ביאור:תוספתא/שבת/יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק שנים עשר[עריכה]

מלאכות שנעשות ע"י יותר מאדם אחד[עריכה]

(א)
הבונה כל שהוא - ה"ז חייב


ראו משנה יב, א. כאן הברייתא עוסקת במלאכה שנעשית ע"י שנים או יותר, והשוו לעיל י, ה. בבניה המלאכה האסורה היא המלאכה שתחזיק מעמד.



ר' יוסי אומר: אחד נותן את האבן, ואחד נותן את הטיט - הנותן את הטיט, ה"ז חייב
הנוטל את האבן ונתנה ע"ג דמוס, תבנית מדויקת והתקינה לבנין, אף על פי שלא נתן עליה את הטיט - ה"ז חייב
והרי היא כקרקע לכל דבר.

(ב)
המכה בפטיש, אחד טפיחה גדולה ואחד טפיחה קטנה - ה"ז חייב


ראו משנה יב, א. ההסבר "שכן מרדדין..." הוא מדברי ת"ק ולא משל רשב"ג.



רשב"ג אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב
שכן מרדדין טסין לעבודת המשכן.

(ג)
הקודח והגורר והקוצץ כל שהוא - ה"ז חייב


ת"ק לפי המשנה הנ"ל. לפי דעת ר' שמעון, שיעור העבודה תלוי בחפץ שעליו היא נעשית: יתכן שאדם יקדח כל היום, ואם לא ישלים את מלאכתו הוא פטור!
לעניין הנותן שמן בנר, השוו משנה ב, ד, שם מדובר על הכנה מחול להוספת שמן אוטומטית בשבת.
לעניין המטה ראו לעיל א, ו.
אם לא עשה דבר דומה למה שהתכוון – פטור, אבל אם התכוון להדליק נר זה והדליק את הנר השני – חייב, והשוו סנהדרין ט, ב.



ר"ש אומר: עד שיקדיח את כולו, עד שיגור את כולה, עד שיקוץ את כולו
הצר צורה - עד שיצור את כולה. הצובע את העור - עד שיצבע את כולה
המעבד את העור - עד שיעבד את כולו.
המכבה ומבעיר - ה"ז חייב
הנותן שמן בנר, אף על פי שיש בו שמן - ה"ז חייב
טלטלו ממקום למקום – פטור. הטהו על צדו - ה"ז חייב
היו לפניו שני נרות דולקין, נתכוין לכבות את זה וכבה את זה - ה"ז חייב
שני נרות כבין, נתכוין להבעיר את זה והבעיר את זה - ה"ז חייב
א' כבה וא' דולק
נתכוין לכבות את הדולק - והבעיר את הכבה, להבעיר את הכבה - וכבה את הדולק - ה"ז פטור
נתכוין, וכבה את הדולק והבעיר את הכבה בנשימה אחת - חייב ב' חטאות.

(ד)
א' נתן את האור, וא' נתן את העצים, ואחד נתן את הקדרה,


המשך של הלכה א, לעניין בישול: הסדר משפיע על החיוב, ובמקרה הנדון האש היא המחייבת את הפעולות שאחריה ולא את שלפניה.



וא' נתן את המים, וא' נתן את הבשר, וא' נתן את התבלין, ובא אחר והגיס ובחש - כולן חייבין
א' נתן את הקדרה, וא' נתן את המים, וא' נתן את הבשר, וא' נתן את התבלין, וא' נתן את העצים
וא' מביא את האור ובא אחר והגיס - שנים האחרונים חייבין.

(ה)
הסורט סריטה אחת ע"ג שני נסרים כאחת - ה"ז חייב


הסריטה לא חייבת להיות אות כלשהי.
וראו גם ספרא חובה פרק א, וכן משנה יב, ג-ה.



א"ר יוסי: לא חייבו שתי אותיות, אלא משום רושם
שכן רושמין על קרשי המשכן, לידע איזהו בן זוגו
כתב אות אחת בראש יריעה מכן, ואות אחת בראש יריעה מכן
אם כשמדביקן זו לזו והן נראין אחת – חייב, ואם לאו - פטור
כתב אות אחת, ובא אחר וכתב אות אחת, ובא אחר וכתב אות אחת
אפי' כל השם כולו, אפי' כל הספר כולו חוץ מהאות האחרונה - פטור
כתב אות אחת והשלים את השם, אות אחת והשלים את הספר - חייב.

(ו)
המקרע על העור כתבנית כתב - פטור


קריעה אינה כתיבה. אבל חומר הכתיבה אינו משנה, אם הוא דבר של קיימא, וראו משנה יב, ד.



רשם על העור כתבנית כתב - חייב
כתב בקליפי אגוזין, בקליפי רמונים, בדם הקרוש, בחלב הקרוש.
על עלה זית, ועל עלה חרוב, ועל עלה דלעת, ועל כל דבר שהוא של קיימא - חייב
על עלה חזרין, ועל עלה כרשין, ועל עלה בצלים, ועל עלה ירקות
ועל כל דבר שאינו של קיימא - פטור
זה הכלל: כתב דבר שהוא של קיימא על דבר שאינו של קיימא
או דבר שאינו של קיימא על דבר שהוא של קיימא - פטור
אינו חייב, עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.

(ז)

הכותב אות אחת גדולה, אף על פי שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות - פטור
המוחק אות אחת גדולה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות - חייב
אמר רבי מנחם בר' יוסי: זה חומר במוחק שאין בכותב
ובכותב שאין במוחק, חומר בכותב מבמוחק: הכותב לקלקל חייב, והמוחק לקלקל פטור
נפלה דיו ע"ג ספר ומחקה, שעוה ע"ג פנקס ומחקו
אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות - חייב
והמוחק לקלקל פטור, אין לך שחייב אלא המוחק על מנת לכתוב
והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא אפילו חלק של אות - ה"ז חייב.

(ח)
הכותב אות אחת ועשאן שתי אותיות, ב' אותיות ועשאן אות אחת - הרי זה חייב

נתכוין לכתוב אות א' ונעשה בידו שתי אותיות, ב' אותיות ונעשה בידו אות אחת - ה"ז פטור
כתב שני נקודין, ובא אחר וגמרן, ועשאן שתי אותיות - האחרון חייב
כתב על הזוית, בפינת הקיר מבפנים – חייב, כי שתי האותיות נראות יחדיו מבחוץ - פטור
המצייר בקליפי פולין ובקליפי תורמסין שאינם צובעים, והרוח עשויה להזיז אותם - פטור.

(ט)
המסרט על בשרו, ר"א מחייב וחכמים פוטרין


בן סטדא הוא מכשף מצרי שהבריח את סודות הכישוף ע"י סריטתם על גופו. הוא מזוהה במסורת עם ישו הנוצרי. חכמים אינם רואים בכתיבה כזו תקדים, וראו לעיל הלכה ו.



אמר להם ר"א: והלא בן סיטרא לא למד אלא בכך
אמרו לו: ומפני שוטה אחד נחייב את כל הפקחין?

(י)

אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב - האוחז בקולמוס פטור, האוחז בידו וכותב חייב
נתכוין האוחז בקולמוס לסייעו - האוחז בקולמוס חייב, והאוחז בידו וכותב פטור

שוגג אוחז בקולמוס ומזיד אוחז בידו וכותב – חייב המזיד מיתה


המשך להלכות א, ד, ח.



מזיד אוחז בקולמוס, ושוגג אוחז בידו וכותב – פטור המזיד ממיתה, אבל הכותב חייב חטאת
קטן אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכותב - חייב
גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו וכותב - פטור.

(יא)
מודה ר"ג לחכמים, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת

אות אחת בשבת ואות אחת ביו"ט
אות אחת בשבת ואות אחת ביום הכפורים - שהוא פטור
שאין ב' ימים מצטרפין למלאכה אחת.

(יב)

אחד נתן את הדיו, ואחד נתן את המים, וא' נתן את הקנקנתום - שנים האחרונים חייבין

אחד נתן את הדיו, וא' נתן את הקנקנתום


המשך להלכות א, ד, ח, י, בעניין הכנת הדיו לכתיבה ובעניין הכנת הבצק והטיט.
בהכנת הדיו השלב החשוב הוא נתינת המים, הדומה להבאת האש בבישול; אבל אם נתן את המים לפני שנתנו את הדיו והקנקנתום – פטור.
ר' יהודה טוען שבמקרים של הכנת בצק או טיט האחרון חיב רק אם ערבב את הקמח והמים או העפר והמים, ולא אם הניח אותם ביחד.



ואחד נתן את המים, וא' נתן את הדיו - שנים האחרונים חייבין
א' נתן את הדיו, וא' נתן את הקנקנתום, ואחד נתן את המים - האחרון חייב
א' נתן את הקנקנתום, ואחד נתן את הדיו, ואחד נתן המים - האחרון חייב
א' נתן את הדיו וא' נתן את המים, א' נתן את המים ואחד נתן את הדיו
א' נתן את המים וא' נתן את הקמח, א' נתן את הקמח ואחד נתן את המים
אחד נתן את המים ואחד נתן את העפר, א' נתן את העפר וא' נתן את המים
האחרון חייב, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: אינו חייב, אלא עד שיגבל.