ביאור:משנה זבחים פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת זבחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מבוא למסכת זבחים ומבנה המסכת

ההנחה הבסיסית מאחורי פרקים א-ד היא שאחד התנאים החשובים בקרבנות היא המחשבה של המקריב בזמן ההקרבה. אין ההקרבה עבודה טכנית, אלא היא תלויה במחשבה של המקריב, וראו במבוא.

מחשבה שלא לשם הזבח[עריכה]

המשנה עוסקת בשאלת המחשבה הפוסלת את הקרבן. היא טוענת שמחשבה מוטעית בזמן השחיטה, כאילו הקרבן שונה מהמציאות, כגון ששחט קרבן עולה לשם שלמים - אינה פוסלת את הקרבן: ניתן לזרוק את דמו, ולהקריבו על המזבח, ואם מדובר בקרבנות הראויים לאכילה - ניתן גם לאכול את בשרו.

אבל אם לא היה הקרבן נדבה, אלא בעליו היה מחויב להביא את הקרבן הזה, הרי אעפ"י שהקרבן קרב על גבי המזבח, אין החובה מתמלאת בכך, ועליו להביא קרבן חדש.

מן הכלל הזה יוצאים קרבנות הפסח והחטאת, ולדעת ר' אליעזר גם האשם:

קרבן פסח שנשחט ביום י"ד בניסן לשם שלמים - פסול, אבל אם נשחט בזמן אחר - כשר לשלמים, וראו תוספתא פסחים ד, ג-ד, שמסיקה שאם שחט אותו בי"ד ניסן על החמץ לשם שלמים - פטור.

קרבן חטאת (ולדעת ר' אליעזר גם אשם) שנשחט שלא לשמו - פסול לגמרי, וראו תוספתא ג, ג, שאם שחט פסח או חטאת שלא לשמם וחשב לאכלם חוץ מזמנם - לא פיגל את הזבח.

לגבי המחלוקת של ר' אליעזר ראו גם תוספתא א, א, לפיה ת"ק במשנה הוא ר' יהושע, וראו שם את נסיונות ההוכחה של ר' אליעזר. וראו גם ידים ד, ב. לימוד נוסף של ר' אליעזר הוא בהיקש לפי ויקרא ז ז, על סמך הלכה קדומה המוסכמת על הכול, שחטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה.

וראו גם לקמן, ח, יא, וכן תמורה ג, ג - מקרים נוספים שבהם משתמש ר' אליעזר באותו היקש.

(א) כל הזבחים קורבנות המובאים מבעלי חיים. שנזבחו שנשחטו שלא לשמן – כשרים,

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה,
חוץ מן הפסח ומן החטאת:
הפסח – בזמנו,
והחטאת – בכל זמן.
רבי אליעזר אומר: אף האשם:
הפסח – בזמנו,
והחטאת והאשם – בכל זמן.
אמר רבי אליעזר:
החטאת בא על חטא,
והאשם בא על חטא.
מה חטאת - פסולה שלא לשמה
אף האשם - פסול שלא לשמו.


המשנה מביאה דעות המסתייגות מהכלל שבמשנה א: יוסי בן חוני טוען שכשם שחטאת ופסח שנשחטו לשם קרבן אחר פסולים - כך גם קרבן כלשהו שנשחט לשם חטאת או פסח - פסול.

שמעון אחי עזריה (תנא שנקרא על שם אחיו ולא על שם אביו!) תולה את כשרות הקרבן בהיררכיה של הקרבנות המפורטת להלן בפרק ה, ומדגים את דעתו במספר דוגמאות.

והשוו לדעת ר' יהושע בתוספתא פסחים ה, ד, שאם שחט טלה שלמים לשם פסח בי"ד ניסן שחל בשבת - פטור מחטאת.

(ב) יוסי בן חוני אומר:

הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת - פסולים.

שמעון אחי עזריה אומר:

שחטן לשם גבוה מהן - כשרין.
לשם נמוך מהן - פסולים.

כיצד? - קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים - פסולין.

קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים - כשרין.
הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים - כשרין.
ושלמים ששחטן לשם בכור, לשם מעשר - פסולין.


לגבי הפסח, שבמשנה א' נאמר שאם נשחט "בזמנו" שלא לשמו הוא פסול, מובאת כאן מחלוקת לגבי הזמן המדוייק. וראו פסחים ה, ג - כר' יהושע.

בן עזאי חולק על משנה א, בכך שהוא מוסיף לה את המלה "הנאכלים". בכך הוא מחריג מהכלל שם - בנוסף לפסח ולחטאת - גם את העולה, שאינה נאכלת. וראו ידים ד, ב.

(ג) הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו,

רבי יהושע מכשיר, כאילו נשחט בשלושה עשר.
בן בתירא פוסל, כאילו נשחט בין הערביים.

אמר שמעון בן עזאי:

מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה,
שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן - כשרים, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה,
חוץ מן הפסח ומן החטאת.
ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים:


הולכת הדם היא הפירוש הפשוט של המילה "הקרבה": להביא את הדם קרוב למזבח. במדרשים נכללת עבודה זו בעבודת קיבול הדם (ראו למשל ספרא חובה פרק יא, ג.)

ר' שמעון טוען שכיוון שאפשר להקריב בלי להוליך את הדם - אין ההילוך עבודה ואינו פוסל. וראו תוספתא א, ד, שם הוא מביא את הטעם הזה בשם יוסי בן רבי.

ר' אלעזר בנו מחלק: אם ההילוך הכרחי - נחשב עבודה ופוסל, ואם אינו הכרחי - למרות שהוליך במחשבה שאינה לשמו - אינו פוסל.

ר' מאיר, הוא ת"ק, מחשיב את ההולכה כעבודה, למרות שגם לדעתו ניתן להקריב בלי להוליך.

(ד) הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן

קבל, והלך, וזרק, שלא לשמן
או: לשמן - ושלא לשמן, או שלא לשמן - ולשמן - פסולים.

כיצד "לשמן ושלא לשמן"? - לשם פסח ולשם שלמים.

"שלא לשמן ולשמן"? - לשם שלמים ולשם הפסח.

שהזבח נפסל בארבעה דברים: בשחיטה ובקבול ובהלוך ובזריקה.

רבי שמעון מכשיר בהלוך
שהיה רבי שמעון אומר: אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה
אבל אפשר שלא בהלוך: שוחט בצד המזבח - וזורק!

רבי אלעזר אומר: המהלך, במקום שהוא צריך להלך - המחשבה פוסלת.

ובמקום שאין צריך להלך - אין המחשבה פוסלת: