לדלג לתוכן

ביאור:משנה ערלה פרק א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת מסכת ערלה: א ב ג

מסכת ערלה עם מפרשי המשנה: א ב ג

----

מבוא למסכת ערלה ומבנה המסכת

איסור הערלה במטע

[עריכה]

הפרק מסתמך על דרשות הספרא על (ויקרא יט כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל".

חטיבה I: הגדרת החיוב: עץ מאכל שניטע לאחר הביאה לארץ

[עריכה]

איסור ערלה חל רק על הפירות, ורק על "עץ מאכל" (ראו ויקרא יט כג). אפילו אם מדובר באותם עצים, ובאותו מטע - אם חלק מהעצים ניטעו למטרות אחרות, כגון שוברי רוח, גדר או לשימוש בעץ - אין על פירותיהם איסור ערלה.

וראו תוספתא א, שאם שינה את דעתו והתיחס למה שנטע כאל פרי - משתנה גם הדין.

יתכן שר' יוסי מבחין אפילו בין ענפי העץ הפנימיים לבין ענפיו החיצוניים.

(א) הנוטע לסייג ולקורות - פטור מן הערלה.

רבי יוסי אומר: אפילו אמר "הפנימי למאכל, והחיצון לסייג"

הפנימי חייב, והחיצון פטור:


(ב) עת שבאו אבותינו לארץ, מצאו נטוע - פטור.

דרשה מצמצמת נוספת על ויקרא יט כג: החיוב תלוי בזמן ההגעה לארץ, אבל לא בבעלות עליה.

לדעת ר' יהודה הביטוי "ונטעתם... לכם" מלמד שמדובר בעצים פרטיים. ת"ק מסביר שמדובר גם בעצים ציבוריים. והשוו תוספתא חלה א, ב, לגבי העושה חלה לרבים.

במשנה מוסכם שמקום הנטיעה אינו משפיע, ואפילו אם העץ צמח מעצמו ללא נטיעה מכוונת (אבל נתפס כמיועד למאכל) - חייב. אבל ראו תוספתא ב, שלדעת ר' שמעון בן אלעזר העולה מאליו לרבים פטור מערלה.

הרעיון הזה חוזר בסוף המסכת, שם נקבע שהערלה נוהגת גם בחו"ל, אמנם מדברי חכמים.

לגבי הנוטע בספינה, השוו חלה ב, ב.

נטעו, אף על פי שלא כבשו - חייב.

הנוטע לרבים - חייב.

רבי יהודה פוטר.

הנוטע ברשות הרבים, והנכרי שנטע, והגזלן שנטע,

והנוטע בספינה, והעולה מאליו - חייב בערלה:


חטיבה II: נטיעה מחדש של עץ ותיק

[עריכה]

אם יש צורך לנטוע את העץ מחדש - הוא חייב בערלה.

אם נוטעים בגוש - מניית השנים מתחילה מהמשתלה.

(ג) אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו,

אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב.

נעקר הסלע מצדו, או שזעזעתו המחרשה, או שזעזעו ועשאו כעפר

אם יכול לחיות - פטור, ואם לאו - חייב:


השורש שנותר פוטר את העץ, כי הוא נחשב מחובר לקרקע.

(ד) אילן שנעקר ונשתייר בו שורש - פטור.

וכמה יהא השורש?

רבן גמליאל אומר משום רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא: כמחט של מתון. מחט עבה של אורגים, המיועדת להידוק (מיתוח) האריג על חוטי השתי.


הברכה של עץ קיים פטורה מן העורלה. אבל אם לאחר ההברכה נעקר העץ המקורי ונשתל שוב, או אם הזמורה של ההברכה נחתכה, אפילו אם עברו שנים רבות מאז ההברכה - מתחייבים בשלוש שנים של ערלה הן ההברכה, הן העץ המקורי, הן ההברכות שנעשו ממנו.

(ה) אילן שנעקר ובו ברכה, הברכה והוא חיה ממנה אחרי העקירה העץ המקורי יונק משרשי ההברכה

חזרה הזקנה להיות כברכה
הבריכה שנה אחר שנה, ונפסקה ונעקר העץ - מונה משעה שנפסקה.

ספוק הגפנים זמורה ארוכה המשמשת להברכה, וספוק על גבי ספוק,

אף על פי שהבריכן בארץ - מותר.
רבי מאיר אומר: מקום שכוחה יפה - מותר,
ומקום שכוחה רע - אסור. לדעתו אם הגפן יונקת בעיקר מן הארץ ולא מהעץ המקורי - חייבת בערלה אפילו אם מחוברת אליו.

חטיבה III: השוואות בין ערלה לאיסורים אחרים בשדה

[עריכה]

הפירות שנמצאים על העץ בזמן שנעקר חייבים בערלה רק אם גדלו אחרי העקירה ב1/2%, שבשיעור כזה הערלה פוסלת. אם גדלו בפחות מכך - הגידול מתבטל ביחס לפרי, ופטורים מערלה.

הלשון "נפסקה" במקום "אילן שנעקר" הוא בגלל משחק מילים עם "ספוק הגפנים". הברכת הגפן היא הרחבת הנטיעה, ואינה נחשבת נטיעה חדשה, ואילו עקירת העץ מחייבת בערלה למרות שלא נטע אותו מחדש.

השורה האחרונה מעבירה לעניין הקשר בין הערלה והכלאיים, שגם הם מתבטלים רק באחד ומאתיים.

(וכן) ברכה שנפסקה, והיא מלאה פירות, אם הוסיף במאתים - אסור:


(ו) נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות - הרי זה לא ילקט. לכתחילה

ואם לקט - יעלה באחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוון ללקט. אם ליקט בכוונה לבטל - אינו מתבטל.
רבי יוסי אומר: אף יתכוון ללקט, ויעלה באחד ומאתים:


(ז) העלים, והלולבים, ומי גפנים, וסמדר

מותרים בערלה וברבעי ובנזיר, שנאסרו רק הפירות ואסורים באשירה. איסור שחל על העץ עצמו

דברי ר' יהושע הם הבסיס למשנה, ומהם הסיקו ת"ק ור' יוסי את דעותיהם.

ר' אליעזר חולק על הצמצום של דיני העורלה לפרי, ואוסר כל שימוש בגפנים הצעירות. גם בהקשר של הנזיר הוא מחמיר באופן דומה, ראו ספרי במדבר כד.

הערלה והנזיר נמצאים בין האשרה, האסורה לחלוטין, לבין הרבעי, האסור רק בפרי עצמו. הדמיון הוא גם בכך שערלה ונזיר הם איסורים זמניים.

העיקרון שערלה - ולכן גם רבעי - היא רק בפרי עמד גם ביסוד משנה א.

רבי יוסי אומר: הסמדר פרחי הגפן אסור, מפני שהוא פרי.
רבי אליעזר אומר, המעמיד בשרף הערלה - אסור.
אמר רבי יהושע: שמעתי בפרוש,
שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים - מותר,
בשרף הפגים - אסור, מפני שהם הפגים - פרי:


(ח) ענקוקלות ענבים מקולקלים, והחרצנים, והזגים, והתמד שלהם משקה המופק מהחרצנים והזגים

המשך ההשוואה בין האיסורים: חלקי פירות שאינם ראויים לאכילה אבל ראויים לשימוש אחר (כגון צביעה) - אינם אסורים בנטע רבעי, אבל שאר האיסורים חלים עליהם. "קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים" נזכרו גם בשביעית ז ג ומסיבה דומה - הם ראויים לצביעה ולכן קדושת שביעית חלה עליהם.

הנובלות ראויות לאכילה ולכן כל האיסורים חלים עליהן.

קליפי רימון והנץ הפרח שלו, קליפי אגוזים, והגרעינים
אסורים בערלה, ובאשרה, ובנזיר, ומותרין ברבעי.
והנובלות פירות שנשרו לפני הקטיף - כולן אסורות:


העיקרון של ר' יוסי, שאיסור ערלה חל רק על הפרי - הופיע במשנה א ובמשנה ז.

(ט) רבי יוסי אומר: נוטעין יחור של ערלה, יחור שנלקח מעץ ערלה

ואין נוטעין זורעים אגוז של ערלה - מפני שהוא פרי.
ואין מרכיבין בכפניות אין להאביק באבקנים זכריים של תמר של ערלה: