תוספות יום טוב על דמאי א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

משנה א[עריכה]

כתב הרמב"ם וסידר אחר פאה דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה וכן אמרו מאכילין את העניים דמאי:

דמאי. ל' הר"ב הם התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ. ודמאי דא מאי כמ"ש [הר"ב] בריש פ"ז דברכות. וכתבו התוס' פ"ק דשבת דף יג. דהא דחשו הכא טפי למיעוטא מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיחא טובא והיו הרבה נכשלים ע"כ. ומה שכתב הר"ב ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם. ובמשנה ג פרק ד מפרש דלא נחשדו על מעשר עני ושם אפרש בס"ד. ושם יתבאר דכ"ע סבירא להו דטבלי ונראה דאפילו הכי לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו. וכמ"ש הרמב"ם בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות דהואיל וקיי"ל כמאן דאמר רוב עמי הארץ מעשרין כמו שסתם הר"ב [במתניתין דלקמן] ובריש פרק ז דברכות ובכמה דוכתי. ועוד התוס' פ"ב דכתובות דף כד מסקי דלכ"ע רוב עמי הארץ מעשרין הלכך לא גזרו בלאו. ובהכי ניחא נמי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דלרבי מאיר דסבירא ליה במשנה ד פרק ט דיבמות דמעשר ראשון אסור לזרים. וא"כ כמו כן יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. אלא דאפילו לרבי מאיר הואיל ובמעשר אין חיוב מיתה אלא לאו בעלמא לא גזרו. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כדלקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר. ולא פי' מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. והרמב"ם פרק ט מהלכות מעשר כתב ונותנה לכהן. וכ"פ בסוף מסכת מעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן. וכך כתב בפרק ט ממסכת סוטה משנה י. ובמשנה ט פ"ג דחלה תנן מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר לפי חשבון ומשמע נמי דתרומה נותן לכהן בחנם. אבל הר"ש כתב או מוכר לו היתר לפי חשבון. והתוספות פ"ק דיומא דף ט כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה (כמו דאמרי' במעשרות). י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד ממאה. ועוד דדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהנים עכ"ל. ועיין בפ"ג דחלה משנה ו:

ועוזרדין. בפרק חבית בספר הרי"ף נדפס פירושו בלשון אשכנז שפייארלינ"ג ועיין בריש מסכת כלאים:

ובנות שקמה. נראה דבנות שקמה לחוד ושקמה לחוד ועיין במ"ח פ"ק דכלאים ובפ"ו משנה ד:

ונובלות התמרה. מ"ש הר"ב ותולשים אותן ר"ל הזוכים בהן מההפקר:

וביהודה האוג. כתב הר"ב ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה. ובפ"ק דפאה משנה ה כתב דאוג חייב בפאה. והתם בריש הפרק אמרינן נשמר ולמעוטי דהפקר. צריך לומר דלא נחית התם לחלק בין הארצות:

והחומץ שביהודה. לשון הר"ב בתחלה לא היה יין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים. ברייתא ירושלמי דהכא ובבבלי פ' אלו עוברין [דף ריב:]. ואע"ג דתנן בסוף פרק ד דשקלים לענין מספק יין לנסכים ואם החמיץ יין החמיץ לו. משמע דבשעה שהיו מביאים נסכים היו חוששין שמא יחמיץ. לא קשיא ולא מידי חדא דהכי אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינו של יהודה מחמיץ עד שנותן לתוכן שעורים וכו'. והכי נמי בירושלמי דאלו עוברין. וחששו שמא נפלו בו שעורים. ועוד דאפילו כי תימא שמעולם לא החמיץ מ"מ איצטריך למתני. משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מסכת יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול בכ"ג אע"ג דתנן במסכת אבות פ"ה שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ. והכי נמי פירש הר"ב במשנה ד פרק ו דשקלים בשלחן של שיש שהיה במערב הכבש. ולא של כסף לפי שמסריח הבשר ואין סומכין על הנס וכו'. ומה שכתב הר"ב מן התמד. מסיים הרמב"ם והיה זה התמד הפקר:

והכסבר. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר שמע מיניה דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכן הם דברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות מעשר. וקצת קשה שלא הקדים למתני כסבר קודם החוג. ויש ספרים גורסים וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ולגירסא זו תלתייהו דוקא ביהודה. וכן כתב הר"ש הני תלת ביהודה. וז"ל ירושלמי. כסבורא. כוסברתא. מה בין ביהודה בין בגליל מן מה דמתלין מתל בדרומא כוסברא כוסברתא מן מתליך עם תבליא. הדא אמרה בגליל חייבת וביהודה פטורה ע"כ. ושאל מה בינייהו דיהודה וגליל דביהודה פטור ובגליל חייב והשיב ממושלי משלים אתה למד שבדרום שהוא ארץ יהודה שהוא בנגב ארץ ישראל כדמפורש בספר יהושע ואומרים שם דרך משל כוסברא וכו' מי המשילך עם התבלין. הדא אמרה וכו'. ולא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב"ם:

משנה ב[עריכה]

הדמאי אין לו חומש. פי' הר"ב הפודה מעשר שני של דמאי וכו'. ולא כן באוכל תרומת מעשר של דמאי כדתנן בפרק הזהב משנה ח ועיין מה שאכתוב שם בס"ד. והפודה היינו הבעל וכדתנן התם בהזהב ומפורש בפירוש הרמב"ם דהכא והר"ב זכרו לעיל בפאה בפרק ז משנה ו:

ונאכל לאונן. עיין בפירוש [הר"ב] משנה י"ב פרק ה דמסכת מעשר שני. ושאלני מהר"ר משה כהן למה לא גזרו באונן דהא שב ואל תעשה עדיף וכל שכן להרמב"ם דסבירא ליה בודאי דלוקין משום לא אכלתי באוני ממנו כמ"ש בפרק ג מהלכות מעשר שני. ופשיטנא ליה מהירושלמי והביאו הר"ש וז"ל תני נאכל לאנינה. ואינו נאכל לטומאה. מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דדבר המצוי שייך למיגזר שלא יזלזלו ע"כ. והלכך הבאת מקום שהוא עיקר מצות מעשר שני הוצרכו לקיים בו. מה שאין כן אנינה דלא שכיחא. ומטעם דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתיבנא לעיל:

ויוצא. לשון הר"ב ונפדה. [ובס"א ראיתי דגרס כך במשנה] ועיין במ"ו פ"ג דמע"ש )ובפירושה ומ"ש שם בס"ד:

ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו. כתב הר"ש כההוא דתנינן במשנה ג פרק ג דמסכת מעשר שני ע"כ. ולענין יאכל כנגדו כיוצא בזה בסוף פ"ק דמעשר שני ועיין שם:

כסף על נחשת. פי' הר"ב אפילו שלא מדוחק. עיין במשנה ו פרק ב דמסכת מעשר שני. וכתבו התוספות בב"מ דף נה ע"ב וא"ת כיון דתנא מחללין כסף על כסף אע"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כל שכן כסף על נחשת דשרי. דאפי' בודאי מדוחק שרי. וי"ל איידי דתני נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא (כדאיתא בריש פ"ד דב"מ) עכ"ל:

[ובלבד שיחזור ויפדה וכו'. כתב הר"ב דלא גרס ליה אבל התוס' דב"מ פ"ד [דף נה: סד"ה ויחזור] קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפי' כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותם צריך להעלותן עכ"ל]:

משנה ג[עריכה]

לזרע. פירש הר"ב דאילו טבל ודאי אסור לזרוע כדפי' בסוף פ"ק דפאה:

חלת עם הארץ. לשון הר"ב שתקן לו חבר וכו'. וכ"כ הר"ש ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. רבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר רבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. על דעתיה דר"א בחלת עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. על דעתיה דרבי יוחנן היא הדא היא הדא. והרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ' י"ג תופס לטעמיה דרבי יוחנן. והיינו משום דסוגיא דירושלמי בריש פ"ה כר"י אתיא וכמ"ש שם הר"ש וכ"כ התוספות פ"ק דיומא דף ט ולכאורה מוקמי להו הר"ש והר"ב הכא בשתקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדריש פ"ה דלוקח מן הנחתום מפריש אף חלה [אף על חלה כצ"ל] וכדרמי התם בירושלמי וחד שינויא ניהו דהכא שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן. אלא שממה שפירשו בסמוך אוכיח דמפרשי למתניתין אליבא דרבי אושעיא ואליביה לא הקשה. דהכא בהפרישו עם הארץ והתם בהפרישו חבר דלא שייך טעמא דאימת קדשים. וכ"כ שם הר"ש. הלכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתקן לו גבל חבר. דאי לאו הכי הויא החלה טמאה שאין עם הארץ נאמן על פירות שהוכשרו לומר שלא נטמאו כדלקמן במשנה ג' פ"ב [ולשון הר"ש שתקן לו גבל חבר בטהרה. ונראה לי דהמגיה כן בדברי הר"ב לא הפסיד] והא דלא פירשו אליבא דרבי יוחנן משום דסברי דר' אושעיא קשיש טפי והוי נמי תנא טפי מרבי יוחנן:

והמדומע. פי' הר"ב עם הארץ שנפלה לו סאה וכו' וכ"כ הר"ש. והיינו נמי אליבא דר' אושעיא כדמפרש בירושלמי אליביה דדוקא בפירות עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו לא. ופירוש מדומע כתב הרמב"ם כי התרומה שמה דמעה והוא מה שאמר הכתוב (שמות כב) מלאתך ודמעך: והלקוח בכסף מעשר שני. לשון הר"ב שלקח דמאי וכו'. וכן לשון הר"ש ולא פירש בירושלמי אליבא דר' אושעיא שלפי הסברא מסתברא דלרבי אושעיא דוקא כשעם הארץ יודע שזה נקח ממנו בכסף מעשר שני לאכלו בתורת מעשר שני דאז אימת קדשים עליו:

ושירי מנחות. כתב הר"ב והר"ש ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן. והיינו נמי אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו ואין צריך לטעם ולא חיישינן וכו'. ויראה לי לתת טעם למה לא גזרו. דחלה ומדומע ושירי מנחות כולם לכהן סמכו על הא דרוב עמי הארץ מעשרין. דומה למה ששנינו בסוף פ"ה מן הדמאי על הדמאי תרומה ואין צריך להוציא עליה תרומה ומעשרות הואיל ולכהן היא. ולפיכך לרבי יוחנן הא דשירי מנחות אפילו חבר המביאה דמאי. ולא פירשו בירושלמי לא בזה ולא בלקוח בכסף מעשר שני כמו שכתבתי. וטעמא דלקוח בכסף מעשר שני שלא גזרו לר"י היינו כדי שיהא מצוי לבעלי כסף מעשר שני פירות הרבה לקנות ולאכלן בירושלים:

שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר ע"כ. כלומר אע"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ"מ לא חמיר כמו אכילה ושתיה עצמה כדמפרש הר"ב במ"ד פ"ט דשבת:

משנה ד[עריכה]

הדמאי מערבין בו וכו'. פירש הר"ב ואע"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ"ש בסוף מתניתין דריש פ"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש"ס [יותר] משום משנה ע"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]:

ומשתתפין בו. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא:

ומברכין עליו. לשון הר"ב ברכת המזון. ומסיים הר"ש דטעונה כוס ע"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ"ש בריש פ"ז דברכות. אבל דברי הר"ב בפירוש מתני' דרפ"ז דברכות מדברי רש"י העתיקם. ובעל כ"מ כתב בפ"א מה' ברכות דמדברי רש"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור ע"כ. ואי הכי דברי הר"ב סתרן אהדדי. ורש"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ"כ בפ"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ"ל הכא בדמאי מברך. ב"ד]:

ומפרישין אותו ערום. לשון הר"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז"ל הר"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין [כג]. דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ"ש הר"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם:

בין השמשות. כתב הר"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ"ש בס"ד ברפ"ד:

הא אם הקדים וכו'. והר"ב והר"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו דף נא בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע"כ. [ועי' ספ"ב דמכות. וי"א שיש למחוק אות האל"ף מתיבת הא ותשאר אות הה"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]:

אין בכך כלום. כתב הר"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות תרומות. משא"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ"ש ר"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ"ג מה"ת לכן נ"ל שכצ"ל אין בכך כלום משא"כ בודאי ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מ"ש קודם מע"ר הוא עובר בל"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו':

חייב בדמאי. ל' הר"ב שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה. כדתנן בפ"ט דשבת מ"ד ולשון הרמב"ם אינו מאבדנו בגופו. ר"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו':