקיקין אינון והא חרוב בבראיה גידוד הוא והא אורז בחלתא אכתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא עוד ירושלמי (שם) תני האורז שבחלתא ושבאנטוכיא מותר במקומם ר"א ברבי יוסי התיר עד בורן ר' יונה בעי וכמידתה לכל רוח פירוש מותר במקומן לפי שאסרנו במתני' אורז של דמאי אפי' בחוץ לארץ דמינכר דמארץ ישראל הוא והתרנו אורז של חו"ל אפי' בארץ דמינכר דמחוצה לארץ הוא ולא אתי לאיחלופי משום הכי קאמר דאורז של חילת אנטוכיא לא שרי דמאי אלא במקומו ולא בארץ ולא בחו"ל משום דדמי לא"י וסברי דמארץ ישראל הוא:

משנה ב[עריכה]

שהיא לוקח. בירושלמי (הל' ב) דייק אי בלוקח על מנת לאכול התנן את שהוא אוכל ואי בלוקח על מנת למכור התנן את שהוא מוכר ומשני את שהוא לוקח על מנת למכור ואת שהוא מוכר פירות מנכסיו:

על עצמו אינו נאמן. דאוכל דבר שאינו מתוקן כשמתארח אצל ע"ה והיאך יהא נאמן על אחרים ור' יהודה סבר דאין מפסיד נאמנותו בכך:

ירושלמי (שם) תני אמר רבי יודן מימיהם של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות מתארחין אצל חבריהן אע"פ שהיו פירותיהן מתוקנין בבתיהן אמר רבי [יונה חבירין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל ר' יוסי אומר] חבירין חשודין לאכול ולא חשודין להאכיל מתני' פליגא על רבי יוסי אמרו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים מיליהון דרבנן מסייע ליה לר' יוסי דאמר ר' חנינא ר' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר רבי יודא אלא בסוף אבל בתחילה אפילו ר' יהודה מודה אין תימר חבירין אין חשודין לא לאכול ולא להאכיל מה בין בתחלה מה בין בסוף פי' ר' יודן הוא ר' יהודה דמתניתין בעלי בתים הם שקבלו עליהן להיות נאמנין ואע"פ שמתארחין אצל חביריהן עמי הארץ אין נמ נעין מלתקן פירותיהן שבבתיהם אלמא אין מפסידין נאמנותן בכך חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמיד חכם אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ר' יונה בא לפרש דמתארח אצל עם הארץ לא נחשד לאכול בביתו דבר שאינו מתוקן ולא להאכיל לאחרים ור' יוסי סבר דכל זמן שהוא בבית החשוד נחשד לאכול אבל לא להאכיל מפירות ביתו וקאמר דמתני' ופליגא דמשמע דבשאין נאמן על עצמו אין נאמן על אחרים [ולא] משמע דלפלוג ר' יהודה בהך סברא אלא דקסבר דאף על עצמו לא נחשד והדר קאמר דמיליהון דרבנן מסייע לר' יוסי דאמרי דלא א"ר יהודה שלא נחשד אלא בסוף כלומר כשחוזר לביתו דלא נחשד על פירות ביתו אבל בתחלה כשהלך ונתארח נחשד כל זמן שהוא שם ומפרש בירושל' (הל' ב) דקבלה לא הויא אלא ברבים כלומר בפני שלשה כדאי' בסוף עד כמה (דף ל :):

משנה ג[עריכה]

להיות חבר לענין טהרות [לאכול חוליו בטהרה] דהיינו [פרוש] ואפי' חבר ואפי' ת"ח צריך לקבל חוץ מזקן יושב בישיבה כדאי' בירושל' (הל' ג) ובסוף עד כמה (דף ל :):

לה ויבש. דאין מאכילין לע"ה טהרות כדתניא בתוספתא (פ"ב) ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר [זה] ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן שאין מוסרין טהרות לע"ה:

ואינו לוקח ממנו לח. [כיון דהוכשר חיישי' שמא נטמא] אבל יבש שלא הוכשר לוקח הימנו ותני בירושל' (שם) נאמן ע"ה לומר הפירות הללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו:

ואינו מתארח אצל ע"ה. שלא ילך ויטמא גופו ויבא ויטמא טהרו':

ולא מארחו אצלו בכסותו. ממגע עצמו יכול להזהר טפי ממגע כסותו ועוד משום דכסותו מטמא אף בהיסט דחשיב מדרס ועוד דהכא באוכל חולין בטהרה ולא בכהן האוכל על טהרות תרומה ואפשר דלא גזרו על מגע עם הארץ לחולין אלא לתרומה כמו שחלקנו גבי אשתו במסכת טהרות בפ"ז (משנה ו) ובגדי עם הארץ חמורין מעם הארץ עצמו משום דחיישי' שמא ישבה עליהן אשתו נדה דבגדי עם הארץ מדרס לפרושין כדתנן בפ' אין דורשין (דף יח :) ותניא נמי בתוספתא (פ"ב) בן חבר שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ אין אביו חושש שמא יאכילנו טהרות אם ידוע שיאכילנו טהרות אסור ובגדיו טמאין מדרס:

בהמה דקה. אסורין לגדל כדתנן במרובה (דף עט.):

ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק כדתנן במסכת אבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:

משמש בבהמ"ד. תלמידי חכמים:

לא באו אלו לכלל. דאין עניינם כלום לטהרות:

משנה ד[עריכה]

לא חייבו אותם בנחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהוא דמאי ודוקא במוכר לחבר אבל במוכר לעם הארץ חייב להפריש [מ"ש]:

כדי תרומת מעשר. דהיינו אחד ממאה ואע"פ שאין להפריש תחלה *מעשר ראשון יכול לתקן כדתנן לקמן בפ"ה (משנה א) גבי לוקח מן הנחתום ובלוקח מן הנחתום החמירו יותר דמפריש נמי מעשר שני כדתנן התם ובפ"ק דיומא (ט.) פריך בשלמא תרומה גדולה לא דתניא לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המוציא מחברו עליו הראיה אלא מעשר שני ניפרוש וניסקיה וניכליה בירושלים אמר עולא מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותו במקלות כל י"ב חדש ואומרים להן מכרו בזול לא אטרחינהו רבנן ומיהו זימנין דמיחייב במעשר שני דתני עלה בתוספתא (פ"ג) בד"א במוכר על פתח ביתו אבל במוכר בפלטר או בחנות הסמוכה לחנותו חייב בשני:

ירושלמי (ה"ד) תמן תנינן הלוקח מנחתום כיצד מעשר הכא את אמרת הלוקח מפריש והכא את אמרת נחתום מפריש ר' יונה אומר איתפלגון ר' יוחנן ור' אליעזר חד אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה וחד אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה פי' הלוקח מנחתום היא לקמן בפ"ה. ודבר תימה מאי קשיא ליה דמתני' בנחתום חבר והתם בחבר שלוקח מנחתום עם הארץ וצריך לומר דמשמע לי' דנחתום דהתם כנחתום דהכא הכל בחבר ומסיק דר' יוחנן תירץ כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה כגון שלקח מעם הארץ פירות שהוכשרו דנטמאו לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור' אליעזר תירץ במדה דקה וטעמא דמפריש כשמוכר במדה דקה מפרש התם אמתני' דהחנוני מפני תינוקות שלא יאכלו טבל רבי לא בשם ר' יוחנן מדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש מדה גסה [הלוקח משתכר] לוקח מפריש ופריך התם וקשיא על דר' יוחנן אם בעשה בטהרה יפריש על הכל כלומר אפי' מעשר שני ומשני בדין היה שלא יפריש כלום שאין מוסרים ודאי לעם הארץ דאפי' ודאי לא היה ראוי לאסור למכור אלא לעם הארץ ואנו במוכר לחבר עסקינן וטריח' במילת' טובא במעשר שני לפי שזקוק לאוכלו בירושלים הלכך לא אטרחוהו רבנן בדמאי לנחתומין העשוי למכור לחבר אלא חבר הלוקח מהן יפרישנו וזה כטעמא דפרישית בפ"ק דיומא ואין לפרש דה"ק שאין מוסרין ודאי לעם הארץ אלא דמאי מוסרין דהא אין מוסרין דמאי לעם הארץ והדר פריך וקשיא על דר"א אם במדה דקה יפריש על הכל כלו' אף במדה גסה ולא משני כלום לפי שכבר תירץ לר' יוחנן והוא הדין לר' אלעזר:

אין רשאין למכור דמאי. עד שיהא מתוקן לפי שהחנונים מוכרין במדה דקה וטעמא במדה דקה כדפרישית או מפני תינוקות או מפני שמשתכר:

במדה גסה. לקמן מפרש איזהו מדה גסה:

הסיטונות. דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרים לחנונים:

משנה ה[עריכה]

טפלה דקה לגסה. ופטור כיון דמכר בגסה ולא מחייבינן ליה משום דאורחיה בדקה:

ובלה דינר. שוה דינר:

אכסרה. לא במדה ולא במשקל ויש מפרשים שאין לו במכירתו לא הפסד ולא ריוח:

תניא בתוספתא את שדרכו למוד בגסה ומודדו בין דקה בין גסה טפלה דקה לגסה את שדרכו למוד בדקה ומודדו בין גסה בין דקה טפלה גסה לדקה אלו דברים הנמכרין בגסה מיני תבואה וקטנית דרכן לימדד בדקה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים דברים שדרכן לימדד בדקה ומודדו בגסה משפיעות ומוכרן דמאי אם מודדו בדקה הרי זה חייב ר' נחמיה אומר הנמכר בדקה הרי היא כדקה ובגסה הרי היא כגסה רבי ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר הנמכר בדקה הרי זה חייב אפילו לא מכר אלא סאה ורובע צריך לעשר את הרובע רשב"ג אומר בשם ר' יוסי סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק לימון מדה גסה מלימון ולמטה מדה דקה ובלח הין מדה גסה מהין ולמטה מדה דקה וכן היה רשב"ג אומר משום ר' יוסי קליפה של שום הרי זה מדה גסה ור' מאיר דהך ברייתא פליג אדר' מאיר דמתני' ותרי תנאי נינהו:

ירושלמי (הל' ה) על דעתיה דהדין תנא נתנו שיעור ליבש ולא נתנו שיעור ללח נתנו דמים ללח ולא נתנו דמים ליבש תני ר' חייא הין מדה גסה מהין ולמטה מדה דקה לימון מדה דקה מהימנו ולמעלה מדה גסה על דעתיה דר' חייא נתנו שיעור ללח ולא נתנו שיעור ליבש נתנו דמים ליבש ולא נתנו דמים ללח פירוש לימון שם מטבע הוא וממנו ולמעלה הוי דמים של מדה גסה ביבש ויתכן דהוא ג"כ לימון דתוספתא זה וזה שם מטבע: