תוספות יום טוב על דמאי ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על דמאי · ב · >>

משנה א[עריכה]

מתעשרין. עי' מ"ש בסייעתא דשמיא בריש פ"ד:

בכל מקום. פי' הר"ב אפילו מכזיב ולהלן. וכ"כ הר"ש וגם הרמב"ם פי' בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. וא"כ פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ חייבים בתרומות ובמעשרות. ובפ"א מהלכות תרומות פסק דפטורים ואפי' מדבריהם מההיא דרשא דשמה שכתב הר"ב בריש פ"ב דחלה. ולשונו פרק י"ג מהלכות מעשר מתעשרין דמאי בכל א"י:

הדבילה וכו'. פי' הר"ב דהיינו הנהו דחשיבי וכו'. וז"ל הרמב"ם ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד וע"כ יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבלת תאנים ידועה בתכלית המתיקות אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים אלא בארץ ישראל. ומה שאמר התמרים ר"ל מין מהתמרים הגסים לא ימצא כמותם בשום פנים אלא בארץ ישראל. והחרובין מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל. אורז מין ממיני האורז לבן מאד לא ימצא כמוהו אלא שם. וכמון שגרגריו מיושרים ואותו ר"ל באמרו כמון עכ"ל. ושאר חלקי כל מין ומין מאלו המינים חוץ מן האורז יש כמותן גם בחוצה לארץ. ודינם לענין דמאי כפי המקום שנמצאו שם שאומרים כאן נמצאו כאן היו וגדלו. אבל האורז כמו שיש חלק ממנו בארץ ישראל שאין כמוהו בחוצה לארץ. יש ג"כ חלק ממנו בחוצה לארץ שאין כמוהו גם בא"י כמ"ש הר"ב. אע"פ שלהרמב"ם פי' אחר בהאורז שבחוצה לארץ שכ"כ בפ' י"ג מהלכות מעשר החמרים שהביאו פירות לצור חייבים בדמאי שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לו. והאורז. אין חוששין לו אלא כל האורז הנמצא ח"ל שהיא קרובה לא"י שהחזיקו עולי בבל פטור מן הדמאי אלא אם כן היה ניכר כמו שביארנו ע"כ. ובפירושו כתב כל המשתמש ר"ל כל מה שנעשה ממנו בין קודם שימרח בין לאחר שימרח ולא נחוש שמא יתערב באורז של ארץ ישראל:

משנה ב[עריכה]

מעשר את שהוא אוכל וכו'. לשון הרמב"ם פ"י מהלכות מעשר וצריך שיקבל עליו דברים אלו [ברבים] וכשיבואו עדים נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן:

את שהוא לוקח. ל' הר"ב על מנת למכור. דאילו ע"מ לאכול הא תנא ליה רישא וכו' עד קרקעותיו. ירושלמי. והא דמפרש את שהוא מוכר לבסוף משום דמדיוקא דשהוא לוקח שמעינן לפירושא דשהוא מוכר. ואין להקשות לוקים לאכול דרישא בפירות קרקעותיו ושהוא לוקח מאחרים לאכול ושהוא מוכר בין משלו בין משל אחרים. דיש לומר דאת שהוא אוכל בפירות קרקעותיו לא הוה ליה לתנא למתני דזיל קרי בי רב הוא (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ופשיטא שאם יהיה נאמן. שיהא מחזיק בדבר המפורש בתורה:

ואינו מתארח. עי' מ"ב פ"ד ובריש פ"ז:

על עצמו אינו נאמן. לשון הר"ב שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן. ופי' הרמב"ם שאינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו [ע"כ. ועיין במ"ד פ"ה דבכורות]:

משנה ג[עריכה]

חבר. לשון הרמב"ם חבר נקרא ת"ח וכן יקראו לת"ח חברים ונקראו בזה השם כי חברתם זה לזה חברה נאמנת כי היא חברה לש"ש ע"כ:

