ביאור:תוספתא/בבא קמא/ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא קמא פרק תשיעי[עריכה]

תשלומים על חבלה בחברו[עריכה]

(א)

שלושה עשר הן אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער,

שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר, נזק צער ורפוי ושבת ובשת


ראו משנה ח, א. לפי התוספתא הנזק כולל גם מרכיב של שבת: אם מדובר בנזק קבוע – משלם לו עד סוף ימיו כשומר קישואים. ואם מדובר בנזק חולף – משלם לו שבת לפי זמן הריפוי X מלאכתו האמיתית.
התשלום הוא מיידי, ואם חלה טעות בחישוב – חלה, ואין לו זכות לדרוש תוספת כשם שאין למכה זכות לדרוש החזר.
בן עזאי טוען שעל המכה לשלם למוכה גם את הדיאטה החדשה שגזרו עליו הרופאים.
כמו כן נכללים בדמי הריפוי, לדעת ת"ק, גם נזקים רפואיים עקיפים שנגרמו מהמכה. לדעת ר' יהודה אין לו זכות לדרוש דמי ריפוי לאחר שהפצע העיקרי החלים, ולדעת חכמים אין לו זכות לדרוש כלל ריפוי של נזק עקיף.



חבל בו חמשה - נותן לו חמשה; אינו אלא ארבעה - נותן לו ארבעה
אינו אלא ג' - נותן לו ג'; אינו אלא שנים - נותן לו שנים; אינו אלא אחד - נותן לו אחד
בנזק כיצד? הכהו וקטע ידו וקטע רגלו,
אין רואין אותו כאילו עושה סלע ביום, וכאילו עושה סלע מנה ביום
אלא רואין אותן כאילו חגר שומר קישואין.
וא"ת לקתה מדת הדין! - מדת הדין לא לקתה, שכבר נותן לו דמי ידו ודמי רגלו
אבל הכהו וצמתה נפגעה באופן זמני ידו, הכהו וצמתה רגלו
רואין אותו כאילו עושה סלע ביום - נותן לו סלע ביום; מנה - נותנין לו מנה ביום
ונותנין לו כל נזקו.
ובכלן שמין ונותנין לו מיד. לפיכך אם מתנונה והולך, אפי' ה' שנים - אין לו אלא מה שאמדוהו
הבריא - נותן לו מה שאמדוהו
עד כמה נותן לו? עד כדי שיבריא
בן עזאי אומר נותן לו נכי מזון
עלו בו צמחים מחמת המכה, ונסתרה המכה - חייב לרפאותו, וחייב ליתן לו דמי שבתו
שלא מחמת המכה, או שעבר על דברי הרופא - פטור
ר"י אומר: אפי' עלו בו צמחים מחמת המכה, ונסתרה המכה - חייב לרפאותו, ופטור מליתן שבתו
וחכ"א: כל שחייב לרפאותו חייב ליתן לו שבתו, וכל שפטור מלרפאותו פטור מליתן לו שבתו.

(ב)

המכה את חברו, ואמדוהו למיתה - אומדין אותו לחיים. לחיים - אין אומדין אותו למיתה
אמדוהו למיתה - חייב מיתה ופטור מן הממון. אמדוהו לממון שהמוכה יחיה - חייב ממון ופטור מן המיתה
אמדוהו למיתה, והיקל ממה שהיו אומדים אותו לממון שנייה; מאימתי נותן לו? - משעה שהכהו

אמדוהו לחיים ומת - משלם נזק צער ריפוי ושבת ובשת ליורשין


אם אמדוהו למיתה הרי המכה חייב מיתה. לכן אם התברר שלא ימות מתקנים את פסק הדין. אבל ההפך – לא, אפילו אם המוכה מת; כי אם המכה יצא זכאי בדין, אפילו בטעות – הוא זכאי. וראו מכילתא משפטים ו.
אם היה פרק זמן שהיה נראה שהמוכה יחיה, אבל לבסוף הוא מת בגלל המכה – מחלוקת ת"ק ור' נחמיה. וראו סנהדרין ט, א.



אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, הכביד ואח"כ מת - אומדים אותו:
אם מחמת מכה ראשונה מת - הרי זה חייב; ואם לאו - הרי זה פטור
ר' נחמיה אומר: אפילו מת מחמת מכה ראשונה - פטור
ועוד זו דרש ר' נחמיה: (שמות כא יט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה
וכי עלתה על לב שיהא זה מהלך בשוק וזה נהרג על ידו?
אלא אפי' מת מחמת מכה ראשונה - פטור.

תשלום על חבלה באנשים מסוימים[עריכה]

(ג)
החובל בבנו ובתו גדולים - חייב בכל


הדין שהחובל בבנו הגדול חייב מופיע בברייתא פעמיים. כנראה איחדו כאן שני מקורות.
וראו משנה ח, ג.
לעבד הכנעני אין כסף משלו, אבל אם חבלו בו משלמים לרבו. אם רבו של העבד הוא בנו של החובל אינו משלם לו אלא שומר עבורו כסף כתוספת לירושה.
האב המכה את בנו וכו' פטור גם אם גרם למותו, ראו מכות ב, ב.
שליח בית דין שהכה ברשות – ראו לעיל ו, ה, וראו תקנה שתקנו בעניין זה ובעניין הרופא שהזיק בתוספתא גיטין ג, יג.



בעבד ושפחה של אחרים - מוציאין מידו
ושל בתו בעבד ושפחה של בתו - נותנין לה מיד; ושל בנו – עושה לו לעבד בהן סגולה חשבון סגור מיד
בבניו ובנותיו קטנים, של עצמו - פטור מן הכל חוץ מהנזק
החובל בבתו קטנה - נזקה שלה, והשאר - הרי זה פטור
חבלו בה אחרים - נזקה שלה, והשאר - עושה לה בהן סגולה, ואם מתה אביה יורשה.
החובל בבנו גדול - חייב בכל
בעבדו ושפחתו העבריים - חייב בכל ופטור מן השבת, מפני ששבתו שלו
בעבדו ושפחתו כנעניים – פטור מן הכל, ואם חבלו בהם אחרים – משלמים לרב
חבל יתר מן הראוי להן - הרי זה חייב
האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, וכו' שהכו ושהזיקו - הרי אלו פטורין
חבלו יתר מן הראוי להן - הרי אלו חייבין
שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד והזיק – פטור; אבל חבל יתר מן הראוי לו - הרי זה חייב
רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק – פטור; חבל יתר מן הראוי לו - הרי זה חייב.

(ד)

המבייש את חבירו ערום - ה"ז חייב, ואינו דומה מביישו ערום למביישו לבוש

ביישו במרחץ - ה"ז חייב, ואינו דומה מביישו במרחץ למביישו בשוק


ראו משנה ח, א. הברייתא מסבירה מהו "לפי המבייש והמתבייש".
לעניין חרש שוטה וקטן ראו משנה ח, ד.



ואינו דומה המתבייש מן היקר למתבייש מן הפגום
ואינו דומה גדול המתבייש לקטן המתבייש
החובל בחרש שוטה וקטן - חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת, מפני שאין להן בושת
רבי אומר: אומר אני, חרש יש לו בושת, קטן אין לו בושת.
החובל שוטה - פעמים יש לו בושת ופעמים אין לו בושת
סומא שבייש - רבי יהודה אומר: אין לו בושת; וחכמים אומרים: יש לו בושת.

(ה)

החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים - מוציאין מידו

וילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות


לפי התוספתא התשלום לה הוא ע"י העברת נכסיו לנכסי מילוג.
לדברי ר' יהודה בן בתירא ראו כתובות ו, א.
וראו לעניין החובל בחייבי מיתות ספרי מסעי קפ"א.
לעניין היוצא ליהרג ראו ערכין א, ג.
לעניין הפטור על חבלה ברודף ראו ספרא אמור פרק כ.
לעניין הרגו והרג את בהמתו השוו כתובות ג, ב. שם מדובר על מעשה אחד וכאן על שנים באותו זמן.



ר' יהודה בן בתירה אומר: בושת שבסתר - לה שני חלקים ולו אחד
בושת שבגלוי - לו שני חלקים ולה אחד
שלו נותנין לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות
החובל בחייבי גליות ב"ד חייב בכל.
בחייבי מיתות ב"ד, עד שלא נגמר דינו – חייב; משנגמר דינו - פטור.
היוצא ליהרג וחבל באחרים – חייב, חבלו בו אחרים - פטורין
ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא שחבל באחרים פטור, שאין מחזירין אותו לאמידת ב"ד
מעתה הרודף אחר חבירו להרגו, ונהפך הנרדף וחבל בו, או שחבלו בו אחרים - פטורין
שנא' (במדבר לה לא) ולא תקחו כופר לנפש רוצח
הרגו והרג את בהמתו כאחד, וקטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד - פטור
שנא' (שמות כא כב) ולא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יש אסון אין נענש
אבל הרג את בהמתו ואח"כ הרגו, קיטע את ידו ואח"כ הרגו, סימא את עינו ואח"כ הרגו - חייב
שנא' (שמות כב ב) דמים לו שלם ישלם.
זה הכלל: כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחד - פטור
מיתה ואח"כ תשלומין, תשלומין ואח"כ מיתה - הרי זה חייב.

(ו)

החובל באביו ואמו ועשה בהן חבורה, אפי' שוגג – פטור, מפני שנדון בנפשו

הרובע והנרבע, אפי' שוגג – פטור, מלשלם על השור הנסקל מפני שנדון בנפשו.


ראו משנה ג, י.
לעניין המדליק ביום הכפורים ראו דברי ר' נחוניה בן הקנה לעיל ז, ה, בניגוד למשנה ח, ג.
לעניין העושה מום בקדשין – מדובר בקדשים שחייב באחריותם, ולא חייב בדיוק חצי נזק אלא את ההפרש בין בהמה חדשה לבין הערך המופחת של הבהמה שבה עשה מום.



הדליק גדיש של חבירו ביום הכפורים, אפי' שוגג – פטור, מפני שנדון בנפשו.
הגונב כיסו של חבירו והוציאו בשבת - הרי זה חייב, שכבר נתחייב בגניבת הכיס עד שלא תבא שבת
אם היה מגרר בו ויוצא - פטור
העושה מום במוקדשין - אין משלם אלא חצי נזק.

(ז)
הכה את האשה ויצאו ילדיה - משלם נזק צער רפוי שבת ובשת לאשה, וולדות לבעל


ראו מכילתא משפטים ח, וראו משנה ח, ד. שם מדובר שהתעברה מגוי או מעבד, וכאן – שהיתה נשאה לו לאחר שהתגייר.



שנא' (שמות כא כב) ונגפו אשה הרה. מה תלמוד לומר "הרה"? ולדות לבעל הריון.
נתגרשה מזה ונשאת לזה, נתגרשה מזה ונשאת לזה, נתגרשה מזה ונשאת - ולדות לבעל הריון
היתה מעוברת מגר ועבד משוחרר - ולדות של גר ועבד משוחרר. לפיכך אם מת הגר או העבד - הרי זה זכה.

(ח)
החובל בעבדו ושפחתו העברים בינו לבינן - הרי אלו נשבעין ונוטלין.


ראו שבועות ז, ג.
אם חבל בעבדו הכנעני פטור, כי מודה בקנס פטור, וראו גם לעיל הלכה ג.
המכה את עבדו ומכרו לאחר ומת – ראו גם מכילתא משפטים ז. נראה שדווקא אם מכרו פטור, ולא אם שחררו או נתנו במתנה.
עבד שחבל בעצמו ולאחר זמן השתחרר - משלם לרבו, וראו משנה ח, ד.
האשה שחבלה אינה מפסידה את כתובתה, אבל חייבת לשלם, וראו במשנה הנ"ל.



החובל בעבדו ושפחתו הכנענים בינו לבינן – פטור, מפני שהוא קנס
המכה את עבדו, מכרו לאחר, ומת - פטור
שנאמר (שמות כא כ) "והכהו ומת תחת ידו" - עד שתהא מכתו ומיתתו ברשותו
עבד שחבל בעצמו, יוצא לחירות - ונותן לרבו
האשה שחבלה בבעלה - אין מפסדת כתובתה כלום
וכשם שאי אפשר לה למכור כתובתה והיא תחתיו - כך אין מפסדת כתובתה והיא תחתיו.

(ט)
עבד שאמר לרבו: הפלת את שיני וסמית את עיני, תן לי דמי עיני


מדובר בקנס לאדון. וראו דין עדים זוממים בהקשר זה בתוספתא מכות א, ג.
המכה את עבדו בלי להתכוון - לא יצא לחירות, כרשב"ג כאן, וראו מכילתא משפטים ט. וראו שם גם לעניין מקום המכה. מכה על הראש, אפילו שלא בעין, שגרמה לסמא את עינו – משחררת אותו.



הרב אומר: סמיתי את עיניך והפלתי את שינך, טול דמי שינך - עבד נשבע ונוטל
המוכר את עבדו, בין מתכוין לו ובין שאין מתכוין לו - יצא בן חורין
היה רשב"ג אומר: במתכוין יוצא בן חורין, ובשאין מתכוין לא יצא בן חורין.
היה רבו רופא, ואמר לו: רפא את עיני זו – וסימאה; שיני זו - ועקרה
שיחק בו, ויצא בן חורין
רשב"ג אומר: לא יצא בן חורין
וכולן אם אמר לאחר לעשות לו כן - לא יצא בן חורין.
הכהו נגד עינו דחף אותו ונתקלה עינו בקיר ואינו רואה, נגד אזנו ואינו שומע - לא יצא בן חורין
שנאמר "והכהו", עד שיעשה בו מעשה
על עינו ואינו רואה, על אזנו ואינו שומע - יצא בן חורין.
הכהו על מוחו, וירדו מים וחפו את עיניו, ויצאו בנות מלך, וסימא את עיניו - יצא בן חורין.
הכהו על עינו וכהתה, על שינו ונדדה; והתנדנדה אם היה משתמש בהן - לא יצא בן חורין, ואם לאו - יצא בן חורין.
היתה עינו כהה וסימאה, שינו נדודה ועקרה
אם היה יכול לישתמש בהן לשעבר - יצא בן חורין, אם לאו - לא יצא בן חורין.

(י)
החובל בחבירו ומת החובל - יתנו היורשין. מת הנחבל - יתן ליורשיו.


לדעת ר' יהודה, ראו שבועות ז, ג.



הנחבל, בין שיש שם טענה, ובין שאין שם טענה - הרי זה נשבע ונוטל
רבי יהודה היה קורא אותה הכחכח, וכל זמן שהן חוככין זה את זה שהחובל מודה שהיה ביניהם מגע - הרי אלו נשבעין ונוטלין.
היה נשוך, מקום שאין יכול לישוך את עצמו - נוטל שלא בשבועה
לאחר זמן, זה אומר חבלת וזה אומר לא חבלתי - הרי זו כאחת מכל הטענות.

(יא)

החובל בחבירו, אע"פ שלא בקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים

שנא' (בראשית כ יז) ויתפלל אברהם אל האלהים


ראו משנה ח, ז. הברייתא הולכת צעד נוסף, והיא קרובה לתפיסת ישו, ראו לוקס יא ד.
הכהו באחר ידו – ראו משנה ח, ו.
האומר סמא את עיני – ראו משנה ח, ז, שקובעת שהוא חייב. וראו בסיפא שם "בין בממונו".



וכן אתה מוצא בריעי איוב, שנא' (איוב מב ח) ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים
מה הוא אומר (שם)? וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו וגו'
ר' יהודה אומר משם ר"ג: הרי הוא אומר (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'
זה סימן יהא בידך: כל זמן שאתה רחמן - הרחמן מרחם עליך.
הכהו באחר ידו, בנייר, ובפנקס, בעורות שאין עבודין, בטמוס של שטרות שבידו - נותן ד' מאות זוז
ולא מפני שמכה של צער, אלא מפני שמכה של בזיון
שנא' (תהלים ג ח) קומה ה' הושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי
(מיכה ד יד) בשבט על הלחי וגו', (ישעיה נ ו) גוי נתתי למכים וגו'
וכשם שחייב על נזקי חבירו - כן הוא חייב על נזקי עצמו:
הרק וטש מרח את הרוק בפניו כנגד בנוכחות חבירו, ותלש בשערו, מקרע את כסותו,
משבר את כליו, מפזר את מעותיו בחמתו - פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים
שנא' (בראשית ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם - מיד נפשותיכם - אדרוש
רבי שמעון בן אלעזר אומר משם רבי חלפאי בן אגרא שאמר משם ר' יוחנן בן נורי
מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר את מעותיו בחמתו
יהא בעיניך כעובד ע"ז
שאילו אמר לו יצרו לך ועבוד עבודת כוכבים היה עובד
שכך היא עבודתו של יצר הרע.
האומר סמא את עיני שמזקתני, שהיא כואבת לי קטע את ידי שמזקתני - פטור
אנסוהו עובדי כוכבים, ונטלו ממונו של חברו בפניו – פטור; נטל ונתן להן - ה"ז חייב.