ביאור:משנה שבת פרק כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מגבות וניגובים[עריכה]

חטיבה I: חבית שנשברה ושימוש במים חמים[עריכה]

השוו לעיל טז, ב. כאן מקפידים יותר על דיני שבות, כי האסון קטן יותר.

קיומם של אנשים נוספים בבית, או של אורחים - יכול לשמש עילה להצלת יותר מכלי אחד וליותר משלוש סעודות, ראו תוספתא ד, ו-ז.

לגבי השאלה של הסחיטה והספיגה בשבת ראו גם בסוף הפרק הקודם.

איסור הספיגה מועמד מול איסור הסחיטה של הפירות, והיתר השימוש ביין שנשפך מנוגד לאיסור השימוש במיץ שיצא מהענבים בשבת. האיסורים לספוג את היין ולהשתמש במיץ הם כנראה מחשש שמא יסחט את המגבת או את הפירות בעצמו. החשש גדול יותר בפירות העומדים לסחיטה, ולכן ר' יהודה מחמיר רק בהם.

החשש שמא יסחט קטן יותר בחלות דבש, למרות שהן אינן עומדות לאכילה. לכן ר' אלעזר מתיר להשתמש בדבש בשבת, כמובן בתנאי שאת החיתוך עשה ביום ו. וראו לעיל א, ט - שם לא מדובר על שימוש בתירוש ובשמן בשבת.

(א) חבית שנשברה - מצילין הימנה מזון שלש סעודות

ואומר לאחרים: "בואו והצילו לכם" - ובלבד שלא יספוג. במגבת את השמן או היין שנשפך.

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן - אסורין.

רבי יהודה אומר:

אם לאוכלין הפירות מיועדים לאכילה - היוצא מהן מותר, ואם למשקין - היוצא מהן אסור.

חלות דבש, שרסקן חתך אותן מערב שבת ויצאו מעצמן - אסורין,

ורבי אלעזר מתיר:


לעיל בפרקים ג-ד עסקה המשנה בסוג הכלים שבהם מותר לחמם את האוכל. כאן נוספת הבחנה בסוג האוכל - דווקא אם הוא היה מחומם מערב שבת. וראו דעת בית הלל בתחילת פרק ג.

השוו את דיני המליח לדיני הביצה בפרק ג: שניהם מתבשלים בקלות ולכן יש הגבלות על חימומם.

ניתן לראות כאן אולי מסגרת למסכת: קשר בין הפרק השלישי מתחילתה לשלישי מסופה.

בנוסף, יש כאן הקדמה לקראת חטיבה III לקמן, שתעסוק ברחיצה במים חמים.

(ב) כל שבא בחמין שהושרה במים חמים מערב שבת - שורין אותו בחמין לחמם אותו שוב אם התקרר בשבת

וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת

חוץ מן המליח הישן (ודגים מלוחים קטנים) וקוליס האספנין
שהדחתן - זו היא גמר מלאכתן:


חטיבה II: שבירת החבית ושימוש בצוננים[עריכה]

(ג) שובר אדם את החבית לאכל הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.

ואין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה.

שבירת החבית היא הדרך המקובלת והיחידה לאכול את הגרוגרות שתוכה.

נקב במגופה יוצר בה משפך. לכן אין לעשותו, לא בחזיתה ולא מצידה. וראו גם תוספתא יז, ט, שהתירה לקרוע עור המשמש מכסה לחבית, בתנאי שלא יכין אותו כמשפך.

כמו כן אין לסתום נקב קיים, וראו לעיל, ח, ד.

לגבי המסורת על ר' יוחנן בן זכאי, ראו גם לעיל טז, ז.

(וחכמים מתירין.)
ולא יקבנה מצידה.

ואם היתה נקובה - לא יתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח.

אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב

ואמר: חוששני לו מחטאת:


בשלוש ההלכות הראשונות קיימת הדרגתיות: קירור המזון, קרור מים וחימום מועט שלהם.

ההלכה הראשונה עוסקת בשימור המזון ע"י טבילתו במי הבור הקרים, השניה היא היתר לקרר מים בשבת, אף על פי שמחמם מעט בדרך אגב את המים הקרים ("הרעים"). השלישית היא היתר להפשיר את המים ע"י ערבובם במים חמים יותר. לעיל ג, ד-ה אסרו לחמם מים ע"י הזרמתם בצינור בחמי טבריה, או ע"י הכנסתם לכלי חם מאד, אבל כאן מדובר בערבוב שלהם במים חמים, וכך החימום פחות.

(ד) נותנין תבשיל לתוך הבור, בור מים קרים בשביל שיהא שמור

ואת המים היפים ברעים - בשביל שיצנו, ואת הצונן בחמה - בשביל שיחמו.

חטיבה III: רחצה והירטבות, וטיפול בבעיות אורתופדיות[עריכה]

מי שנישרו כליו שנרטבו בגדיו בדרך במים - מהלך בהן, ואינו חושש. מפני סחיטה

לעניין בגדים רטובים מזיעה ראו תוספתא יז, טז: מותר ללכת ולהזיע בשבת, אבל לא לייבש את הבגדים ברשות הרבים אפילו מזיעה.

הגיע לחצר החיצונה - שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם: שנראה כאילו סחט אותם בשבת


נהגו לרחוץ בחמי טבריה, בניגוד לדעת ר' מאיר בתוספתא ד, ג, ולדעת ר' אליעזר בתוספתא י, י. ההיתר לרחוץ ולסוך בשבת נמצא כבר בתוספתא יג, ח ושם בהלכה יא.

הניגוב ודיני המגבת כמסגרת פנימית לפרק, בנוסף לשבירה. ראו במגירה בתחילת הפרק.

בניגוד ליין שנשפך, מותר לנגב את המים מהגוף, אבל לא לקחת את המגבות מחוץ למקום, משום חשש שמא ישכח ויסחט את המגבות לפני או תוך כדי הליכתו.

אבל אם הרבה אנשים התרחצו יחדיו, הרי ניתן להניח שיזהרו ויזהירו זה את זה שלא לסחוט את המגבת ויודיעו שלא כיבסו אותה אלא התנגבו בה בלבד. והשוו תוספתא יז, יא, שאסרו לטלטל מגבות רטובות.

(ה) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג, אפילו בעשר אלונטיאות מגבות

לא יביאם בידו

אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם

ומביאין אותה בידן:


המשנה מתארת מערכת של מסאז'ים וטיפולים אורתופדיים שהיו ממוקמים בבתי המרחץ. השוו תוספתא ד, ד, שאסרה למשש בני מעיים בשבת.

בתוספתא יז, טו מסתייגים מאפיקטויזין גם בחול.

המשנה מניחה שאין קיבוע העצם דחוף. כבר שמואל קבע שמותר לקבע את העצם, כי זה דחוף.

העצם והחבית שנשברו - מסגרת לפרק.

(ו) סכין שמן וממשמשין (בבני מעים) מעסים את הבטן, אבל לא מתעמלין מתגלגלים על שולחן מרוח בשמן ולא מתגרדין. מסירים שמן

אין יורדין לקורדימא, עיסוי בבוץ ואין עושין אפקטויזין הקאה יזומה

ואין מעצבין קושרים את התינוק כדי ליישר את עצמותיו. את הקטן, ואין מחזירין את השבר. מקבעים עצם שבורה

מי שנפרקה ידו ורגלו - לא יטרפם בצונן יקרר אותם על ידי מים במקום הנקע

אבל רוחץ הוא כדרכו, ואם נתרפא - נתרפא: