ביאור:משנה סנהדרין פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

הנשרפים הנהרגים והמומתים[עריכה]

חטיבה I: הנשרפים והנהרגים[עריכה]

הנשרפים עוברים בעבירות של עריות, ויתכן למצוא קשר בין העבירה וחומה לבין השריפה.

ר' שמעון דן בשריפה גם אשה שזנתה עם חמיה, כלומר עם אב ובנו, ראו תוספתא יב, א.

בספר היובלים כ, ד דנים כל זונה לשריפה.

הנהרגים והנחנקים הם חידושים של תורה שבעל פה, ואילו בפשט התורה שבכתב סתם מוות הוא סקילה. מכאן מתחילות המיתות של תושב"ע.

לשון הכתוב (שמות כא יח): "והכה איש את רעהו באבן או באגרוף". אבל כאן החליפו את האגרוף ב"ברזל". מדוע?

ארבע הדוגמאות לרצח שלפנינו דומות לארבע מיתות בית דין. יתכן שבהלכה הקדומה היו ממיתים את הרוצח באחת ממיתות בית דין הדומה לזו שבה הרג את הקורבן, ורק אם הרג "בברזל", כלומר בעזרת כלי חד – נהרג בסייף. וראו מכילתא דרשב"י, כ"א י"ב: מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת (שמות כא יב), אין אנו יודעין במה תהא מיתתו שלזה, תלמוד לומר כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ (במדבר לה ל): במה שירצח זה - ירצח זה.

מקורה של מיתת סייף אינו מפורש בכתוב, ונראה שהוא לקוח מדרכי המלכות, תוך הסתייגות, וראו לעיל ז, ג.

לטעמו של ר' נחמיה ראו תוספתא ב"ק ט, ב.

השוו נזיר ט, ד, לגבי הביטוי "רגליים לדבר".

(א) ואלו הן הנשרפין: הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזינתה.

יש בכלל "אשה ובתה":

בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה,
[חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו].

ואלו הן הנהרגים: הרוצח ואנשי עיר הנדחת.

רוצח - שהכה את רעהו באבן או בברזל,

וכבש עליו לתוך המים או לתוך האוּר, ואינו יכול לעלות משם, ומת - חייב.

דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם, ומת - פטור.

שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור.

השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.

המכה את חברו, בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והוקל ממה שהיה

ולאחר מכאן הכביד ומת - חייב.
רבי נחמיה אומר: פטור.
וחכמים מחייבים, שרגלים לדבר:


(ב) נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם

לנכרי, והרג את ישראל; לנפלים, והרג בן קימא - פטור.

נתכוון להכותו על מתניו, ולא היה בה כדי להמית על מתניו

והלכה לה על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו, ומת - פטור.

נתכוון להכותו על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו

והלכה לה על מתניו, ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת - פטור.

לפי ת"ק החיוב תלוי בכך שיתקיימו שני תנאים: שהמכה מתכוון להרוג על ידי מכה קטלנית, ושהמכה באופן שבו בוצעה היא אכן קטלנית.

גם ת"ק (לפי התוספתא יב, ב הוא ר' יהודה) מודה שאם התכוון להרוג גוי והרג יהודי הוא פטור.

וראו תוספתא שבת יב, ג, גישה דומה לזו של ת"ק בעניין שבת.

הפטור הוא לפעמים אפילו מגלות, ראו מכות ב, א.

ר' שמעון דורש גם שהכוונה תהיה להכות באותו אדם שאכן נהרג לבסוף.

אם לא הרג - חייב בתשלום הנזק גם אם הכה בלי כוונה, ראו ב"ק ב, ו, וכן שם ה, ד.

נתכוון להכות את הגדול, ולא היה בה כדי להמית הגדול

והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת - פטור.

נתכוון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן

והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת - פטור.

אבל: נתכוון להכות על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו

והלכה לה על לבו, ומת - חייב.

נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול

והלכה לה על הקטן, ומת - חייב.
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור:


חטיבה II: תערובות בין מיתות שונות[עריכה]

לאחר שנגמר דינו של הרוצח, והעדים העידו והלכו להם - הוא נתערב ברוצחים אחרים, ואין יודעים על איזה רצח הוא מומת, והרי הגענו למצב שנדון במשנה ה', של רוצח שאין לגביו עדות ברורה. הסבר אחר - הוא התערב עם אנשים שאינם רוצחים, אבל הם מחפים עליו ומונעים מלזהות אותו.

יש דרכים נוספות לבאר את המשנה, ואינן מתישבות על הלב.

מחלוקת ר' שמעון וחכמים הופיעה לעיל ז, א.

(ג) רוצח שנתערב באחרים - כולן פטורין.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכפה בית כלא.

כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה - נדונין בקלה.

הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר: נדונין בסקילה, שהשריפה חמורה.
וחכמים אומרים: נדונין בשריפה, שהסקילה חמורה.
אמר להן רבי שמעון: אילו לא היתה שריפה חמורה - לא נתנה לבת כהן שזינתה.
אמרו לו: אלו לא היתה סקילה חמורה - לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה.
הנהרגין בנחנקין - רבי שמעון אומר: בסייף, וחכמים אומרים: בחנק:


בניגוד למקרה הקודם, שבו אין לנו רשות להחמיר בדינם של חייבי המיתות הקלות, כאן שני החיובים חלים על אותו אדם ולכן לדעת ת"ק עלינו להחמיר.

ר' יוסי רואה את העבריין כחייב מיתה מתחילת העבירה, ולכן אינו מחייב אותו מיתה נוספת. לגבי הביטוי "זיקה ראשונה" ראו הדגמה תוספתא יב, ג.

והשוו לקמן יא, ו.

(ד) מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין - נידון בחמורה.

עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - נידון בחמורה.
רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה בחיוב הראשון שנכנס לתוקף, גם אם כשעבר היה איסור חמור יותר בתוקף. שבאה עליו:


חטיבה III: עונשים אחרים[עריכה]

עקב הקלות היתרה שבה ניתן לחמוק מעונש מיתה, נאלצו חז"ל למצוא דרך להרחיק את העבריינים מהחברה בדרך שאינה אחת מארבע המיתות.

עונשי הכיפה הם מאסר עולם (את הביטוי "עד שכרסו מתבקעת" ניתן להסביר כמו בירושלמי שבת יט ב, "עד שתצא נפשו" כלומר כמה שהוא רוצה.) יש המסבירים את העונש לחייבי מלקות כהמתה בעקיפין - ברעב או בדרך עקיפה אחרת, כדי לא לעבור על איסור רצח (ראו לעיל משנה א), אבל לפי הסבר זה קשה להבין מדוע ענשו של הרוצח שלא בעדים קל יותר.

(ה) מי שלקה ושנה

בית דין מכניסים אותו לכפה ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת כלומר בלי גבול, כמה שירצה..

ההורג נפש שלא בעדים

מכניסין אותו לכפה ומאכילין אותו "לחם צר ומים לחץ" כלומר אין נותנים לו אוכל משובח ורב. (ישעיה ל כ)


לגבי הקסווה - לפי סוכה מח ב היא ספל הכסף המופיע בסוכה ד, ט: יתכן שמדובר בצדוקי שניסה למנוע את ניסוך המים.

איני יודע למה דוקא במקלל בקוסם פוגעים הקנאים. שמא הדבר קשור לעבירה של בלעם, אבל אינו ברור.

לגבי הבועל ארמית, נראה שמדובר בבועל רומאית, ומפחד הגויים שינו. הבועל רומאית מעמיד ממנה אויבים לעם ישראל, ולכן חטאו חמור יותר מסתם הבועל גויה. וראו גם במדבר כה ח.

הכוהנים לא השתמשו בבית הדין של הפרושים, וראו לעיל ז, ב. יש בניסוח "אחיו הכהנים" רמז אירוני על האחווה שבין הכוהנים. וראו ר' אליעזר שאומר לשמעון בתוספתא ב"ק דכלים א, ו. שיש לו מזל שלא מצאו בעל הפול!

למרות שהעבירה דומה, כאן אין הכוהנים מחסלים את הזר. לדעת ר' עקיבא הוא נהרג בבית הדין, וחכמים טוענים, על סמך הפסוק "והזר הקרב יומת" (במדבר יח ז) – כמו נדב ואביהו, בידי שמים; וראו תוספתא כריתות א, ב, כדבריהם.

(ו) הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית

קנאין פוגעין בו.

כהן ששמש בטומאה- אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין,

אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה,
ומפציעין את מוחו בגזירין.

זר ששמש במקדש - רבי עקיבא אומר: בחנק.

וחכמים אומרים: בידי שמים: