ביאור:תוספתא/שבת/יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק שלושה עשר[עריכה]

אריגה וציד בשבת[עריכה]

(א)
האורג שני חוטין ע"ג הנס וע"ג האימרא על אריגים קיימים - ה"ז חייב


ראו משנה יג, א. ר' אליעזר מיישם כאן את דבריו "אחד על האריג". בסוף הברייתא יעסוק בשלושה חוטים בתחילה (בשתי).



ר' אלעזר אומר: אפי' אחד
האורג שני חוטין ע"ג שפה, בקצה אריג קיים על רחב שלשה בתים - ה"ז חייב
האורג שלשה חוטין בתחלה - ה"ז חייב
למה זה דומה? - לצלצל קטן שארג בו שני חוטין על רוחב שלשה בתים
והאורג שלשה בתים מתחלה - ה"ז חייב.

(ב)
שנים שצדו את הצבי - שניהן פטורין, שאין שנים חייבין על מלאכה אחת


ראו לעיל י, ה.
ענייני הצידה נספחים למשנה יג, ה.



צדו הראשון והניחו - שניהם חייבין; צדו הראשון ונתנו לשני - הראשון חייב והשני פטור.

(ג)
הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים – פטור כי הצבי עדיין יכול לברוח מהפתח השני


המונח המסביר את הברייתא הוא "מחוסר צידה" – ראו משנה יג, ה, בדברי רשב"ג.



נעל הראשון את הפתח, בא שני ונעל את הפתח השני - השני חייב והראשון פטור
חזר הראשון ופתח ונעל - הראשון חייב על צידה שניה.

(ד)
הצד צבי חיגר, חולה, קטן שלא היה מחוסר צידה – פטור. הצד את הישן - חייב


צבי ישן הוא מחוסר צידה, כי בדרך כלל הוא מתעורר כשמתקרבים אליו.
ר' יהודה פוטר את הצד זבובים כי אינו צריך אותם אלא מנסה להרחיקם מעליו, וראו משנה יד, א.
בשעה שיש הרבה טל החגבים הם כבדי תנועה. בזמן שיש הרבה חגבים, כגון בשעת מתקפת ארבה, קל לצוד אותם אפילו בצהרים.



הצד יוני שובך, יוני עלייה, וצפרין שקננו בטפיחין ובבירה, וכל דבר שמחוסר צידה - חייב
אווזין ותרנגולין, ויוני הרדסיות, וכל דבר שאין מחוסר צידה - פטור
הצד זבובין ויתושין – חייב, ור' יהודה פוטר
הצד חגבים בשעת הטל – פטור, בשעת השרב - חייב
אלעזר בן מהבאי אומר: אף בשעת השרב, אם היו מקלחין באים בכמויות גדולות - פטור.

(ה)

הצד בהמה חיה ועוף, מאפר שדה בר שברשות אדם, אם היו מחוסרין צידה - חייב
לאפר שברשות אדם, אף על פי שמחוסרין צידה – פטור כי האפר הוא כביבר מחוסר צידה
הפורס מצודה ע"ג בהמה חיה ועוף, אף על פי שנכנסין לתוכה - פטור
לבהמה חיה ועוף, אם היו נכנסין לתוכה - חייב
המפרק בהמה ועוף מן המצודה - פטור.

(ו)
שנים שישבו על הפתח - שניהם פטורין, שאין ידוע איזה מהן קודם


ראו לעיל הלכה ב, וראו משנה יג, ז.
כאן מניחים שהיושב על פתח מונע בריחה דרכו, ולכן הצבי נצוד.
שלוש השורות האחרונות מיותרות, והן חוזרות על שנאמר לפניהן: אם הצידה קדמה למחשבה – פטור.



ישבו, זה ראשון וזה שני - הראשון חייב והשני פטור
ישב אחד על הפתח, ובא אחר וצדו מבפנים - היושב על הפתח חייב, והצדו מבפנים פטור
ישב אחד על הפתח, ובא אחר וישב מבפנים, ובא אחר וישב לו מבחוץ
היושב על הפתח חייב, ושנים האחרונים פטורין
ישב אחד על הפתח, ונמצא צבי בתוכו, אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך - פטור
מפני שקדמה צידה למחשבה
אין לך שיהא חייב אלא המתכוון לצוד, אבל קדמה צידה למחשבה – פטור
למה זה דומה? לנועל את המגדל ונמצא צבי בתוכו, ולמתכסה בטלית ונמצא צפורית בתוכה
אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך – פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה
אין לך שחייב, אלא המתכוין לצוד. אם קדמה צידה למחשבה - פטור.

ריפוי בשבת[עריכה]

(ז)

אין לועסין מוסתכין מסטיק בשבת. אימתי? בזמן שמתכוין לרפואה

אם מפני ריח הפה - ה"ז מותר.

לא יטוף אדם סם יבש בשניו. אימתי? בזמן שמתכוין לרפואה
אם מפני ריח הפה - הרי זה מותר.

(ח)

החושש בשניו - לא יגמע בהן יין וחומץ ופולט, אבל מגמע ובולע

ומטביל כדרכו ואינו חושש


ראו משנה יד, ד. מותר לסוך שמן גם אם מתכוון לרפואה, כי שמן – דרכו לסיכה גם לבריאים.
לעניין המוך והמטלית ראו לעיל ו, ג, שם דנו על העניין מבחינת הוצאה.



החושש בגרונו - לא יערענו בשמן, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע
החושש בראשו, וכן מי שעלו בו חטטים - סך הוא את השמן, ואינו סך יין וחומץ
שהשמן דרכו לסיכה, יין וחומץ אין דרכן לסיכה
סך אדם שמן ע"ג מכתו, ובלבד שלא יטול במוך ובמטלית ויתן ע"ג מכתו.

(ט)
עושין אלונתית לחולה בשבת. אימתי? בזמן שטרפה מע"ש.


ראו משנה יד, ב.
למרות שר' מאיר התיר לערבב יין ושמן הוא לא העז ליישם את ההיתר.



לא טרפה מע"ש – אסורה; שאין טורפין בתחלה בשבת
אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת
ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ: טורפין יין ושמן לחולה בשבת
ארשב"א: פעם אחת חלה ר' מאיר, ובקשנו לעשות לו, ולא הניחנו
אמרנו לו: תבטל דבריך בחייך?
אמר לנו: אף על פי שאני אומר כן, לא מלאני לבי מימי לעבור על דברי חבירי.

(י)
שותין מי זבלין, מי דקלין, וכוס עקרין, ומדיח בהן פניו ידיו ורגליו


ראו משנה יד, ג. רשב"ג מתיר לרחוץ ביין, בניגוד למשנה ד שם.



לא ידיח בהן את הסנדל. ר' יוחנן הסנדלר מתיר.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: האשה רוחצת בנה ביין, אף על פי שמתכוונת לרפואה.

(יא)
רוחץ אדם במי טבריא, אבל לא במי הגדר ולא במי המשרה ולא במי של סדום


ראו משנה כב, ה. מי חמת גדר, ים המלח ומי המשרה אינם מתאימים לרחצה לשם תענוג אלא לריפוי או לטבילה.
הנותן מים על הספוג – ראו לעיל הלכה ח.



אימתי? בזמן שמתכוין לרפואה. אבל אם לעלות מטומאה לטהרה - ה"ז מותר
לא יתן אדם מים ע"ג ספוג ויתן ע"ג מכתו
אבל נותן הוא ע"ג רגליו, והן יורדין לספוג
נותן אדם מוך יבש וספוג יבש ע"ג מכתו, אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין ע"ג מכתו.

(יב)
נותנין מים לתוך קמח קלי, ובלבד שלא יגבל


נראה שהברייתא בשיטת ר' יהודה, לעיל יב, יב.



נותנין שומשמין ואגוזין לתוך הדבש, ובלבד שלא יגבל
מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת, ובלבד שלא יגבל
אבל מחבץ הוא מעשה קדרה, ואוכל.

הרכבה וקשירה בשבת[עריכה]

(יג)

מודים חכמים לר"א שאין עושין אהלים בתחלה ביו"ט, ואצ"ל בשבת

על מה נחלקו? על המוסיפין


המחלוקת מופיעה בתוספתא סוכה א, ח-ט, שם אסר ר' אליעזר להוסיף סדין על הסוכה ביו"ט, משום הרכבה, שנראית כאן כתולדה של קשירה.
כאן מתירים חכמים לעשות כך בשבת.



שר"א אומר: אין מוסיפין ביו"ט, ואצ"ל בשבת - וחכ"א: מוסיפין בשבת, ואצ"ל ביו"ט.

(יד)
ר"א בר"ש אומר: המרכיב קנה של מנורה - חייב, ושל סיידין - פטור


המנורה היתה מורכבת באופן קבוע וקנה הסיידים היה זמני.
בעניין הרצועות ראו משנה טו, ב.



ר' סימאי אומר: קרן עגולה של מנורה – חייב, ופשוטה - פטור
נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל, או שנשמט רוב הרגל - ה"ז יחזיר, ובלבד שלא יקשור.

(טו)
סנדל שנפסקה א' מאזניו, או אחד מתרסיותיו - יוצאין בו


עדיין אפשר להשתמש בסנדל שאחת מאזניו נקרעה, אבל אם שתים נקרעו – אי אפשר לנעול אותו ולכן אסור לצאת בו ולטלטלו. וראו כלים כו, ד.



שתים – אסור, מפני משוי שבת
נפסק עקיבו, או שניטל חוטמו, או שנחלק לשנים - אסור מפני משוי שבת
נשמט חוטמו - הרי זה יחזיר, ובלבד שלא יקשור.

(טז)
הדגין והגבינין, והמסודרין ע"ג קנים וע"ג עלין - מפרק ואוכל, ובלבד שלא יחזיר


יש קשרים באוכל. מותר לאכול אותו אבל לא לקשור.
לגבי הכלל ראו משנה טו, ב.



חותל של תמרה ופטליא של גרוגרות - מקרע ואוכל, ובלבד שלא יקשור
זה הכלל: כל קשר שהוא של קיימא, ויכול להתירו בא' מידיו
או שאינו של קיימא, ואין יכול להתירו בא' מידיו - אין חייבין עליו
עד שיהא קשר של קיימא, ואין יכול להתירו בא' מידיו.

(יז)
חבל הקשור בפרה - קושרו באבוס, והקשור באבוס - קושרו בפרה


ראו שם, "קושרים לפני הפרה": אם החבל קשור מצד אחד לפרה או לאבוס – מותר לקשור את צידו השני.
אין לטלטל חבל שאינו מיועד לקשירה מסוימת.



חבל שבתוך הבית - מטלטלין אותו, שבהפתק - אין מטלטלין אותו
אם התקינו בעה"ב להיות משתמש בו - מטלטלין אותו.

(יח)
חבל דלי שנפסק - אין קושרין אותו, אלא עונבים אותו


ראו משנה טו, ב-ג: קושרים חבל בפסיקיא.


הכנה משבת לחול[עריכה]

מפצעין באגוזים, ומפרדין ברמונים, ומחתכין בנבלה משבת לאותה שבת


ראו משנה טו, ג: מכינים מיום כיפור לשבת או לחול, שהרי מותר להכין את סעודת מוצאי יום כיפור; אבל לא משבת לחול.



אבל לא משבת למוצאי שבת, מפני שהוא כמתקן מקודש לחול
ר' יוסי אומר: מפצעין באגוזים ומפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביוה"כ עם חשיכה
ואינו חושש שהוא כמתקן מקודש לחול.

(יט)

מדיחין כלים משבת לאותה שבת, אבל לא משבת זו לשבת אחרת
כיצד? אכל בהן בלילי שבת - מדיחן שיאכל בהן לשחרית
לשחרית - מדיחן שיאכל בהן לסעודה. לסעודה - מדיחן שיאכל בהן למנחה

למנחה - לא ידיחם מעתה


מותר להדיח כלים בשבת לאותה השבת, וכוסות שהן בשימוש תכוף מותר להדיח כל היום.
דין דומה חל על קיפול וסידור המיטה, אם אינו מחליף את כל הסדינים. וראו משנה טו, ג.



הכוסות - מדיחן כל היום כולו, מפני שאין קבע לשתיה
מדיחין עשרה כוסות, שאם ירצה ישתה באחד מהן
מציעין עשר מטות, שאם ירצה מסב באחת מהן
של בית ר"ג לא היו מקפלין כלי לבן שלהן, מפני שהן מחליפין.