ביאור:משנה שבת פרק יד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
|
פרקים יד-טו אינם עוסקים בשיעורים, אלא באיסורי השבת עצמם. |
הגדרת מלאכות השבת - מהשרץ עד בני המלכים
[עריכה]חטיבה I: ציד וחבלה
[עריכה]|
משנה זו ערוכה כטטראדרמה, לעניין הציד והחבלה בשבת. לזיהוי שמונת השרצים ראו בדף נפרד. לשמונת השרצים יש עור (ראו חולין ט, ב.) לכן נהוג לצוד אותם כדי להשתמש בו, ומאותה סיבה אין לחבול בהם ולפצוע את העור. לגבי הפטורים על הציד ראו תוספתא יג, ד, וכן לעיל, יג, משנה ג ומשנה ה. |
(א) שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן - חייב,
- ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן - פטור. שאין להם עור
- הצדן לצורך - חייב, שלא לצורך - פטור. שהרי הוא מקלקל.
חיה ועוף שברשותו, הצדן - פטור, כי הם מחוסרי צידה והחובל בהן - חייב:
חטיבה II: הילמי והיתר טיבול
[עריכה]|
יתכן שאיסור עשיית ההילמי הוא בגלל קרבתו לחומרים לעיבוד העור, שאיסורו מופיע במשנת אבות המלאכות בסמוך למלאכת הציד. |
(ב) אין עושין הילמי מי מלח לכבוש ירקות בשבת,
- אבל עושה הוא מי מלח, וטובל בהן פתו - ונותן לתוך התבשיל.
אמר רבי יוסי: והלוא הוא הילמי, בין מרובה ובין מועט!
- ואילו הן מי מלח המותרין?
- נותן שמן בתחילה לתוך המים או לתוך המלח:
חטיבה III: תרופות והיתר טיבול
[עריכה]|
אין להשתמש בתרופות בשבת, אלא אם מדובר בסכנת חיים. וראו גם תוספתא יג, ז. יועזר היה גם שם אדם, (ראו ערלה ב יב). המשנה מנוסחת בלשון הדיבור, שבה כינו את מי שאוכל יועזר "אוכל את יועזר". והשוו תוספתא י, י, שר' אליעזר חייב את הסך בשבת חטאת! |
(ג) אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים
- אבל אוכל הוא את יועזר, ירק המשמש למאכל וגם לתרופה ושותה אבוב רועה. תה המשמש גם לתרופה.
כל האוכלין מאכל בריאים אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה
- חוץ ממי דקלים וכוס עקרים, מפני שהן לירוקה. בדרך כלל לריפוי צהבת
אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה:
|
ראו משלי י כו. כנראה החומץ מכאיב לשיניים עד כדי כך שכאב השיניים אינו מורגש... |
(ד) החושש בשיניו - לא יגמע בהן את החומץ
- אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא - נתרפא.
חטיבה IV: סיכה לריפוי
[עריכה]|
שמן - דרכו לסיכה, אבל לא יין וחומץ, ראו תוספתא שביעית ו, ג-ד. רשב"ג התיר לרחוץ ביין, ראו תוספתא יג, י. לגבי קשרים בין סיכה לשתיה, ראו לעיל ט, ד. שמונה שרצים - שמן: מסגרת לפרק. הקבלות לדברי ר' שמעון ראו בברכות א, ב, וכן בב"ק ח, ו, ופסחים י, א, שכל ישראל נחשבים כבני אצילים (בני חורין), ולכן הנורמות שלהם אינן תלויות במציאות אלא במה שראוי להיות. |
החושש במתניו - לא יסוך יין וחומץ
- אבל סך הוא את השמן שנהוג היה לסוך אותו בימי חול - ולא שמן ורד. שמן ריחני
בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכם לסוך בחול. כבריאים
רבי שמעון אומר: כל ישראל - בני מלכים הם! ולכן מותר להם לסוך שמן ורד.