מלאכת שלמה על דמאי א
מלאכת שלמה · על דמאי · א · >>
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו דסדר אחר פאה מסכת דמאי כו' ע"ש.
ועוד נראה לי לומר דמשום דבפרק בתרא דפאה תנינן ובן לוי נאמן לעולם דלא נחשד על תרומת מעשר כי היכי דישראל לא נחשדו על תרומה גדולה ואין בהם ספק רמאי, ראה עכשיו לסמוך מסכת דמאי אחריה הואיל שהוכרח כבר לזכור דין נאמנות הבן לוי והעניים. וכן מצאתי אחר כך שפירש כן הר"ש שירילי"ו ז"ל כמו שהעתקתי דבריו בסוף הסדר:
הקלים שבדמאי כו': פירוש דמאי יש אומרים דא מאי ספק מעושר ספק אינו מעושר. לשון אחר לשון דמע כמו מדומע לשון עירוב כמו משפחה שנטמעה נטמעה, ואל"ף בחילוף עי"ן, כמו נתעכלו נתאכלו, כך מצאתי, וצריך לומר גם כן דדלי"ת בחלוף טי"ת. ועוד יש מפרשים דמאי לשון דמיון ומחשבה והוא קרוב לפירוש דא מאי.
ובירושלמי פליגי ר"ל ור"י, דר"ל סבירא ליה דמאי דמאי דוקא אבל ודאי חייב, ור"י סבירא ליה דדמאי לאו דוקא דאפילו ודאי נמי פטור. וכההיא דתנן לקמן בפירקין מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי, דהתם לכולי עלמא לאו דוקא דמאי, והאי דנקט דמאי לפי שכל המסכת מיירי בדמאי נקט הכא דמאי אגב אחריני:
בפירוש ר"ע ז"ל, ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אף על פי שעם הארץ חשודים עליהם. נראה לעניות דעתי לפי זה שרצה ר"ע ז"ל לפרש מתניתין כדעת חכמים דלקמן פ"ד סימן ג' שאמרו קורא שם למעשר עני ואין צריך להפריש. והתי"ט האריך בזה:
עוד בפי' ר"ע ז"ל, ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר וכו', משמע שרוצה לומר שנותנה לכהן בחנם, והיא דעת הרמב"ם ז"ל ומצאתי כתוב ולא תקן שימכרו תרומת מעשר לכהן דחיישינן אי משהי לה ישראל אתי למטעי בה ע"כ:
והרימין: אית דגרסי והדימין בדלי"ת, וכן הוא בתוספתא, והוא דום בערבי:
והעוזרדין: בשני רישי"ן, הגיהו הר' יהוסף ז"ל:
ונובלות התמרה: שנפלו קודם שהטילו שאור. והתם בפ"ו דברכות אמתניתין דעל הנובלות דתנן התם פליגי אמוראי, איכא מאן דאמר נובלות תמרה הם תמרים שרופי חמה, ואיכא מאן דאמר הם תמרים שהרוח משירתן. ופריך בשלמא למאן דאמר תמרי זיקא היינו דהכא במסכת דמאי קרי להו תנא נובלות תמרה והתם קרי להו נובלות סתמא, דהתם הוי פירושא אליבא דכולי עלמא שרופי חמה, אלא למאן דאמר דהכא נמי הוו תמרי שרופי חמה ליתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא, וקאי בקשיא. ועיין במ"ש בפ"ו דברכות סימן ג':
וביהודה האוג והחומץ והכוסבר: גרסינן, ולא גרסינן שביהודה. והכוסבר ביהודה היה חריף מאד ואינו ראוי לאכילה בעיניה.
וכתב הר"ש ז"ל דבירושלמי משמע דהני תלת ביהודא פטורין ובגליל חייבין, וקמאי אפכא דביהודא חייבין ובגליל פטורין משום דהני דנשמרין ביהודה מופקרין בגליל ע"כ. ועיין תוי"ט:
בפירוש ר"ע ז"ל, לא היה בא אלא מן התמד, כך צריך לומר תמד בדלי"ת וכן מוכח בירושלמי וכתבתי לשון הברייתא בפרקא בתרא דמעשרות סימן ו'. ומשמע קצת מלשונם שהחומץ שביהודה היה פטור אפילו מן הודאי:
ר' יהודה אומר כו': בירושלמי פריך ויהיו לר"י כל הדימין שבגליל שהן בחזקת הפקר רבין על דימי שקמונה ויהיו כולן פטורין, ולא משני מידי:
המסוטפות: פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל דקרי להו הכי משום שנראין שנתבקעו בסייף ע"כ:
הדמאי אין לו חומש: לא מיירי מתניתין באוכל תרומת מעשר של דמאי דהא תנן בפרק הזהב באוכל תרומת מעשר של דמאי דחייב להוסיף חומש כמו בשל ודאי, שאם לא היה מוסיף חומש לא היה נוהג בה קדושה. ור' אמי מוקי מתניתין בירושלמי גם באוכל תרומת מעשר של דמאי, ומתניתין דפרק הזהב אתיא כר"מ דאית ליה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומתניתין דהכא כרבנן, והא דקתני בסיפא דמתניתין דברי ר"מ לא קאי אכולה מתניתין:
אין לו חומש: דכיון דלא מעכב בדאורייתא דקיימא לן נתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל, ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפרק הזהב שאם היו מטריחין עליו להוסיף חומש לא היה מפריש כל עיקר, הר"ש והרא"ש ז"ל:
ואין לו ביעור: אבל הודאי יש לו ביעור, דלא בטל יוחנן כהן גדול רק שלא יתודו:
ונכנס לירושלים ויוצא: דוקא בפירות הטבולין לדמאי אבל בדמאי עצמו דהיינו מעשר שני של דמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהלכות מעשר שני סימן ט' דאסור להוציאו וגרסתו ז"ל ונכנס לירושלים ויצא דדוקא בדיעבד וכן נראה בפ"ג דמסכת מעשר שני סימן ו' כמש"ש. ועיין בפרק הזהב (בבא מציעא בד' נ"ג.) אבל בפירוש המשנה בין כאן בין בההיא דמסכת מעשר שני פירש בהדיא מעשר שני של דמאי נכנס לירושלם ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, ונכנס לירושלם ויוצא ונפדה. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל קשה דבכאן לא מצאנו בגרסא נפדה אך במסכת מעשרות יש, וצריך עיון:
ומאבדין את מיעוטו בדרכים: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים לא גרסינן בדרכים וכן עיקר, ופירושו מי שיש לו מעט מעשר שני מותר לאבדו ואין צריך להעלותו ע"כ.
ואיכא בירושלמי מאן דמוקי לה בתרומת מעשר של דמאי, דאילו בתרומת ודאי תניא אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר ולא ממדבר לישוב אלא אם כן היתה במקום גדודי חיה ונוטל דמים מן השבט, אבל בתרומת מעשר של דמאי אם הפרישה בגרן אינו מחוייב להביאה לעיר אפילו במקום גדודי חיה. ולהכי נקט מיעוטו, דאם היה מרובה אפילו חולין אין מעבירין על האוכלין. ובירושלמי פליגי כמה יהא באוכל שאין מעבירין עליו, דבי ר' ינאי אמרי דפחות מכביצה מותר לאבד בפרוס ואם היה שלם כמו חררה קטנה עד כגרוגרת, ר"א בשם ר"ש בן יהוצדק בשלם כגרוגרות בפרוס אפילו כמה מותר, הרא"ש ז"ל:
ונותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פירוש זה שפירש ר"ע ז"ל אינו נראה, כי ממה נפשך אין אנו צריכין לזה כי מה מועיל מה שהוא אוכל כנגדו את שהוא מחללו על זה שהוא אוכל, הא אין מחללין אוכל על אוכל. ותו דאם כן מאי רבותיה, כיון שכבר חלל שהוא מותר ליתנו לעם הארץ ולמה אסור להאכילו בטומאה הרי חולין גמורים הוא. ותו כי כל זה לא נזכר ממנו מאומה גבי ודאי. על כן נראה ששתי חלוקות הן, נותנו לעם הארץ רוצה לומר מותר ליתנו מתנה לעם הארץ, ואוכל כנגדו הוא דין אחר שמותר להאכיל לעם הארץ כנגדו, כגון הא דתנן מי שהיה לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ותנן התם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי, ולפי פירוש המחבר קשה למה לא שנה אותו הדין כאן, עד כאן לשונו ז"ל:
ויחזור: ויפדה את הפירות גרסינן, ולא גרסינן ובלבד עד כאן לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט, טעמא הוי דאדרבה היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותם, כדתנן בפרק ג' דמסכת מעשר שני לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום, ועוד תנן התם בפרקא קמא מזיד יעלו ויאכלו במקום, וכן נמי תנן גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא, ועוד תנן התם בפ"ג מעות בירושלמי ופירות במדינה אומר הרי המעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים, הר"ש והרא"ש ז"ל.
אבל תוספות ז"ל בפרק הזהב דחקו לקיים גרסת ובלבד (הובא בתי"ט), ועיין עוד במה שכתבו תוספות ז"ל בפרק לולב הגזול ריש (סוכה ד' מ"א.), ועיין בירושלמי דמעשר שני סוף פ"א:
הלוקח לזרע: פירש הר"ש והרא"ש ז"ל, לזרע, לקח תבואה לזרעה פטור מלעשר בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה אף על פי שאסור לזרוע טבל:
שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים: תימה לעניות דעתי אמאי לא ערבינהו שמן לנר או לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי, דלעולם מצינן לפרושי דלזה אחר זה קתני, לא מיבעי לנר דהוי כמו שריפה דפטור מן הדמאי אלא אפילו לסוך בו את הכלים שעל ידי כך הוא מיתקן הכלי ונהנה תמיד מן הכלי אף על פי כן פטור. ואפשר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו. אי נמי הדר תנא שמן לאשמעינן דאף על גב דשמן ראשון דלהדליק הוי צלול אף על פי כן פטור מן הדמאי, ואי לא הדר תני שמן בהדיא גבי סיכת כלים הוה אמינא דתרווייהו בשמן עכור ומאי לנר על ידי פתילות עבות ביותר דהוי כמו שריפה ממש, להכי הדר תנא שמן גבי סיכת כלים דהתם ודאי בעכור רגילי אינשי לסוך את הכלים, אבל הוא הדין נמי דשניהם בצלול נמי פטור מן הדמאי דהוי כמו לאבוד. ובסוף פרקין אשמעינן דאפילו אם נותן שמן הרבה בצמר פטור מן הדמאי דמשום הכי לא קתני מושח או סך, כך נראה לעניות דעתי:
מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי: בהא אפילו ר"ל מודה דדמאי לאו דוקא וכדכתיבנא. ובירושלמי משמע דכזיב עצמה כלחוץ ופטורה מן הדמאי:
חלת עם הארץ והמדומע וכו': בירושלמי לקמן ריש פרק ה' תני ר"ש בן יהודה אומר משום רבי שמעון חלה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין וכמו שרמזתי שם. ובירושלמי דפרקין ודפרק האיש מקדש תני וכולן שקרא שם לתרומת מעשר שלהן, פירוש כל הני דתנן במתניתין הלוקח לזרע וכו' עד סוף, אם קרא שם לתרומת מעשר שלהן מה שעשה עשוי, ואותה תרומה שהפריש מאותו דמאי חייב ליתנה לכהן, ואם קרא שם למעשר שני שלהן חייב להעלותו לירושלם או לפדותו. ואיכא אמורא דאמר חוץ משירי מנחות שאם קרא שם לתרומה ומעשר שבהן לא עשה כלום דממון גבוה הן ואין בהם לכהנים זכות רק אכילה ולא דבר אחר:
שמן ערב וכו': בירושלמי תני א"ר יודה לא פטרו בית הלל אלא שמן של פוליטון בלבד, אחרים אומרים בשם ר' נתן מחייבין היו בית הלל שמן ורדודנין:
ומברכין עליו: פירש רש"י ז"ל בפרק במה מדליקין (שבת ד' כ"ג.) ברכת המוציא, והיינו שלשה שאכלו כאחת ואחד מהן עני ואוכל דמאי מברך ברכת המוציא ומוציא אחרים, ומזמנין עליו ומברך ברכת זמון להוציאן ידי חובה, ומפרש טעמא בפרק שלשה שאכלו דאי בעו מפקרי לנכסייהו ומצו לאכול דמאי גבי האי. אבל אי הוי ודאי אין מזמנין עמו דאין קבע וחבור לדברים האסורין מפני שאין רשאין להתחבר עמו בחבורה, אבל האוכל מהן ואפילו ודאי טבל אף על פי שאינו רשאי חייב לברך המוציא ושלש ברכות, וכן דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש ז"ל.
אבל הרמב"ם ז"ל סובר דלהכי תני ומברכין עליו דהיינו ברכת המזון ולאשמעינן דוקא דמאי, אבל ודאי אין בו ברכת המזון דאין זה מברך אלא מנאץ ואין חפץ לה' באותה ברכה שאין האכילה מזון אלא כוס התרעלה. והרשב"א ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ז"ל וסייעו מן המשנה הזו בפרק שלושה שאכלו. ודבריו נכונים דאילו לפירוש רש"י ז"ל אמאי תני מברכין לענין המוציא דאם שמעו הברכה וכוונו לצאת פשיטא דיוצאין, ועוד דאי מברכין היינו בשלשה ליתני מזמנין ומברכין דלשתמע דבשלשה מיירי, ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל בהלכות ברכות, עכ"ל הרש"ש ז"ל. ועיין עוד בפירוש ה"ר שמשון ז"ל:
ואם הקדים מעשר שני לראשון: שהפריש וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט, כן פירש ה"ר שמשון ז"ל.
אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס הא אם הקדים, וזה לשונו ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך והוא שיוציאו ממנו מעשר שני בלבד ואף על פי שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מעשר ראשון או לאו, למדנו מהענין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום, רוצה לומר בטבל האמתי אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון אסור, וזה מותר ובלבד שישמור השיעורין. והדמיון בזה כגון אם היו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחלה ויאמר זה מעשר שני, ואחר כך יוציא עשר סאין ויאמר זה מעשר ראשון, ועל כן שים לבך לשמור ענין זה ע"כ. וקודם לזה הייתי סבור לומר דאשגרת לישנא דמתניתין דבפרקא בתרא דמעשר שני נקט הכא כדמתרצי תוספות ז"ל בכמה דוכתי, וכמו שהעתיק בתוי"ט ההיא דכתב התוספות בפרק מקום שנהגו דבמקום לאו נכתב הן משום סרכא, אבל השתא חזינא שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל ודוקא נקטה.
וכתב החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל סברה אחרת הָאִם קמץ חיריק, ובירושלמי ריב"ל סבירא ליה ואם הקדים דוקא בדיעבד אם עשה עשוי אבל לכתחלה לא יעשה, ור"י סבירא ליה דאפילו לכתחלה מותר להקדים שני לראשון בדמאי:
שמן שהגרדי סך באצבעותיו: כדי שלא תזיק לו האריגה, דהשתא דמי לסיכה של תענוג דהויא כשתייה:
ושהסורק נותן בצמר פטור: לא קתני לשון סיכה או לשון משיחה לאשמעינן דאף על גב שנותן שמן הרבה פטור וכמו שכתבתי בריש מתניתין דלעיל: