לדלג לתוכן

ביאור:תוספתא/שבת/ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת שבת פרק רביעי

[עריכה]

במוצאי שבת ובערב שבת – בכדי שיעשה

[עריכה]
(א)

לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין, ותתן לתוך התנור בע"ש עם חשיכה

אם נתנה - למוצאי שבת אסורין עד כדי שיעשו


ראו משנה ג, ב. כאן נוספו ההגבלות על השימוש במוצאי שבת, ההגבלה דומה להגבלה על השימוש ביום ו בשיטת בית שמאי, ראו משנה א, ה-ח.
האיסור כולו הוא החמרה מהרגיל בגישת בית הלל, ונוטה לגישת בית שמאי כמשנה א, י.



לא ימלא נחתום חבית מים ויתן לתוך התנור בע"ש עם חשיכה
ואם נתן - למוצאי שבת אסורין עד כדי שיוחמו.

(ב)
מרחץ שסתמו נקבין שלו מע"ש - למוצאי שבת רוחץ בו מיד


המרחץ לא חומם בשבת ולכן מותר להשתמש בו במוצ"ש מייד. ביו"ט מותר אף להכנס לתוכו להזיע אבל לא להתרחץ; אבל כיוון שקשה לדעת מה עושים שם גזרו גם על ההזעה. וראו ביצה ב, ה, שבית הלל התירו לרחוץ פניו ידיו ורגליו ביום טוב, אבל כנראה לא את כל גופו.



סתמו נקבין שלו מערב יו"ט - נכנס ביו"ט ומזיע, ויוצא ומשתטף בצונן
א"ר יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק, שסתמו נקבין שלו מעיו"ט
והיה ר"ע ור"א בן עזריה נכנסין ומזיעין בתוכו, ויוצאין ורוחצין בצונן
אלא שהיו חמין שלו מחופין בנסרים
משרבו עוברי עבירה - חזרו לאסור
האמבטאות שבכרכים - מטיילין בהן בשבת.

רחצה וסיכה בשבת

[עריכה]
(ג)
אין משתטפין, לא בחמין ולא בצונן, דברי ר"מ. ור"ש מתיר


הברייתא עוסקת בשבת, שהרי ביו"ט מותר היה להתרחץ בצונן כפי שראינו בהלכה ב.
וראו משנה כב, ה, שנהגו לרחוץ בחמי טבריה, שאינם מוסקים באש - בשבת.



ורבי יהודה אומר: בצונן, אבל לא בחמין
א"ר יהודה: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו ממלאין לו כלי של צונן מערב שבת
ונותנין עליו בשבת כדי שייקר.

(ד)
ממלא אדם חבית של מים, ונותנה כנגד המדורה. לא שיחמו, אלא שתפיג צינתן


מותר להפשיר בשבת מה שקר או חם, וראו גם בהלכה הבאה ובמשנה ג, ה.
בעניין הסיכה ראו גם משנה כב, ו.



ממלא אדם צלוחית שמן ונותנה כנגד המדורה. לא שתחם, אלא כדי שתפיג צינתו
רשב"ג אומר: האשה מדיחה ידה בשמן, ומחממתה כנגד הנר, וסכה את בנה
סך אדם את עצמו שמן ומתחמם כנגד המדורה, ואינו חושש
סכין כל מיני סיכות, אבל אין ממשין את המעיים, ואין חונקין אין ללחוץ על הבטן של מבוגר או של תינוק כדי שיוציא רעי בשבת.

(ה)

מיחם אדם אלונתית ונותן על מעיו. ולא יתן עדשה בקבוק חם מלאה חמין על מעיו

ממלא אדם כוס של יין ונותנו על פי מיחם, לא שיחם אלא כדי שתפיג צינתו


בסוף הברייתא נמצא המקור למונחים "כלי ראשון" או "כלי שני". וראו משנה ג, ה.



ממלא כוס מים ונותן לתוך הספל, בין להחם לו את הצונן בין לצנן לו את החמין
המערה ממיחם למיחם מאלפס לאלפס ומקדרה לקדרה - מותר לשני, ואסור ליתן לראשון.

הצלת חבית בשבת וריקון כלי האיסוף

[עריכה]
(ו)
חבית של טבל שנשברה - מביא כלי ונותן תחתיה. נתמלא - אסור לטלטלו


אסור להשתמש ביין טבל ולכן אין לרוקן את הכלי.
במקרה השני מדובר במיץ או בשמן שנוצרו בשבת או ביו"ט, ולכן אסור להשתמש בהם, והשוו משנה ג, ו, וכן משנה כב, א.



עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו - אין מסתפקין מהן ביו"ט, ואצ"ל בשבת.

(ז)
חבית שנשברה בראש הגג - מביא כלי ומניח תחתיה.


ראו משנה כב, א. האורחים מנמקים את ההצלה של בעל הבית, ולכן מותר לרוקן את כלי האיסוף המלאים.



ולא יהא מביא כלי אחד וקולט, כלי אחד ומסלק
אם יש שם אורחים - מביא כלי אחד וקולט, כלי אחר ומסלק.
נותן אדם כלי תחת הדלף בשבת. נתמלא - שופך ושונה ואינו חושש.

(ח)
גרף של רעי ושל מימי רגלים - נוטלו ושופכו, ונותן לתוכו מים ומחזירו למקומו.


מותר לרוקן כרגיל גרף של רעי (סיר לילה), שאין אפשרות להשאירו כמות שהוא.


נר בשבת

[עריכה]
(ט)
מטלטלין נר חדש אבל לא ישן, דברי רבי יהודה


ראו משנה ג, ו. גם ר' שמעון מודה שאין לטלטל כלי שדלק שאינו נר שבת.
ראב"ש מתיר להשתמש בשמן שנותר בנר, למרות שאין לכבות את הנר לשם כך – ראו משנה ב, ה.
גם מי שאוסר לטלטל את הנר הכבוי מתיר לעשות זאת בדרך אגב, ע"י טלטול הבסיס שעליו הוא מונח. והשוו משנה כא, ב.



ר"מ אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת
ר"ש אומר: כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה - מותר לטלטלו
אבל כוס וקערה ועששית שכבו - לא יזיזם ממקומן
ר"א בר"ש אומר: מסתפקין מנר הכבה ומנר המנטף
נר שעל גבי טבלא - מטה את הטבלא והנר נופל, ומחזיר את הטבלא למקומה.

(י)
אין מטלטלין את המנורה בשבת. ר"א ב"ר שמעון מתיר


ראב"ש מתיר לטלטל גם מנורה כבויה בשבת, כנראה כאביו.


סיכת הגוף בשמן והיתרים הקשורים לה

[עריכה]

אין מגרדין לא מנעלים ישנים ולא סנדלין ישנים, אבל סכין ומקנחין אותן

אין סכין לא מנעלים חדשים ולא סנדלין חדשים


 אין לסוך נעלים חדשות, כי זה חלק מתהליך הייצור. אבל כיון שמותר לאדם לסוך את גופו – מותר לו גם לנעול את הנעל על רגל רטובה משמן, והשוו משנה כב, ו. אמנם אסור להתעמל עם שמן, אבל מותר להתעגל בגוף משומן אפילו אם המתקן חדש.



ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל, ולא יסוך את רגלו והוא בתוך הסנדל
אבל סך הוא את רגלו ונותנה למנעל, סך את רגלו ונותנה לסנדל
סך אדם עצמו שמן ומתעגל על גבי טבלא חדשה, ואינו חושש.

(יא)

סכין ומדיחין ומפרכין התעמלות באדם, אבל לא בבהמה. זה חומר בבהמה שאין באדם

מפספסין את הכיפין, מערבבים את המזון לבהמה, שיעלה ריחו ותאכל ובלבד שלא יתלוש


לגבי אדם ראו משנה כב, ו.


הטמנה בשבת

[עריכה]
גיזי צמר שבהפתק במחסן שאינם לשימוש - אין מטלטלין אותן

אם התקינן בעל הבית להיות משתמש בהן - מטלטלין אותן.

(יב)
אין טומנין את החמין בתחלה בשבת, אבל מוסיפין עליהן כלים


ראו משנה ב, ז, שם מדובר על הטמנה בין השמשות, וכאן בשבת עצמה, וראו גם משנה ד, ב. רשב"ג מתיר להטמין גם בשבת בכלי שני.



רבי שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדין ונותן את הגלופקרין, נוטל את הגלופקרין ונותן את הסדין
וכן היה רשב"ג אומר: לא אסרו להטמין, אלא מיחם שחממו בו מערב שבת
אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר או לתוך קיתון אחר, ומטמין.

(יג)

הטמין וכסה בדבר הניטל בשבת, או שהטמין בדבר שאין ניטל בשבת וכסה בדבר הניטל בשבת

ה"ז נוטל ומחזיר


ראו משנה ד, ב. שם עוסקים בהטמנה בגיזי צמר שאינם ניטלים בשבת, אבל כיסוי הקדרה ניטל.



הטמין וכסה בדבר שאין ניטל בשבת, או שהטמין בדבר הניטל בשבת וכסה בדבר שאין ניטל בשבת
אם מגולה מקצתו – נוטל, ואם לאו אינו נוטל
ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הן כזבל.

(יד)

טומנין מיחם על גבי מיחם, וקדרה על גבי קדרה, ומיחם על גבי קדרה, וקדרה על גבי מיחם

וטח פיהם בבצק. לא שיוחמו אלא כדי שיהו שמורין.


מותר לטמון בכלים נוספים, כי גם הם ניטלים.



(טו)
וכשם שאין טומנין החמין בתחלה בשבת - כך אין טומנין לא את השלג ולא את הצונן


בניגוד למשנה ד, ב.



אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.