ביאור:משנה ערלה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת מסכת ערלה: א ב ג

מסכת ערלה עם מפרשי המשנה: א ב ג

----

איסור פירות הערלה ואיסורים אחרים[עריכה]

חטיבה I: ביטול הערלה במאתיים[עריכה]

התרומה היתה האיסור המצוי ביותר.

המשך ההשוואה בין ערלה לאיסורים אחרים: התרומה וכו' הם איסורים הקשורים להעברת בעלות - לכהן. אם התבטלו האיסורים - עדיין צריך להפריש אותם מהתערובת, כדי לא לגזול את הכהן. הכלאים והערלה הם איסורים טוטאליים, ולכן אם התבטלו אין צורך להפריש אותם.

הרישא של המשנה כאן מנוסח כדעת ר' אליעזר, ראו תרומות ד, ז. אבל יתכן שזו לשון מקוצרת ולא מדויקת, והכוונה היא שהתרומה עולה במאה ועוד, והשוו שם ה, ב ואילך, שלא טורחים לדייק.

התרומה, תרומת המעשר וכו' נקראות כולן "תרומה", ולכן אפילו ר' שמעון מסכים שמצטרפים.

לגבי חלה וביכורים - ראו חלה א, ט, ביכורים ב, א.

לדעת ר' שמעון ראו משנה י. לדעת ר' אלעזר ראו מעילה ד, ב, ומשנה ו.

(א) התרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, החלה והבכורים

עולים באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה - וצריך להרים.

הערלה וכלאי הכרם - עולים באחד ומאתים,

ומצטרפין זה עם זה, ואין צריך להרים.
רבי שמעון אומר: אינן מצטרפין.
רבי אלעזר אומר: מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור:


אם נפלה סאה תרומה לתוך 99 סאין חולין, וכעת יש לפנינו 100 סאה מדומעות, ואח"כ נפלה אליהן חצי סאה ערלה - הערלה בטלה.

אם נפלה חצי סאה ערלה לתוך 99.5 סאין חולין, וכעת יש 100 סאה ערלה, ואח"כ נפלה אליהן סאה תרומה - התרומה בטלה.

אם היו 100 סאין חולין אין צורך בערלה כדי לבטל את התרומה, או בתרומה לביטול הערלה.

(ב) התרומה מעלה את הערלה, והערלה - את התרומה.

כיצד? - סאה תרומה שנפלה למאה והתבטלה

ואחר כך נפלו שלושה קבין חצי סאה, שמתבטלת במאה סאים ערלה, או שלושה קבין כלאי הכרם
זו היא ש"התרומה מעלה את הערלה, והערלה - את התרומה":


(ג) הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים - את הערלה, והערלה - את הערלה.

כיצד? - סאה ערלה שנפלה למאתים, והתבטלה

אם נפלו בבת אחת שתי סאין ערלה - אינן מתבטלות. אבל אם נפלה סאה, ונודע לבעלים שהיא נפלה, ואחר כך נפלה סאה נוספת - התבטלו שתיהן (ראו תוספתא תרומות ו, ח). לפנינו דוגמא נוספת למשמעות ההלכתית של תודעת הבעלים.

ואחר כך נפלה סאה ועוד סאה ו1/200 של סאה ערלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם
זו היא ש"הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים - את הערלה, והערלה - את הערלה":


חטיבה II: איסור הנותן טעם או מחמץ[עריכה]

ראו ספרא שמיני פרק ט, וראו חלה ב, ח, שר' אליעזר סבר בעניין זה כבית הלל.

במשנה ה מסתבר שגם שמאי עצמו סבר בעניין זה כבית הלל, ולא כדעת בית שמאי. והשוו חטיבה II בפרק א בעדיות, וכן בעניין יין נסך, ע"ז ה, ב, שם מודגש שנתינת טעם היא רק אם השתפר טעם התבשיל. לא בהכרח כך בדיני ערלה.

(ד) כל המחמץ והמתבל - מדמע בתרומה, ובערלה ובכלאי הכרם - אוסר. ראו משנה ו ואילך.

ובית שמאי אומרים: אף מטמא.
ובית הלל אומרים: לעולם אינו מטמא, עד שיהא בו כביצה:


(ה) דוסתאי איש כפר יתמה, היה מתלמידי בית שמאי

ואמר: שמעתי משמאי הזקן שאמר "לעולם אינו מטמא, עד שיהא בו כביצה"!


(ו) וּלְמָה אמרו "כל המחמץ והמתבל - מדמע"?

הדוגמא היא מתרומה, שנזכרה ראשונה במשנה ד, וכאמור שם הוא הדין לערלה ולכלאים.

להחמיר - מין במינו, להקל ולהחמיר - מין בשאינו מינו.

כיצד? "להחמיר מין במינו", כיצד? - שאור של חטים של תרומה שנפל תוך עיסת חטים, ויש בו כדי לחמץ

בין שיש בו לעלות באחד ומאה, ובין שאין בו לעלות באחד ומאה - אסור.
אין בו לעלות באחד ומאה יותר מ1%
בין שיש בו כדי לחמץ, בין שאין בו כדי לחמץ - אסור:


השוו תוספתא כריתות ב, יג: אם מדובר על פחות מכזית, למרות שאסור כי נתן טעם - אינו חיב כרת.

(ז) "להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו", כיצד?

(כגון) גריסין שנתבשלו עם עדשים, ויש בהם בנותן טעם "לתבל" בלשון משנה ד

בין שיש בהם לעלות באחד ומאה, ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה - אסור.
אין בהם בנותן טעם
בין שיש בהם לעלות באחד ומאה, ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה - מותר: העדשים מותרות ואינן מדומעות.


משנה ט מספקת שני הסברים להלכה שבמשנה ח:

לדעת ת"ק החימוץ אינו האוסר את העיסה, אלא הוא בא רק להגדרת שיעור התרומה האוסרת. ר' שמעון טוען שאם העיסה כבר הוחמצה - אין השאור של התרומה מחמיץ אותה ולכן אינה עומדת בכללי משנה ד, אבל אם עדיין לא הוחמצה - אפילו אם יש בה שאור שעומד להחמיץ אותה - לוקחים בחשבון גם את השאור של התרומה.

המדובר כאן הוא בשאור ששיעורו פחות מ1% מהעיסה, ובערלה ובכלאים - פחות מ1/2%.

(ח) שאור של חולין שנפל לתוך עסה, ויש בו כדי לחמץ

ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ - אסור:


(ט) שאור של חולין שנפל לתוך עסה וחימצה

ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ - אסור.
רבי שמעון מתיר:


חטיבה III: צירוף איסורים שונים לעניין ביטולם[עריכה]

המשניות הבאות מתייחסות למצב שבו לתוך קדירה של היתר נפלו כמה מינים שונים של איסור, שכל אחד מהם בנפרד הוא פחות מהשיעור (1/100 או 1/200) אבל כולם יחד הם יותר מהשיעור.

לפי פשט המשנה, תנא קמא מחמיר ומצרף אפילו שלושה מינים שונים שכל אחד מהם אסור מסיבה אחרת, כגון פלפל של כלאים, בצל של תרומה וחומץ של אשירה. אבל לפי הרמב"ם, תנא קמא מצרף רק שלושה שמות ממין אחד או שם אחד משלושה מינים. ר' שמעון מקל ומצרף רק שם אחד ממין אחד.

(י) תבלין, שנים ושלושה שמות איסורים שונים ממין אחד, או משלושה אפילו שלושה שמות-איסורים משלושה מינים שונים - אסור, ומצטרפין.

רבי שמעון אומר: שנים ושלושה שמות ממין אחד
או שני מינין משם אחד - אינן מצטרפין:


השלמה למשנה ח. לדעת ר' אליעזר, אם השאור של התרומה היה האחרון וגרם לחימוץ - הוא מדמע את העיסה. חכמים אינם מסכימים, אלא שופטים את התרומה לחוד.

(יא) שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עסה

לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו
רבי אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא.
וחכמים אומרים: בין שנפל אסור בתחילה בין בסוף
לעולם אינו אוסר, עד שיהא בו כדי לחמץ:


השוו למשנה ה: אמנם הכמות "כדי לחמץ" אינה מוחלטת כמו "כביצה", אבל בשני המקרים מוצגת כמות מינימלית. כשם שכמות "כדי לחמץ" אינה מטמאת - כך החימוץ עצמו אינו אוסר אלא אם כל המחמץ היה מחומר אסור, כגון ערלה או כלאיים.

(יב) יועזר איש הבירה היה מתלמידי (בית) שמאי,

ואמר: שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח
ואמר: לעולם אינו אוסר - עד שיהא בו כדי לחמץ:


מדובר על כלי עור שנמרחו בשמן, והשוו שביעית ח, ח-ט.

פליטת השמן לדעת ר' אליעזר היא הפוכה לחימוץ: לדעתו נפלט השמן הראשון שבכלים בזמן שסכים אותם בשמן אחר. הוא ממליץ לסוך קודם בשמן טמא שמחירו נמוך, ואחר כך בשמן טהור. הטמא ייפלט וינוגב ואחר כך יטבול את כלי העור וייטהרו. חכמים ממליצים על סדר הפוך. וראו תוספתא תרומות ח, יא.

(יג) כלים מעור שסכן בשמן טמא, וחזר וסכן בשמן טהור

או שסכן בשמן טהור, וחזר וסכן בשמן טמא,
רבי אליעזר אומר: אחר הראשון אני בא. השמן הנפלט מן הכלים הוא הראשון
וחכמים אומרים: אחר האחרון:


הדגמת העיקרון במשנה י: השאורים האסורים מצטרפים, ומדמעים את העיסה.

לדעת ר' שמעון - אינם מצטרפים.

וראו תוספתא תרומות ח, ט.

(יד) שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עסה

לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו
אסור לזרים, ומותר לכהנים.
רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים:

המשך משנה יד.

(טו) תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו בקדרה

לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל, ונצטרפו ותיבלו
אסור לזרים, ומותר לכהנים.
רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים:


קדש קדשים שהתפגל או שנותר לאחר זמנו אסור באכילה. אם חצי כזית זה וחצי כזית מזה התבשלו עם חולין - החולין אסורים לזרים, כי יש בהם מטעמם של הקדשים (כמו במשנה טו). אבל לכהן מותר לאכול את החולין, כי הפיגול והנותר אינם אוסרים את החולין.

ר' שמעון מתיר את החולין גם לזרים, כי לדעתו אין מצרפים את חצאי הזיתים, וראו מעילה ד, ד.

(טז) חתיכה של קדשי קדשים של פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות

אסור לזרים, ומותר לכהנים.
רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים:


הרקע לדעת ת"ק במשנה טז:

בשר התאווה מותר לטמאים, אבל אם התבשל עם הקודשים - נאסר עליהם, ורק טהורים אוכלים אותו: אם התבשל עם קודשי קודשים - כהנים טהורים, ואם התבשל עם קדשים קלים, המותרים לזרים - זרים טהורים.

והשוו זבחים ח, ג.

(יז) בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה בשר חולין

אסור לטמאים, ומותר לטהורים: