ביאור:תוספתא/שבת/יז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק שבעה עשר

עירבוב וסינון בשבת

(א)
אמר ר' יהודה: אימתי אמרו "נותנין יין למשמרת לתלויה ביו"ט"? בזמן שנתן לתוכה מעיו"ט

השוו משנה כ, א. ר' יהודה מחמיר.
מסננים וכו' – ראו שם משנה ב.
לעניין הכברה ראו משנה כ, ג.

לא נתן לתוכה מעיו"ט - לא יתן לתוכה ביו"ט
רבן שמעון בן גמליאל אומר: טורף אדם חבית יינה בשמריה, ונותן לתלויה ביו"ט
מסננין את הביצה בסודרין ובכפיפה מצרית
נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס
ר"א בן יעקב אומר: מערין לכברה בשבת.

(ב)
אין שורין את החלתית בשבת. ר' יוסי אומר: בצונן מותר, בחמין אסור

ראו משנה כ, ג-ד.

אין מזלחין את הבית בכל מיני זלחין בשמים נוזליים, אבל ממלא חבית מים, ושופך ושונה, ואינו חושש
גורפין מלפני הפטם, ומסלקין לצדדין מפני הרעי, דברי ר' דוסא
וחכ"א: כאן וכאן מסלקין לצדדין.

טלטול מן הצד

(ג)

הקש שישן עליו מע"ש – מנענעו בשבת אפילו בידו. לא ישן עליו מע"ש - לא ינענעו בידו בשבת.

מכבש בעלי בתים, שהתירו להיות נוטל הימנו את הכלים

ראו משנה כ, ה.
ההיתר לטלטל את המכבש קשור גם למשנה כא, א.

נוטל את המקל ואת הלווחים, ומחזירן לשידה, מפני שהן כלים
כל שיש בו דברים הניטלין ודברים שאין ניטלין - נוטלו ונוטלן הימנו, ומחזירו למקומו.

(ד)
ב"ה אומרים: מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין

ראו משנה כא, ג. כאן הוסיפו את זכריה בן אבקולס. ר' יוסי מתנגד להחמרה הקיצונית שנהג בה, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. וראו שימוש נוסף בדברי ר' יוסי בגיטין נו א.

ב"ש אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה
זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה, אלא נוטל ומשליך לאחר המטה
אמר רבי יוסי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל.

(ה)

מקנחין בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובזנב שועל, ובמפה של קוצין, ובשיער של שועל

ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה, כדרך שעושה בחול.

ראו משנה כא, ג.

(ו)
פירות שנתפזרו - מלקט אחד אחד ואוכל

הביטוי "בורר ואוכל" וכו' מופיע בביצה א, ח, בדעת בית שמאי, וכן בתוספתא מעשרות ב, כ, כתיאור של אכילת עראי.
לבבל הגיעה גרסה שגויה של התוספתא ולכן תלו בה פירושים רבים, ראו שבת עד א.

נתערבו לו פירות בפירות - בורר ואוכל, בורר ומניח על השולחן, בורר ומשליך לפני בהמתו
בדק אלו בפ"ע ואלו בפני עצמן, או שליקט מתוכן עפר וצרורות - ה"ז חייב.

(ז)

פגה שטמנה בתבן, וכן חררה שטמנה בגחלים - אם מגולה מקצתה - נוטל, וא"ל - אינו נוטל

אלעזר בן תדאי אומר: תוחבן בשפוד או בסכין, ונוטלן בשבת.

טלטול מן הצד, ראו משנה פרק כא

טבילה והטבלה בשבת וביו"ט

(ח)
אין מטבילין את המים ביו"ט, ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת, דברי ר'

ראו תוספתא ביצה ב, ט.

וחכ"א: מטבילין את המים ביו"ט, ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא להטבילן
כלים שנטמאו באב הטומאה - אין מטבילין אותן ביו"ט, ואצ"ל בשבת
אבל ממלא הוא כוס או דלי או קיתון לשתות, ומחשב עליהן ומטבילן
טובל כדרכו מטומאה חמורה, ואצ"ל מטומאה קלה.

(ט)
קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס

ראו משנה כב, ג, וכן תוספתא ביצה ג, יג. הלפסין (אילפסים) מיוצרים בזוגות, וניתן להשתמש בהם רק לאחר שנפתחו.

ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק
אין פותחין לפסין סתומות. רבן שמעון בן גמליאל מתיר.

(י)
אין סכין את הכלים בשביל ליפותן. אם לנאותן להשתמש בהן - מותר

ראו לעיל ד, י.

לא יתן אדם שמן ע"ג טבלא של שיש להתעגל עליה
לפי שאין סכין ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע ביו"ט, ואצ"ל בשבת.

(יא)

הרוחץ במערה ובמי טבריא, ונסתפג אפי' בעשר אלונטיות - לא יביאם בידו

וכן י' בני אדם, כמדה הזאת

ראו משנה כב, ה. שם התירו לעשרה לטלטל מגבת אחת כל אחד.
לגבי הסקת הטרקלין השוו לעיל ד, ב, וראו גם תוספתא ביצה ב, י.

ואם צריך להם - ממתין להם עד שינגב, שיתייבשו ונוטלן ובא לו
לא יתן אדם שמן על גבי ראשו וילך למרחץ, אבל סך כל גופו, ומקנח כל גופו אבר אבר
מוליך אדם שמן הרבה באלונטיות הרבה למרחץ
וסך כל גופו אבר אבר, ומקנח כל גופו אבר אבר, ואינו חושש
רשב"ג אומר: טרקלין שהסיק מערב שבת מטייל ביום שבת
לא הסיקו מע"ש - אין מטיילין בו ביום שבת.

(יב)
אין מגרדין במגרדת ביו"ט, ואצ"ל בשבת. רבן שמעון בן גמליאל מתיר

ראו לעיל ד, י, לעניין גירוד הנעליים והסנדלים. כאן מדובר על גירוד הגוף לנקיונו.

וכן היה רשב"ג אומר: שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - מגרדן
כדי שלא יטנפו את כליו.

(יג)
הרוחץ בחמי טבריא - לא יזלפו עליו אחרים, אבל מזלף הוא ע"י עצמו

השוו לעיל טז, ב, שם התירו למי שנפצע לזלף על מכתו.

רשב"א אומר: אף לא יזלף הוא ע"י עצמו, מפני שמרבה הבל ומכבה את הקרקע
אבל רוחץ כדרכו ועולה.

(יד)

רשב"א אומר: ב"ש אומרים: אין הורגין את המאכולת כינה בשבת, וב"ה מתירין. וכן היה

רשב"א אומר: ב"ש אומרים: אין פוסקין צדקה לעניים בשבת בבית הכנסת

ב"ש אוסרים משום מעשי חול. בית הלל מתירים. והשוו משנה פרק כג.

אפילו להשיא יתום ויתומה
ואין משדכין בין איש לאשתו ואין מתפללין על החולה בשבת, וב"ה מתירין.

(טו)
המפלה את כליו - ה"ז מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג

למרות שבית הלל התירו להרוג (הלכה יד), לא התקבל כך בציבור.
הפעולות הללו מאוסות ולכן אין לעשותן ברשות הרבים. לעניין אפיקטויזין ראו משנה כב, ו.

אבא שאול אומר: נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול
לא יפלה אדם את כליו ברשות הרבים, מפני הכבוד
ר' יהודה אומר: אף בחול אין עושין אפקטוזין ברה"ר, מפני הכבוד.

(טז)
לא ישטיח אדם כליו ברשות הרבים לנגבן, אפילו מן הזיעה

ראו משנה כב, ד.
אין להתעמל ולהזיע, אבל ניתן ללכת ולהזיע מכך.

אין רצים בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו, ואינו חושש.
בהמה שאכלה פירות הרבה - מטיילין אותה בחצר, בשביל שלא תמות.

(יז)
אין מבקרין את המומין ביו"ט, ואצ"ל בשבת

לפני הקרבת הקרבן היו בודקים ומוודאים שאין בו מום, ראו תמיד ג, ד. אין לבדוק מיו"ט או משבת לחול, אבל מותר לבדוק לאותו יום.

אם לבו ביום - מבקרין את המומין בשבת, ואצ"ל ביו"ט.