ביאור:משנה שבת פרק יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

ניתן להסביר את המלאכות הנדונות מכאן עד סוף פרק טו גם כפירוט המלאכות הקשורות ליריעות המשכן. אבל הקריטריונים הראשיים הם עדיין השיעורים, וכן סדר המלאכות במשנת אבות המלאכות.

מלאכות ששיעורן קבוע[עריכה]

חטיבה I: מלאכות החוט והאריג - שיעור של שנים[עריכה]

מתי הופכים חוטים לאריג? - השיעור שמבטאים חכמים מתאים למשנת אבות המלאכות ששנינו לעיל: "האורג שני חוטין".

הדיון כאן הוא על הקבוצה "המיסך והעושה שני בתי נירים, האורג והפוצע הקושר והמתיר, התופר והקורע". אבל התנא הקדים את הדיון ב"אורג" בגלל המחלוקות שיש על מלאכה זו, ובגלל הדמיון בין "אחד על האריג" לביטוי דלעיל (יב, ה) "אות אחת סמוך לכתב".

ר' אליעזר מחמיר מרבן גמליאל לעיל יב ו, ולדעתו אפילו האורג חוט אחד או הכותב אות אחת חייב, ראו תוספתא ביצה ד, ד. וראו גם דברי ר' יהודה בתוספתא ט, ב.

(א) רבי אליעזר אומר: האורג שלושה חוטין בתחילה, בתחילת האריגה, בשתי

ואחד על האריג או חוט אחד באריג שכבר התחילו באריגתו, בערב - חייב.

וחכמים אומרים: בין בתחילה בין בסוף

שיעורו שני חוטין:


(ב) "העושה שני בתי נירין"

בנירין, בקרוס, בחוטים מסוגים שונים בנפה, בכברה, מייצר נפה או כברה העשויות מעין אריג ובסל קולע מעין אריג מנצרים - חייב.

ציטוט והרחבה של משנת אבות המלאכות, בשינוי הסדר, כאמור במשנה א: מלאכת "עשיית בתי נירין" הופיעה שם לפני "האורג".

המשנה עוסקת בסוגי אריג שונים.

"והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות":


(ג) הקורע בחמתו ועל מתו, שמתכוון לקלקל לשם קלקול וכל המקלקלין - פטורין.

הביטוי ממשנה ב, "על מנת לתפור שתי תפירות" מתפרש פעמיים: כהגדרת שיעור הקריעה וכהגדרת מטרת הקריעה. אבל השוו למלאכת המוחק, הנדונה בתוספתא יב, ז, שם נראה שכל מחיקה על מנת לתקן, ולאו דווקא על מנת לכתוב - אסורה.

המשנה מרחיבה את מלאכת הקורע לכל המקלקלים. וראו הסתייגות מהכלל בתוספתא ט, ג.

והמקלקל על מנת לתקן - שיעורו כמתקן:


קבוצת המלאכות שנויה כאן כסדרן במשנת אבות המלאכות. בסוף נזכר שוב האורג (שנדון כבר לעיל משנה א), עקב ההשוואה בעניין שיעור המלאכה.

שיעור מלאכת הגוזז אינו מפורט במשנה, וראו תוספתא ט, א.

אורך החוט או כמות הצמר - כפול מרוחב הסיט (ראו ערלה ג, ב, שזה שיעור חוט מינימלי לעניינים רבים.)

(ד) שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה - כמלא רוחב הסיט כפול.

והאורג שני חוטין - שיעורו כמלא הסיט:


חטיבה II: מלאכת הצד[עריכה]

(ה) רבי יהודה אומר: הצד באמצעות פיתיון צפור למגדל שובך וצבי לבית - חייב.

שיעור מלאכת הצד תלוי בסביבה ובסוג בעל החיים. בכך היא שונה משאר המלאכות.

כאן מפסיקה עריכת המשנה לעקוב אחר משנת אבות המלאכות, ועוברת להגדרת המלאכות עצמן - וראו גם בשני הפרקים הבאים.

ראו דברי רשב"ג בביצה ג, א: שם הוא מתיר לצוד ביו"ט מביבר שאינו מחוסר צידה, וכאן הוא אוסר להכניס לביבר הנ"ל את הצבי בשבת.

דוגמא לביבר מחוסר צידה ראו גם בתוספתא יג, ג.

וחכמים אומרים: צפור - למגדל, וצבי - לבית, ולחצר, ולביברין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין.
זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, ושאינו מחוסר צידה - חייב:


השוו לעיל י, ה-ו.

השוואה בין מלאכת הוצאה למלאכת צידה.

(ו) צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו - חייב.

נעלו שנים - פטורין.
לא יכל אחד לנעול, ונעלו שנים - חייבין,
ורבי שמעון פוטר:


הרחבה של המשנה הקודמת.

כאן יש חשיבות לסדר הישיבה, וגם ר' שמעון יסכים שהשני חייב. והשוו תוספתא בבא קמא ו, ג: "חפר ט' טפחים, ובא אחר וחפר טפח - האחרון חייב".

ההשוואה בסוף המשנה משונה, כי היא פוטרת את השני אם לא ידע שהצבי בבית, ונראה שחסר כאן ויש להשלים לפי התוספתא יג, ו.

יתכן שהדגש כאן הוא על כך שעצם נעילת הבית בשבת מותרת, אלא אם בנעילה זו מתקיימת צידה. לעומת זאת ראו ב"ק ה, ו, שם אסור להשאיר את הבור פתוח, ולכן גם השני חייב.

(ז) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו, לא סתם אותו ישב השני ומלאהו - השני חייב.

ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו

אף על פי שעמד הראשון והלך לו - הראשון חייב והשני פטור.

הא למה זה דומה? מעשהו של השני

לנועל את ביתו לשמרו, ונמצא צבי שמור בתוכו: