ביאור:משנה זבחים פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת זבחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

תערובות הזבחים[עריכה]

חטיבה I: תערובות של זבחים חיים[עריכה]

חטאות מתות - שאין להקריבן אלא צריך להמית אותן, ראו רשימה חלקית בתמורה ד, א. וראו מחלוקת בדרך ההמתה של הבהמות שהתערבו בתוספתא ב"ק ה, ג.

שור שנעברה בו עבירה (המשנה מדגימה, וראו גם ספרי ראה מט), וכן אתנן וכו' - אינם מומתים, אבל פסולים לקרבן (ראו תוספתא ב"ק ד, ח,) ולא ניתן למכרם עד שיסתאבו, כלומר שיפול בהם מום.

אם התערבו בחולין - מוכרים אותם לחייבי קרבנות, ומביאים אותם למצב של "קדשים בקדשים מין במינו" - ומקריבים את כולם, כאמור במשנה ב, וראו דוגמא בעניין פסח בתוספתא פסחים ט, א.

(א) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות, או בשור הנסקל, אפלו אחד ברבוא - ימותו כלם.

נתערבו בשור שנעבדה בו עבירה: שהמית את האדם על פי עד אחד, או על פי הבעלים,
ברובע, ובנרבע, ובמוקצה, ובנעבד,
ובאתנן, ובמחיר, ובכלאים, ובטריפה, שאין המום ניכר, ואי אפשר להבדיל בינה לבין הקרבן שהיה כשר וביוצא דופן בהמה שלא הומלטה בדרך הרגילה.
ירעו עד שיסתאבו, [וימכרו], ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין.
נתערב בחולין תמימים - ימכרו החולין לצריכי אותו המין:


למרות שלא יודעים מי הביא את הבהמה המסוימת, ניתן להקריב אותה לשם הקרבן, ולהתנות שמי שהביא אותה - תיחשב לו, אפיל בחטאות.

אבל אם התערבו מין בשאינו מינו (דוגמא בתוספתא תמורה ה, ו) - אי אפשר לעשות כך, אלא לאחר שהסתאבו ימכור את שתי הבהמות, ויוסיף מכספו כדי להביא שני קרבנות משובחים, וראו פסחים ט, ח, שלדעת ר' שמעון פסח ובכור שהתערבו - יכולים הכוהנים לאכלם ולהתנות שאחד מהם יחשב פסח.

אם התערב בבכור או במעשר - לאחר שהסתאבו אוכל את הבהמות ואינו יכול למוכרם, ומביא מכספו קרבן כמו היפה שבהם.

אם התערבבו חטאת ואשם לעולם יהיה ניתן להבדיל ביניהם מכוון שקרבן החטאת לעולם לא יהיה איל והאשם הוא או איל או כבש זכר.

(ב) קדשים בקדשים מין במינו - [זה] יקרב לשם מי שהוא [וזה יקרב לשם מי שהוא].

קדשים בקדשים מין בשאינו מינו - ירעו עד שיסתאבו, וימכרו

ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו.

נתערבו בבכור ובמעשר - ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר.

הכל יכולין עלולים להתערב - חוץ מן החטאת ומן האשם: שחטאת היא עז, ואשם הוא זכר.


ר' שמעון חולק על משנה ב, וקובע שבקדשים משני מינים נוהגים בשניהם כחמור יותר. חכמים חוששים שהכהנים לא יגמרו את הבשר ויהיה נותר.

(ג) אשם שנתערב בשלמים - [ירעו עד שיסתאבו].

רבי שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון, ויאכלו כחמור שבהן.
אמרו לו: אין מביאין קדשים לבית הפסול.

חטיבה II: תערובות בשר[עריכה]

אבל אם התערבו חתיכות בשר משני קרבנות - נוהגים כחמור מהשנים לדעת הכול כי אין הפתרון של "ירעה עד שיסתאב". והשוו לפירות שהתערבו, תוספתא שביעית ז, א.

נתערבו חתיכות בחתיכות: קדשי קדשים - בקדשים קלים, הנאכלין ליום אחד - בנאכלים לשני ימים

יאכלו כחמור שבהן:


ר' אליעזר מחפש דרך להקריב את המקסימום ולהוציא מה שפחות לבית השריפה, כאן ובמשנה ה. וראו גם את גישתו בתרומות ה, ב, של הנחת הנחות מניפולטיביות, כדלהלן משנה ה, כדי להגיע לאינטרס שלו. (וראה בדף ה"שיחה")

(ד) אברי חטאת שנתערבו באברי עולה,

רבי אליעזר אומר: יתן למעלן ישרוף את כל האיברים
ורואה אני את בשר החטאת מלמעלן כאילו הוא עצים. שריפתו על המזבח אינה לשם קרבן.
וחכמים אומרים: תעובר צורתן ימתינו עד שיחשב הבשר "נותר" ויצא לבית השריפה:


ר' אליעזר מניח שהראש שהוקרב בטעות - הוא הראש של בעל המום, ושאר הראשים כשרים. לגבי הכרעיים - מדובר במקרה שהוקרבו בטעות ארבע כרעיים (של בהמה שלמה).

(ה) איברין של קרבנות תמימים באברי בעלי מומין

רבי אליעזר אומר: אם קרב בטעות ראש אחד מהן - יקרבו כל הראשין.
כרעיו של אחד מהן - יקרבו כל הכרעים.
וחכמים אומרים: אפלו קרבו כלם חוץ מאחד מהן - יצא לבית השריפה:


חטיבה III: תערובות דם[עריכה]

ראו מקבילה לעניין כיסוי הדם בחולין ו, ה.

במקרה של יין לא ניתן להכריע לפי המראה, אלא לפי הריכוז, אבל המשנה אינה מפרשת את הריכוז אלא מסתפקת בכלל.

ר' יהודה (לפי תוספתא ח, ו בשם ר"ג) מכשיר את תערובת הדמים להזאה.

(ו) דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם - כשר.

נתערב ביין - רואין אותו את היין כאילו הוא מים
נתערב בדם בהמה של חולין או בדם חיה - רואין אותו כאילו הוא מים.

רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם:


השוו לעיל משנה א ומשנה ה.

גם כאן כמו במשנה ה ר' אליעזר מיקל. בניגוד לשם, כאן חכמים מסכימים איתו בדיעבד.

אבל במשנה הבאה, העוסקת בכוסות דם שהתערבו, הם חוזרים לעמדתם במשנה ה.

לגבי דם תמצית - הניגוד ל"דם הנפש", ראו לעיל ג, א. וראו הגדרות מדויקות בתוספתא ח, ו. דם תמצית יוצא לאחר מות הקרבן, וראו גם לעיל ו, ד ואילך. ר' אליעזר מכשיר (לפי התוספתא שם) את דם התמצית גם לכתחילה, וכן גם דעת ר' יהודה בתוספתא פסחים ד, יב.

(ז) נתערב בדם פסולין - ישפך לאמה.

בדם תמצית - ישפך לאמה.

רבי אליעזר מכשיר.
אם לא נמלך ונתן - כשר:


(ח) דם תמימים בדם בעלי מומים - ישפך לאמה,

כוס בכוסות, רבי אליעזר אומר: [אם] קרב כוס אחד - יקרבו כל הכוסות.

וחכמים אומרים: אפילו קרבו כלם חוץ מאחד מהן - ישפך לאמה:


ראו משנה ד. אין מדובר שהזבחים התערבו (כמו במשנה ב-ג), אלא בכוסות הדם שהתערבו.

לגבי "לא נמלך" - ראו לעיל משנה ז.

וראו תוספתא ח, ח, שמבחינה בין לא נמלך ונתן למטה לבין לא נמלך ונתן למעלה.

(ט) הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה,

רבי אליעזר אומר: יתן למעלה,
ורואה אני את התחתונים למעלה כאילו הן מים, ויחזור ויתן למטה.
וחכמים אומרים: ישפכו לאמה.
ואם לא נמלך ונתן - כשר:


נתערבו מתן 4 במתן 4 - ראו דוגמא בתוספתא ח, ט. שם מבחינים בין נתערבו חיים לנתערבו שחוטים.

לגבי "בל תגרע" ו"בל תוסיף" - ראו דברים יג א.

4 השורות הראשונות של הויכוח צפויות ואינן מחדשות, אלא מצביעות על שדה הויכוח - עניין ההוספה והגריעה. היה ניתן להסתפק בדברי ר' יהושע בסוף. והשוו לויכוח בין השנים בתרומות ח, יא, גם שם השאלה היא מה הוא עושה בעצמו ומה נעשה מאליו.

(י) הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת - ינתנו מתנה אחת.

מתן ארבע במתן ארבע - ינתנו במתן ארבע.
מתן ארבע במתנה אחת, רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע.
רבי יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת.
אמר לו רבי אליעזר: והרי הוא עובר על "בל תגרע"!
אמר לו רבי יהושע: והרי הוא עובר על "בל תוסיף"!
אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" אלא כשהוא בעצמו. ולא בתערובת, כמו כאן.
אמר לו רבי יהושע: לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו.
ועוד אמר רבי יהושע: כשנתת - עברת על "בל תוסיף", ועשית מעשה בידך.
וכשלא נתת - עברת על "בל תגרע" ולא עשית מעשה בידך:


השוו לעיל משנה ט, לגבי ההבחנה בין לכתחילה ובדיעבד.

למחלוקת ר' עקיבא וחכמים ראו ספרא צו פרק ח: "'חטאת' אין לי אלא חטאות, מנין לרבות כל הקדשים? ת"ל 'וכל חטאת', דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא, אפילו אתה מרבה כל היום - אין כאן אלא חטאת". וראו תוספתא ח, יא, כדעת חכמים.

לדעת ר' אליעזר השוו לעיל, א, א. כאן הוא מצטט פסוק ושם הוא קושר את החטאת לאשם על סמך הדמיון בתפקידיהם.

(יא) הניתנין בפנים שנתערבו עם הניתנין בחוץ - ישפכו לאמה.

נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים - כשר. בדיעבד
בפנים וחזר ונתן בחוץ - רבי עקיבא פוסל, וחכמים מכשירים.
שהיה רבי עקיבא אומר: כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל - פסולים.
וחכמים אומרים: חטאת בלבד.
רבי אליעזר אומר: אף האשם, שנאמר (ויקרא ז ז) "כחטאת כאשם":


השורה הראשונה מובנת מאליה, ובאה לתמוך בדברי ר' יוסי. וראו תוספתא ח, יב, כדבריו.

לגבי "המחשבה פוסלת בחוץ" ראו לעיל ב, ב, ולגבי "אין המחשבה פוסלת בפנים" ראו לעיל ג, ו.

לדעת חכמים ראו ספרא שם: "'מדמה' - אפילו מקצת דמה".

לגבי הציץ, ראו פסחים ז, ז, וכן מנחות ג, ג: בדיעבד מכפר אפילו הקרבן שנטמא, אבל לא הדם היוצא; וראו תוספתא ד, ב-ג, שאפילו ר' עקיבא, שלדעתו כיפר הציץ על הבשר היוצא, הודה שאינו מכפר על הדם היוצא.

הציץ מופיע כאן כדי להצביע על ההחמרה ביוצא, בניגוד להקלה בו ביחס לנכנס בדעת חכמים.

(יב) חטאת שקבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ מחוץ לעזרה - הפנימי כשר.

נכנס אחד מהן לפנים להיכל - רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין.
אמר רבי יוסי הגלילי: מה אם במקום שהמחשבה פוסלת, בחוץ - לא עשה את המשואר הדם שנשאר בפנים כיוצא.
מקום שאין המחשבה פוסלת, בפנים, אינו דין שלא נעשה את המשואר כנכנס?
נכנס לכפר, אף על פי שלא כפר - פסול, דברי רבי אליעזר.
רבי שמעון אומר: עד שיכפר.
רבי יהודה אומר: אם הכניס שוגג - כשר.

כל הדמים הפסולין שנתנו על גבי המזבח, לא הרצה הציץ אלא על הטמא

שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא: