ביאור:תוספתא/שבת/ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת שבת פרק ששי[עריכה]

הוצאת תחבושות ובגדים מיוחדים במקרים מיוחדים[עריכה]

(א)
יוצא אדם בקיסם שבשנץ סנדלו לרשות הרבים


לעניין הקב (רגל תותבת) – ראו משנה ו, ח. שם דובר רק על השאלה האם הקב הוא כלי, וכאן משלים ר' אליעזר את התמונה. לשיטתו יד תותבת אינה כלי, ולכן אין לצאת עימה בשבת.



אם נפל - לא יחזיר, ואצ"ל שלא יתן בתחלה ברשות הרבים בשבת
ר' אליעזר אומר: קב של קיטע, אם יש בו בית קבול כתיתין - יוצאין בו, ואם לאו - אין יוצאין בו
הגדמין יד תותבת טמאין, ואין יוצאין בהן.

(ב)

יוצאין בפיקרין ובציפה. שיער מלאכותי לקרחים אימתי? בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה
לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה - אין יוצאין בהן
ואם יצאו בהן מע"ש, אף על פי שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה - יוצאין בהן.

(ג)
יוצאין במוך ובספוג שע"ג מכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה


אפשר לצאת עם תחבושת, אבל אין להוסיף עליה חוטים שאינם נחוצים כדי להדביק אותה לפצע.
קליפת השום או הבצל לא שימשו לרפואה אלא לנקיון, ולכן אם נפלו ברה"ר אין להחזירם ואין להניחם ברה"ר אם לא היו על הפצע ברה"י.
אספלנית שיצאה מאגד הקשור על הפצע – ניתן להחזירה, אבל אם נפלה לגמרי – אסור, למרות שאינה מוקצה. ר' יהודה מסביר איך מנקים פצע בשבת: מושכים את האספלנית לצד כדי לגלות מחצית מהפצע ומנקים ותו, ואחר כך מושכים אותה לצד השני ומנקים את חציו השני של הפצע, כדי לא להסיר את האספלנית לגמרי. הניקוי הוא רק ישירות על הפצע ולא מנקים את האספלנית.



יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שע"ג מכה.
אם נפל - לא יחזיר, ואצ"ל שלא יתן בתחילה בשבת
יוצאין באגד שעל גבי מכה, וקושרו ומתירו בשבת
ואספלנית שפרשה מן האגד - מחזירה
יוצאין באספלנית ובמלוגמה וברטיה שע"ג המכה
ואספלנית לא יחזיר, ואצ"ל שלא יתן בתחלה בשבת
נוטלה ומכסה בה הכלים. לא יתקננה משבת למוצאי שבת, שאין מתקינין מקדש לחול
ר' יהודה אומר: אם החליקה מלמטה - מחליקה מלמעלה, ואם החליקה מלמעלה - מחליקה מלמטה
מגלה מקצת אספלנית מכאן, ומקנח את המכה
וחוזר ומגלה מקצת אספלנית מכאן, ומקנח את המכה
לא יקנח האספלנית, מפני שבא לידי מירוח, והממרח בשבת חייב חטאת.

(ד)
לא יצא אדם בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו. זה וזה אין מקבלין טומאה


מדובר בעבד שעליו או על בגדו חותם של אדונו.
לעניין הזוג ראו משנה ה, ד. לעניין ההשוואה בין אדם לבהמה ראו לעיל ה, ה.



לא יצא אדם בחותם שבצוארו, ולא בחותם שבכסותו. זה וזה מקבלין טומאה
לא תצא בהמה בזוג שבצוארה, אבל יוצאה היא בזוג שבכסותה. זה וזה מקבלין טומאה
זה חומר בבהמה שאין באדם
לא תצא בהמה בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה. זה וזה אין מקבלין טומאה.

(ה)
מטלטלין עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה


הסיבה הסובייקטיבית לקיטום הענף משפיעה על שאלת חיוב החטאת.



מוללו ומריח בו. לא יקטמנו להריח בו, ואם קטמו - פטור
ולא יקטמנו לחצות בו שיניו, ולא לפתוח בו את הדלת, מפני שהוא מתקן כלי.
ואם קטמו - חייב חטאת.

(ו)

הרהטנין הרצים יוצאין בסודרין שלהן. ולא הרטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם - אלא שדברו חכמים בהווה

א"ר יהודה: מעשה בהורקנוס בנו של ר"א, שיצא בסודר שלו לרשות הרבים


הורקנוס הקפיד שהסודר לא יפול מכתפו, ולכן חיבר אותו לחוט שבאצבעו. השוו משנה ו, ו-ט, והלכה ז לקמן.



אלא שהיתה נימא כרוכה לו על אצבעו. אמרו חכמים: לא היה צריך.

(ז)

הרועין יוצאין בשקין שלהן. ולא הרועים בלבד אמרו, אלא כל אדם - אלא שדברו חכמים בהווה
א"ר יהודה: מעשה בר' טרפון שיצא בלילי שבת לבית המדרש, ונתנו לו סדין

ואחזו בשתי ידיו ויצא בו מפני הגשמים


מותר ללבוש בדים שאינם משמשים בדרך כלל ללבישה, כגון מפה, כיסוי מיטה או סינר, מפני הגשם; אבל לא כלי עץ כגון תיבה או קופסא.



יוצאין בסגיס אריג עבה, שמיכה ביריעה ובחמילה בסקרוטיא ובקטבוליא מפני הגשמים
אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחלצת מפני הגשמים.