מלאכת שלמה על דמאי ב
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ב · >>
ואלו דברים המתעשרין דמאי בכל מקום: ונראה לי דאי גרסינן ואלו בוי"ו משום דבפרקין דלעיל מנה הקלים שבדמאי אפילו בארץ ישראל, קתני השתא ואלו החייבין בדמאי אפילו בסוריא אבל בחו"ל לא, וכממו שכתב הרמב"ם ז"ל בחבורו.
ובירושלמי תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות המינים הללו על ידי שיש כיוצא בו בארץ ישראל צרכו חכמים ליתן להם סימן, אבל האלצרין והאפסטקין והאיצטרובלין על ידי שאין כיוצא בו בארץ ישראל לא צרכו חכמים ליתן להן סימן כדי לפוטרן מן המעשר. א"ר אבין משנתינו זאת של אלו דברים המתעשרין דמאי בכל מקום, בחלוף מאותה משנה של שום בעל בכי, ששם מנה המינים הפטורין מן המעשר אפילו כשלוקחם בארץ ישראל וכאן מנה החייבים במעשר אפילו כשלוקחם בחוצה לארץ לפי שאין כמותם גדילים שם כלל. ופריך והרי דבלה בבוצרה, ומשני גרועה היא. ותו פריך והא תמרים באלכסנדריא, ומשני קטנים ודקים הם. ותו פריך והא חרוב בביארי, ומשני יבש יותר מדאי הוא ונלעס בקושי. ותו פריך והא אורז בחולתא, ומשני סמוק הוא. ותו פריך והא כמון בקפרוס, ומשני עקום הוא ע"כ.
ותו גרסינן התם א"ר אלעזר לא שנו דאינו מעשר אלא דמאי בלוקח מישראל עם הארץ אבל הלוקח מן העובד כוכבים ודאי, ור"י אמר לא שניא היא הלוקח מישראל היא הלוקח מן העובד כוכבים דמאי:
כל המשתמש ממנו פטור: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פירוש אין צריך לומר שהוא פטור כשהוא בעין דודאי ניכר הוא, אלא אפילו נשתמשו ממנו לדבר אחר שאינו ניכר כל כך כגון שעשו ממנו פת אפילו הכי פטור כי כבר הוא ניכר ע"כ:
המקבל עליו כו': מפרש בירושלמי דקבלה לא הויא אלא ברבים כלומר בפני שלשה, כדאיתא בסוף עד כמה, הר"ש ז"ל:
את שהוא אוכל כו': לא זו אף זו קתני. אבל הרא"ש ז"ל נראה שהיה גורס את שהוא אוכל ואת שהוא לוקח ואת שהוא מוכר וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל והוי זו ואין צריך לומר זו. ובירושלמי משמע דפליגי ר' יונה ור' יוסי בטעמא דר' יהודה אלא דלא משמע כן מפירוש הר"ש ז"ל לירושלמי. ואית דלא גרסי אף במילתיה דר' יהודה:
המקבל עליו להיות חבר: כתב הרש"ש ז"ל וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך, וזה מקבל עליו חומרת המצות כדי שלא להכשיל את הרבים קרוי חבר כלומר זהו חבר האמור בתורה ע"כ. ועוד כתב ולא מיטמא למתים, דסבירא ליה לר"י שאין מזומן לו אפר פרה, אבל בקרי דבטבילה סגי בית הטבילה שכיח, ורבנן סברי דאפר פרה נמי שכיח, ומוכח במסכת נדה דאף בזמן האמוראים היה להם אפר פרה שנשאר להם מזמן הבית. ומשמש בבית המדרש, לומד עם תלמיד חכמים בישיבה ויודע פירוש המשניות עכ"ל ז"ל. ומתניתין מיירי בישראל הרוצה לאכול חולין בטהרה ולא בכהן האוכל על טהרת תרומה.
וכתב הר"ש והרא"ש ז"ל דאפשר דלא גרסינן על מגע עם הארץ לחולין אלא לתרומה. ומכל מקום בגדי עם הארץ חמורים מעם הארץ עצמו דחיישינן וכו'. ובבכורות דף ל' איתא ברייתא בכהן גדול וקאמר התם ר"י בימי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו:
הנחתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה: גרסינן, וכן הגיה החכם הר"ר יהוסף ז"ל וכן פירש והלוקח יפריש מעשר שני דהא תנן לקמן הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' ומעשר שני בצפונו וכו' ע"כ. ובנחתום חבר פירשה רש"י והר"ש והרא"ש ז"ל.
וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל נראה שהוזקקו לפרש כן שאם הנחתום עם הארץ שלקח תבואה מעם הארץ אחר שאמר לו עשרתי הרי הוא מאמינו וסומך עליו, ואינו שומע לדברי חכמים שחושדין לעם הארץ ואפילו תרומת מעשר לא יפרישו, ומה תועלת יש בהא דתנן לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וכו' ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל ומיהו זימנין דמיחייב במעשר שני דתני עלה בתוספתא במה דברים אמורים במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר בפלטר או בחנות הסמוכה לחנותו חייב בשני ע"כ.
ובירושלמי פריך דהכא תנן דהנחתום מפריש תרומת מעשר, ולקמן בריש פ"ה תנן הלוקח מן הנחתום מפריש תרומת מעשר. ופליגי בה ר"י ור"א. חד אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה, פירוש נחתום העושה בטהרה שלקח תבואה שלא הוכשרה מעם הארץ הואיל וחזיא לאכילת כהן הטילו על הנחתום להפריש, אבל אם לקח תבואה שהוכשרה ועושה בטומאה הואיל ולא חזיא אלא להסקה לא הטריחו את הנחתום להפריש. וחד אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה, פירוש אם הוא מוכר במדה דקה יפריש הנחתום, ומפרש בירושלמי מפני התינוקות הקונים במדה דקה ויאכלו טבל, אי נמי לפי שמוכר במדה דקה ומשתכר הרבה הטילו עליו להפריש. והא דלא משני הכא בנחתום חבר ולקמן בנחתום עם הארץ דמשמע ליה דתרווייהו איירי בחד ענין עכ"ל הרא"ש ז"ל. והביאו ר"ע ז"ל לקמן רפ"ה:
את שדרכו להמדד בדקה ומדדו בגסה: גרסינן טפלה דקה לגסה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן נראה שהיא גרסת הר"ש ז"ל, וגם הרא"ש ז"ל שרוב פירושו הוא קיצור פירוש הר"ש ז"ל וכן בירושלמי במשנה. אבל הרמב"ם ז"ל גריס את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה, פירוש ודיינינן ליה כגסה ומיפטר. והוא הדין נמי דאם דרכו למדוד בדקה כגון קטנית ומדדו בגסה דמחמיר ר"מ דבתר דקה שדינן ליה, דר"מ בתר המינין אזיל ולא בתר המדות כדעת תנא קמא. וכגרסא זו וכפירוש זה נראה גם כן מן התוספתא וכן בתלמוד בירושלמי. אמנם הר"ש ז"ל פירש דר"מ דהך ברייתא פליג אר"מ דמתניתין ותרי תנאי אליבא דר"מ. והחכם הרש"ש ז"ל הכריח כגרסת הרמב"ם ז"ל.
ומתוך פירוש הרמב"ם ז"ל משמע עוד דגריס השתי בבות בגרסת המשנה ולאו בה"ה לחוד כדכתיבנא, ודלא כמו שראיתי גורסין רוב שוני המשניות שאינם שונים אלא בבא אחת אי כמר אי כמר, וטעמייהו נמי משום שלא נמצאה בבא תנייתא בכל הספרים בעדות החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. ודברים הנמכרין בגסה מפרש בתוספתא אלו מיני תבואה, אבל קטנית דרכו להמדד בדקה. ועוד איכא תנאי אחריני בההיא ברייתא דאית להו סברות אחרות. וכבר דבר על זה החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן כ"ח. ועיין בירושלמי.
ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וזה לשונו גרסת הרמב"ם ז"ל כגרסת הספרים וגירסת ר"ע ז"ל כגירסת ר"ש ז"ל, אמנם גירסת הרמב"ם ז"ל עיקר שכן היא גירסת התוספתא וזה לשונה, את שדרכו למוד בגסה ומדדו בין דקה בין גסה טפלה דקה לגסה, את שדרכו למוד בדקה ומדדו בין דקה בין גסה טפלה גסה לדקה. אלו דברים הנמדדין בגסה מיני תבואה, וקטנית דרכו להמדד בדקה דברי ר"מ, וחכמים אומרים שדרכן להמדד בדקה ומדדן בגסה משפיעין ומוכרן דמאי ומודדן בדקה הרי זה חייב וכו'. ולפי זה הא דקתני מתניתין אלו הן המשפיעין במדה גסה הם טונות ומוכרי תבואה לא צריך אלא לר"מ שהולך אחר דבר שדרכו להמדד בגסה או בדקה, דאילו לרבנן הכל הולך אחר המדידה שמודד אם הוא בגסה פטור ואם הוא בדקה חייב, וראיה לזה מן התוספתא שכתבתי דקתני בדברי ר' מאיר אלו דברים הנמדדין בגסה אלו מיני תבואה וכו'. והיינו מתניתין דקתני אלו הן המשפיעין במדה גסה וכו' אלמא ר"מ היא, אבל סיפא דקתני איזוהי מדה גסה ביבש שני קבין וכו' אתיא ככולי עלמא, שגם לר"מ צריך לפרש איזוהי מדה גסה שנשער בה למשפיעין במדה גסה. אלא שצריך עיון למה כתבן שתיהן הרמב"ם ז"ל בחבורו דהא רישא ע"כ ר"מ היא. ויש לומר דאתיא אף לרבנן ואורחא דמלתא נקט שדרך מוכרי תבואה למדוד במדה גסה, והנה לפי שנזדמנה נוסחא משובשת לר"ש ז"ל הוצרך לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דר"מ עכ"ל ז"ל:
ובלח דינר: ירושלמי על דעתיה דתנא דמתניתין נתנו שיעור ליבש ולא נתנו שיעור ללח, נתנו דמים ללח ולא נתנו דמים ליבש, ותנא דברייתא איפכא. דתני ר' חייא הין מדה גסה מן ההין ולמטה מדה דקה, *הערה 1: טמן דהיינו שם מטבע מדה דקה, מטמן ולמעלה מדה גסה, על דעתיה דהדין תנא נתנו שיעור ללח ולא נתנו שיעור ליבש נתנו דמים ליבש ולא נתנו דמים ללח:
סלי תאנים וסלי ענבים: סברה אחרת סלי זיתים וסלי ענבים, וכן הוא שם ברמב"ם פרק י"א זיתים, אלא שראיתי מי שהגיה שם תאנים. וזה לשון הרש"ש ז"ל סלי תאנים וענבים בהאי לא שייך מדה אלא מנין ודרכן היה למכרן במנין, כך אשכולות לדינר כך תאנים לדינר דומיא דסלי ירק דלא שייך בהו משפיעין וחנונים אלא בעל הגנה עושה מהן אגודות במנין, ומי שנותן בלא מנין קרוי אכסרה ע"כ:
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגהה: סברה אחרת לימן, והחכם ה"ר בצלאל ז"ל הגיה מינן, ובתוספתא אחרת שכתבה הר"ש ז"ל שכתוב בה לימון פירשו הוא ז"ל דלימון שם מידה גסה, ואחר כך כתב בסוף דיתכן שזה וזה שם מטבע