להיות חבר. כתב הר"ב ואפילו ת"ח אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל וכו' אלא א"כ היה זקן וכו' ואין קבלות דברי חברות בפחות משלשה אלא א"כ היה המקבל ת"ח שאין צריך בפני שלשה וכו' עכ"ד. ולכאורה נראה דאיכא בינייהו דזקן ות"ח דת"ח אע"פ שאינו צריך בפני שלשה צריך להרגיל עצמו שלשים יום אבל הזקן אינו צריך גם לזה. אלא שאי אפשר לומר כן דהכי איתא בפרק ד דבכורות דף ל ע"ב. ת"ר הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים. זקן ויושב בישיבה אין צריך לקבל בפני שלשה חברים שכבר קבל עליו משעה שישב. אבא שאול אומר אף ת"ח אין צריך לקבל בפני שלשה חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו. אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס [שהיה כהן גדול] נשנית משנה זו [דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל] ומפרש רבי יוסי דטעמא דמיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול [מעלה] בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם. ועינינו הרואות דדברי הר"ב מעורבים דמ"ש בתחלה ואפילו היה תלמיד חכם וכו' אלא א"כ היה זקן וכו'. הם דברי ת"ק ומשחרב בית המקדש. ומ"ש אח"כ דת"ח אין צריך בפני שלשה וכו' הם דברי אבא שאול וקודם שחרב בית המקדש. אי נמי אף לאחר שחרב בהמ"ק וכרבי יהודה שהקפיד על בנו של רבי חנינא שלא רצה למסור טהרות לתלמיד חכם ואמר שמבזה ת"ח כדאיתא התם. ומכל מקום מי שאומר זקן סבירא ליה דת"ח צריך קבלה. ומי שאמר דתלמיד חכם אין צריך קבלה דין תלמיד חכם שוה לדין זקן ואין חילוק ביניהם כלל. [ואין לומר ולחלק דתלמיד חכם צריך הרגל מה שאין כן הזקן. דליתא לפום סוגיא זו דהא דאין צריך לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו וא"כ הרגל למה לי. וכן מוכח שם בהדיא. והרמב"ם בפירושו דפסק כאבא שאול לא הצריך שלשים יום אלא לשאינו תלמיד חכם ומינה לזקן אע"פ שת"ח צריך קבלה. ובחבורו מוכח יותר דלת"ק אין צריך שום הרגל לזקן. ור' יהודה שמצינו דלא סלקא דעתיה להא דאמר ר"י נהגו כהנים סלסול וכו' מ"מ לא אמר שום דבר לחלק כלל]. והר"ש כתב כדברי ת"ק וטעמו שהעתיק הירושלמי דלא תני התם להא דאבא שאול. והרמב"ם בפירושו כתב לדאבא שאול אבל בחבורו פ' עשירי מהלכות משכב ומושב פוסק כתנא קמא ומשחרב בית המקדש:

אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש. לשון הר"ב שאסור לגרום טומאה וכו'. ועיין מ"ש במ"ו פ"ו ועוד במשנה ט פרק ד דעבודת כוכבים:

ואיני לוקח ממנו לח. כתב הר"ב אבל יבש וכו' ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו וכו'. הכי תני בירושלמי. וטעמא דהא דאין עם הארץ נאמן לומר שלא נטמאו לפי שאינן בקיאין בדקדוק טהרות וטומאות ולפיכך אע"פ שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות אינו נאמן לטהרות כמ"ש הרמב"ם בריש פ"י מהלכות משכב ומושב. והלכך לענין לומר שלא הוכשרו נאמן לפי שאין זה צריך לשום בקיאות לדקדק. [ועיין מ"ש במשנה ג פרק בתרא דמכשירין]:

ואינו מתארח אצל עם הארץ. ואפילו עישר את פירותיו בפניו וז"ש הר"ב והר"ש שלא יטמא וכו':

ולא מארחו אצלו בכסותו. כתב הר"ב דכסות עם הארץ טומאתו חמורה וכו'. עיין משנה ה פרק ז דטהרות וסוף פרק ב דחגיגה:

בכסותו. כתב הר"ב שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס וכו'. וכ"כ הר"ש עיין מ"ש בס"ד בסוף פ"ב דחגיגה:

אף לא יגדל בהמה דקה וכו'. כתב הר"ב שלא ירעו בשדות אחרים. ובסוף פרק ז דבבא קמא מפרש בענין אחר ושם אפרש בס"ד:

משנה ד[עריכה]

הנחתומים. כתב הר"ב וכן הר"ש נחתום חבר וכו' ודוקא כשמוכר לחבר וכו' אבל אם מוכר לעם הארץ וכו': והא דתנן לעיל אין חבר רשאי למכור לעם הארץ לח ויבש וכו'. ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן. וכה"ג במשנה ח פרק ה. ועי' בסוף פ"ו. ועוד אפשר לומר דהכא אליבא מאן דסבירא ליה דמותר לגרום טומאה וכו' פי' לה בחבר וכו'. ועי' מ"ש בפרק ו משנה ו:

כדי תרומת מעשר וחלה. מפורש בריש פ"ה. ומ"ש הר"ב מתוך ששוטרי המלך וכו'. גמ' פ"ק דיומא [ע. ] ולקמן בריש פ"ה מפרש הר"ב דהכא בנחתומים המוכרים במדה דקה עסקינן ומהני תרי טעמי דמפרש הכא בחנונים לכך חייבוהו בתרומת מעשר וחלה כמ"ש שם. ופטרוהו ממעשר שני מתוך ששוטרי וכו' כמ"ש הכא. ולא קפדינן אתינוקות בטבול למעשר שני בדמאי:

הסיטונות. כתב הרשב"ם בסוף פ"ה דב"ב סיטון חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון ע"כ. והוסיף הר"ן ועל זה נקרא כל תגר גדול בין מיבש בין מלח סיטון שהוא שם יוני למוכר סחורות הרבה ע"כ. אבל התוס' דב"מ דף מח ע"א כתבו דלא נקרא סיטון אלא מוכר בלח. ונראה לי ראיה לדבריהם מדתנן הכא הסיטונות ומוכרי תבואה דש"מ דסיטונות לאו מוכרי תבואה הן שהוא ביבש. ולשון הר"ב שכתב סיטונות הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה וכו'. איני יכול ליישבו דהא ומוכרי תבואה תנן. ולשון הר"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרין לחנונים. וגם זה הפירוש דחוק דאם כן תרתי ביבש למה לי. ועוד דלקמן מפרש מתניתין גסה דלח. ולהר"ב והר"ש לח מאן דכר שמיה:

משנה ה[עריכה]

את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה וכו'. פירש הרמב"ם כל הדברים שדרך בני אדם למכור במדה גסה מותר לו למכרן דמאי ואע"פ שהוא מודד במדה קטנה וז"ש טפלה דקה לגסה. ואם הדבר נמכר ממה שדרך בני אדם למדוד אותם במדה דקה שאינו מותר למכרו בדמאי כמו שאמרתי לא יהיה מותר לו מכירתו דמאי ואפילו למדוד אותה במדה גסה שר"מ הולך אחר הדבר הנמכר ע"כ. והר"ב מפרש ע"פ גירסא האחרת. [ומ"ש ופטור כשהוא מוכר בגסה ולא אמרי' וכו'. כ"כ הר"ש וטעמו נראה לי דר"מ הולך אחר המדידה היאך היא ולא אחר הדבר הנמכר מה שהוא] ובסדר המשנה דירושלמי כגירסת הר"ב אבל בגמרא שם הובאה כגירסת הרמב"ם. וכן תני רבי חייא כגירסתו:

דינר. כ' הרמב"ם שיעור הדינר ששה זוזים מכסף. ומשקל כל זוז ששה עשר שעורים ע"כ. וזוז שכתב רוצה לומר מעה כמ"ש במ"ו פ"ו דפאה: