משנה דמאי א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק א · משנה ג | >>
הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי.
מכזיב ולהלן, פטור מן הדמאי.
חלת עם הארץ, והמדומעז, והלקוח בכסף מעשר שני, ושירי המנחות, פטורין מן הדמאי.
משנה מנוקדת
הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע וְלַבְּהֵמָה,
- קֶמַח לָעוֹרוֹת,
- שֶׁמֶן לַנֵּר,
- שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים,
- פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
מִכְּזִיב וּלְהַלָּן,
- פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
חַלַּת עַם הָאָרֶץ,
- וְהַמְּדֻמָּע,
- וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
- וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת,
- פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.
שֶׁמֶן עָרֵב,
- בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין,
- וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין.
נוסח הרמב"ם
הלוקח -
- לזרע, ולבהמה,
- קמח לעורות,
- שמן לנר,
- שמן לסוך בו את הכלים - פטור מן הדמאי.
- מכזיב ולהלן - חייב בדמאי.
- חלת עם הארץ, והמדומע,
- והלקוח בכסף מעשר,
- ושירי המנחות - פטורין מן הדמאי.
- שמן ערב -
- בית שמאי - מחייבין.
- ובית הלל - פוטרין.
פירוש הרמב"ם
קמח לעורות — לעבד בהם העורות.
וכזיב — שם מקום, והוא המפריש בין ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל, ובין שהחזיקו בה עולי מצרים. ואשר החזיקו בה עולי מצרים, הם לעניין דמאי, כמו חוצה לארץ. והעיקר שיש אצלנו: "חזקת ארץ ישראל חייב, עד שיוודע שהוא פטור". ועל כן יתחייב בה הדמאי, בדינין אשר זכרנו; וחזקת חוצה לארץ פטור עד שיוודע לך שהוא חייב, לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחוצה לארץ חיובי הדמאי, ולא נאמר - שמא פירות ארץ ישראל הם, והוציאום חוצה לארץ.
והמדומע — הוא דבר המעורב מחולין ותרומה, ועוד אבאר דיניו במסכת תרומות. ואולם קראוהו "מדומע", כי התרומה שמה "דמע(ה)", והוא מה שאמר הכתוב: "מלאתך ודמעך"(שמות כב, כח).
והלקוח בכסף מעשר — הם הפירות שלקחו בירושלים בכסף מעשר שני, כמו שיתבאר במקומו.
ושיירי המנחות — הוא הנותר מן המנחה, אחר שיקריב ממנה מלוא קומצו. והנותר ההוא, אוכלים אותו הכהנים, כמו שחייב עליהם הכתוב. ואמרו בתלמוד: "בשעה שגזרו על הדמאי, לא גזרו על הדברים הללו".
ושמן ערב — הוא שמן המור:
פירוש רבינו שמשון
לקח תבואה לזורעה פטור ממעשר בדמאי בין זרעו כלה בין אין זרעו כלה כדקתני בתוספתא פ"א:
לבהמה. להאכיל לבהמה ובפ"ק דחולין (דף ז :) גבי עובדא דחמורו דר' פינחס א"ר יוחנן לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהן לבהמה חייב לעשר אפי' בדמאי:
קמהה לעבד עורות כדאמר בפרק המוציא יין (דף עט :) גבי [ג' עורות] מצה חיפה ודיפתרא:
מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. מכאן היה מתרץ רבינו תם מה שמקשין דבפרק קמא דחולין (דף ו :) גבי ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן במס' ע"ג בפרק רבי ישמעאל (דף נח :) גבי ריש לקיש דאיקלע לבצרה וחזנהו דאכלי פירות דלא מעשרי ואסר להו ואמר ליה רבי יוחנן זיל הדר דבצר לאו היינו בצרה ובריש עד כמה (דף כז.) מפרש דתרומת מעשר נוהג בחוצה לארץ דקאמר רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וכן בפרק בנות כותיס (דף לב.) גבי לסיכה בשמן של תרומה ואין לחלק בין מעשר דגן תירוש ויצהר דבארץ דאורייתא לשאר פירות דאפי' בארץ דרבנן דהא בפ"ק דביצה (דף יב :) גבי אושפזיכניה דרבה בר חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא משמע קצת דמחייבי בתרומה ומעשר ובפרק כיצד מברכין (דף לו.) גבי המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אמרי' בהדיא הני מילי גבי מעשר צלף דבארץ גופיה דרבנן ותירץ ר"ת דעובדא דר"מ דחולין ועובדא דריש לקיש במס' ע"ג בדמאי הוה ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כדתנן הכא מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי והא דמשמע בחולין דבעי מוקף מדפריך עלה דלמא מעשר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ובפ"ד דחלה (מ"ו) תנן דחלת דמאי ניטלת שלא מן המוקף לא קשיא מידי כדפרש' שם אבל לפי' ר"ת קשה דעל כרחך דמאי דמתני' לאו דוקא דהוא הדין מן הודאי* כדפרשינן בריש פירקין דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מודו בהך דדמאי לאו דוקא ואין לחלק בין מקומות הרחוקין מארץ ישראל כגון מכזיב ולהלן למקומות הקרובים דמחייבי אפי' בדמאי דהרי בית שאן דהיא גופא היתה מארץ ישראל בכיבוש ראשון ואפילו הכי פטור בכיבוש שני ומיהו במקומות הקרובים מצינו לחלק כדברי רבינו תם בין דמאי לודאי ומיהו קשה דלקמן בפרק שני אמרינן בירושלמי (הל' א) רבי התיר בית שאן והתיר קסרין והתיר בית גוברין והתיר כפר עמעם ומשמע דכל הנך מקומות דומיא דבית שאן שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל ומשמע לקמן בפ"ג דפטורין אף מן הודאי דאמרי' בירושלמי (הל' ג) אמר רשב"ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוגא ואמר זה בא לידי מקסרי ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי שהוא טמא שמרביצין עליו מים כלומר והוי מוכשר שלא בא לידו אחר שאלו בא היה מעשר מזה על זה ופריך ויעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם שמשלחין לחבריהן דברים חסרים ופריך ולאו מתני' היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו משנה היא בפ"ג (מ"ג) שר' יוסי מתיר לשלוח לחבירו ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד ר' יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שהודיעו שעל כן היה אומר זה בא לידי מקיסרין ומשני אע"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה ופריך ולא מפירות שמותרין בקיסרין הוא ומשני ולא ר' התיר קיסרין ורשב"ג קודם רבי הוה ש"מ דאפי' בקיסרין לא נהוג אע"פ שהיה מקום קרוב ויש לומר דלענין דשרי לשלוח לחבירו בהודעה קא פריך דאפי' רבנן לא אסרי אלא בארץ ולא בחוצה לארץ ועוד יש לומר *דאתרוג דקיסרין משונה משל א"י ולא גזור בחוצה לארץ אלא מפירות הדומין לארץ ישראל כדתנן בפ"ב (מ"א) אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון כלומר בכל מקום אפי' מכזיב ולהלן דבידוע שמא"י באו *אותן של חו"ל כדמפרש בירושלמי (הל' א) חיוב המינים הללו על שאין כיוצא בהן בחו"ל הוצרכו חכמים למנותן ופריך והא דבילה בבצרה ומשני שחיקה היא והא תמרים באלכסנדריא ומשני רקיקין אינון וקתני סיפא האורז שבחו"ל כל המשתמש ממנו פטור כלומר אפי' בארץ דמינכר מאותן של א"י ולא אתי לאיחלופי ואומר בירושלמי (שם) באורז של חילת ושל אנטוכיא מותר במקומן כלומר דדמי לשל א"י ולא שרי לא בארץ ולא בחו"ל דסברי מא"י הוא ובמקומם מותר דאנטוכיא מכזיב ולהלן וחשיב בירושלמי מינין האסורין בקיסרין ומינין האסורין בבית שאן ומינין האסורים בפנים מכל הני משמע דלא מיחייבי גדולין בחוצה לארץ אלא פירות הדומין לשל א"י ואפי' הדומין נמי לא מחייבי אלא עד כזיב ואין חילוק בין דמאי לודאי כדאמרי' בריש פירקין וניחא השתא דר' מאיר דירק דבית שאן לא דמי לשל ארץ ישראל דלא חשיב ליה בהדי מינין האסורים בבית שאן וההיא דריש לקיש במינין המותרין והא דמשמע במסכת ידים (פ"ד משנה ג) דמצרים ובבל חייבין במעשרות שמא קרובים לארץ ישראל יותר מכזיב אין למדין ממעשה ישן ועוד י"ל ההיא דר' מאיר וריש לקיש בשניקחו מן הכושי ולא גזרו בשל כושי אפי' בסוריא למאן דאמר לאו שמיה כיבוש כדאיתא בסוף פרק השולח (דף מז.) ויש מכאן סמך גדול למאי שאין מפרישים תרומות ומעשרות באלו הארצות דרחוקים יותר מכזיב ובירושלמי (הל' ג) תני דכזיב עצמה פטורה עוד אמרינן בירושלמי בסוף חלה (פ"ד הל"ד) רבותינו שבחוץ לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין וביטלום והא דקאמרי התם לא חשו אלא לדגן תירוש ויצהר וכולה מילתא אאוכל ואח"כ מפריש קאי ובריש מעשרות כתבנוהו:
חלת ע"ה. שתיקן לו גבל חבר בטהרה ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר:
והמדומע. כגון סאה תרומה שנפלה לפחות מק' חולין של עם הארץ ינתן הכל לכהן או סאה שהעלה מתוך מאה:
ירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו אמר ר' אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן [וחלת ע"ה] על דעתיה דר' אושעיא בחלת ע"ה היא מתני' אבל חבר שלקח עיסה מע"ה והפריש חלתה לא על דעתיה דר' יוחנן היא הדא היא הדא והמדומע על דעתיה דר' אושעיא בפירות ע"ה היא מתני' אבל חבר שלקח פירות מע"ה ונדמעו לא על דעתיה דר' יוחנן היא הדא היא הדא:
והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר שני פטור מלעשר ובירושלמי (שם) מפרש בין שלקחו בכסף מעשר של דמאי בין שלקחו בכסף מעשר של ודאי:
ושירי מנחות. שהקומץ למזבח ושירים נאכלים לכהנים ולא חיישי' שמא הביא ע"ה דבר שאינו מתוקן:
שמן ערב. שיש עמו בשמים כגון פלייטון דאמרינן בפרק במה אשה (דף סב :) וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו) זה פלייטון ומשום דנתערב עם בשמים ואינו בעין כל כך פטרי בית הלל ודבר תימה דלא דייקינן מהכא בפ"ק דחולין (דף ו:) דלא גזרו על תערובות דמאי ושמא שאני הכא דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר:
ירושלמי (שם) תני אמר ר' יודא לא פטרו בית הלל אלא שמן של פלייטון בלבד אחרים אומרים בשם ר' נתן מחייבין היו בית הלל *וורדיטן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הלוקח לזרע - לקח תבואה לזרעה פטור בדמאי, דאילו טבל ודאי אסור לזרוע:
ולבהמה - לקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מן הדמאי. אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר בדמאי:
וקמח לעורות - לעבד בו עורות:
מכזיב ולהלן - כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי. בבל ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ולא נתחייבו בדמאי אלא הארצות שכבשו עולי בבל בלבד, הלכך מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ולא חיישינן שמא מפירות הארץ שכבשו עולי בבל הוליכו לשם, שחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע לך שהוא חייב וחזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע לך שהוא פטור:
חלת עם הארץ - שתקן לו גבל חבר ו ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר:
והמדומע - עם הארץ שנפלה לו סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של חולין שנעשה הכל מדומע כלומר עירוב תרומה ונותן הכל לכהן פטור מלעשר דמאי:
והלקוח בכסף מעשר - שלקח דמאי במעות של מעשר שני, בין במעות מעשר שני של דמאי בין במעות מעשר שני של ודאי פטור מלעשר:
ושירי מנחות - שהקומץ למזבח והשירים נאכלים לכהנים ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן ח:
שמן ערב - שמן אפרסמון. וי"מ שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:
פירוש תוספות יום טוב
לזרע. פירש הר"ב דאילו טבל ודאי אסור לזרוע כדפי' בסוף פ"ק דפאה:
חלת עם הארץ. לשון הר"ב שתקן לו חבר וכו'. וכ"כ הר"ש ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. רבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר רבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. על דעתיה דר"א בחלת עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. על דעתיה דרבי יוחנן היא הדא היא הדא. והרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ' י"ג תופס לטעמיה דרבי יוחנן. והיינו משום דסוגיא דירושלמי בריש פ"ה כר"י אתיא וכמ"ש שם הר"ש וכ"כ התוספות פ"ק דיומא דף ט ולכאורה מוקמי להו הר"ש והר"ב הכא בשתקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדריש פ"ה דלוקח מן הנחתום מפריש אף חלה [אף על חלה כצ"ל] וכדרמי התם בירושלמי וחד שינויא ניהו דהכא שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן. אלא שממה שפירשו בסמוך אוכיח דמפרשי למתניתין אליבא דרבי אושעיא ואליביה לא הקשה. דהכא בהפרישו עם הארץ והתם בהפרישו חבר דלא שייך טעמא דאימת קדשים. וכ"כ שם הר"ש. הלכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתקן לו גבל חבר. דאי לאו הכי הויא החלה טמאה שאין עם הארץ נאמן על פירות שהוכשרו לומר שלא נטמאו כדלקמן במשנה ג' פ"ב [ולשון הר"ש שתקן לו גבל חבר בטהרה. ונראה לי דהמגיה כן בדברי הר"ב לא הפסיד] והא דלא פירשו אליבא דרבי יוחנן משום דסברי דר' אושעיא קשיש טפי והוי נמי תנא טפי מרבי יוחנן:
והמדומע. פי' הר"ב עם הארץ שנפלה לו סאה וכו' וכ"כ הר"ש. והיינו נמי אליבא דר' אושעיא כדמפרש בירושלמי אליביה דדוקא בפירות עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו לא. ופירוש מדומע כתב הרמב"ם כי התרומה שמה דמעה והוא מה שאמר הכתוב (שמות כב) מלאתך ודמעך: והלקוח בכסף מעשר שני. לשון הר"ב שלקח דמאי וכו'. וכן לשון הר"ש ולא פירש בירושלמי אליבא דר' אושעיא שלפי הסברא מסתברא דלרבי אושעיא דוקא כשעם הארץ יודע שזה נקח ממנו בכסף מעשר שני לאכלו בתורת מעשר שני דאז אימת קדשים עליו:
ושירי מנחות. כתב הר"ב והר"ש ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן. והיינו נמי אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו ואין צריך לטעם ולא חיישינן וכו'. ויראה לי לתת טעם למה לא גזרו. דחלה ומדומע ושירי מנחות כולם לכהן סמכו על הא דרוב עמי הארץ מעשרין. דומה למה ששנינו בסוף פ"ה מן הדמאי על הדמאי תרומה ואין צריך להוציא עליה תרומה ומעשרות הואיל ולכהן היא. ולפיכך לרבי יוחנן הא דשירי מנחות אפילו חבר המביאה דמאי. ולא פירשו בירושלמי לא בזה ולא בלקוח בכסף מעשר שני כמו שכתבתי. וטעמא דלקוח בכסף מעשר שני שלא גזרו לר"י היינו כדי שיהא מצוי לבעלי כסף מעשר שני פירות הרבה לקנות ולאכלן בירושלים:
שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר ע"כ. כלומר אע"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ"מ לא חמיר כמו אכילה ושתיה עצמה כדמפרש הר"ב במ"ד פ"ט דשבת:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על הברטנורא) ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. דרבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו ולרבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן:
(ז) (על המשנה) והמדומע. התרומה שמה דמעה מלשון הפסוק מלאתך ודמעך:
(ח) (על הברטנורא) היינו אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו וא"צ לטעם לא חיישינן וכו' וטעמא דרבי יוחנן דכל לכהן לא גזרו וכעין דאיתא ספ"ה. תוי"ט:
(ט) (על המשנה) שמן ערב. ולשון הר"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמירא כלומר אע"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ"מ לא חמור כמו אכילה ושתיה עצמה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הלוקח לזרע: פי' הר"ש והרא"ש ז"ל. לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור מלעשר בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה אע"פ שאסור לזרוע טבל:
שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים: תימה לע"ד אמאי לא ערבינהו שמן לנר או לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי. דלעולם מצינן לפרושי דלזא"ז קתני. לא מיבעי לנר דהוי כמו שריפה דפטור מן הדמאי אלא אפי' לסוך בו את הכלים שעי"כ הוא מיתקן הכלי ונהנה תמיד מן הכלי אעפ"כ פטור. ואפשר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו. א"נ הדר תנא שמן לאשמעי' דאע"ג דשמן ראשון דלהדליק הוי צלול אעפ"כ פטור מן הדמאי. ואי לא הדר תני שמן בהדיא גבי סיכת כלים ה"א דתרווייהו בשמן עכור ומאי לנר ע"י פתילות עבות ביותר דהוי כמו שריפה ממש להכי הדר תנא שמן גבי סיכת כלים דהתם ודאי בעכור רגילי אינשי לסוך את הכלים. אבל הה"נ דשניהם בצלול נמי פטור מן הדמאי דהוי כמו לאבוד. ובסוף פרקין אשמעי' דאפי' אם נותן שמן הרבה בצמר פטור מן הדמאי דמשום הכי לא קתני מושח או סך. כך נלע"ד:
מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי: בהא אפי' ר"ל מודה דדמאי לאו דוקא וכדכתיבנא. ובירוש' משמע דכזיב עצמה כלחוץ ופטורה מן הדמאי:
חלת עם הארץ והמדומע וכו': בירושלמי לקמן ריש פרק ה' תני ר"ש בן יהודה אומר משום רבי שמעון חלה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין וכמו שרמזתי שם. ובירושלמי דפרקין ודפרק האיש מקדש תני וכולן שקרא שם לתרומת מעשר שלהן. פי' כל הני דתנן במתני' הלוקח לזרע וכו' עד סוף. אם קרא שם לתמ"ע שלהן. מה שעשה עשוי. ואותה תרומה שהפריש מאותו דמאי חייב ליתנה לכהן. ואם קרא שם למע"ש שלהן חייב להעלותו לירושלם או לפדותו. ואיכא אמורא דאמר חוץ משירי מנחות שאם קרא שם לתרומה ומעשר שבהן לא עשה כלום דממון גבוה הן ואין בהם לכהנים זכות רק אכילה ולא דבר אחר:
שמן ערב וכו': בירושלמי תני א"ר יודה לא פטרו ב"ה אלא שמן של פוליטון בלבד. אחרים אומרים בשם ר' נתן מחייבין היו ב"ה שמן ורדודנין:
תפארת ישראל
יכין
הלוקח: תבואה מע"ה:
לזרע ולבהמה: להאכיל לבהמה. מיהו בקנה לאדם ונמלך להאכילה לבהמה. גם בדמאי חייב לעשר [כחולין ד"ז ב]:
קמח לעורות: לעבדן:
שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי: דלא גזרו רק לאכילה וסיכת אדם. מיהו טבל וודאי אסור לזרעו [כפאה פ"א מ"ו]:
מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי: דמשם עד סוף א"י לא כבשו עולי בבל. ופטור אפילו בוודאי. רק דבוודאי גזרו במקומות הקרובות לא"י. ומיירי בשדה עובד כוכבים. דבשדה ישראל אפילו בסוריא חייב כספ"ו מי"א. והיינו לר"מ דאין קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע ממעשר ורק דיגון עובד כוכבים פוטר. כספ"ד משנה ט' [ומנחות דס"ו]. ור"ל דאילו למאן דאמר יש קניין. גם בארץ ישראל שכבשו עולי בבל פטור ממעשרות במה שקנה מעובד כוכבים עד כאן לשון רבינו הגאון אאס"ו זצוק"ל ואנן קיימא לן דבארץ ישראל אין קנין לעובד כוכבים וכו' ובסוריא יש קניין. ויש אומרים דאפילו שדה שבא"י ביד ישראל בזמן הזה פטור ממעשרות מדאו' [ י"ד של"א. א'. ב'. ג' ]:
חלת עם הארץ: שגיבל לו חבר בטהרה ונתנה לכהן:
והמדומע: שנתערב לע"ה תרומה בפחות מק' חולין. ומכרה לכהן:
והלקוח בכסף מעשר שני: חבר שלקח פירות מע"ה. אפי' במעות מע"ש של דמאי:
ושירי המנחות: ע"ה שהביא מנחה ונקמצת ושיריה נאכל לכהנים:
פטורין מן הדמאי: ודוקא כשיאמר הע"ה עשרתים:
שמן ערב: באלזאם:
ובית הלל פוטרין: דאף דסיכה כשתיה עכ"פ מדלא שכיח ל"ג בדמאי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת